ויקיפדיה

ניכור הורי

ניכור הורי (באנגלית: Parental Alienation) הוא מונח פסאודו מדעי שנטבע ב-1985 על ידי הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר. המונח מתאר מצב שבו ילדים מנתקים קשר עם הורה אחד (הורה מנוכר), תוך תהליך של הסתה ושטיפת מוח של ההורה השני (הורה מנכר). גרדנר האמין שמקבץ התנהגויות שראה בכמה משפחות במהלך תביעות למשמורת ילדים יכול לשמש לאבחון מניפולציה פסיכולוגית או השפעה בלתי הוגנת של הורה על הילד, בדרך כלל על ידי ההורה שמנסה למנוע מערכת יחסים מתמשכת בין הילד ובני משפחה אחרים על רקע של פרידה או גירושין.[1]

אף על פי שהמונח ידוע, השימוש בו לצורכי אבחנה לא התקבל על ידי הקהילה הרפואית או המשפטית, ומחקרו של גרדנר זכה לביקורת רחבה על ידי חוקרים משפטיים וחוקרי בריאות הנפש בשל היעדר תוקף ומהימנות מדעיים.[2][3][4] גם אבות וגם אמהות עשויים להיות מנוכרים מילדיהם, בסיכון פחות או יותר שווה.[5][6]

תיאור התופעה עריכה

ב-1985 טבע פרופ' ריצ'רד אלן גרדנר את המונח "ניכור הורי" על רקע ניסיוני הקליני מתחילת שנות ה-80.[7][1] הרעיון של הורה אחד המנסה להפריד את ילדו מההורה השני כעונש או כחלק מגירושים תואר לפחות מאז שנות ה-40,[8][9], אך גרדנר היה הראשון לתאר סינדרום ספציפי. ״תסמונת הניכור ההורי״ הוגדרה כהפרעה שמתפתחת בעיקר על רקע של מאבק על משמורת ילדים. הביטוי העיקרי שלה הוא מסע השמצה של הילד נגד ההורה, שנעשה ללא הצדקה. ההפרעה נובעת מהשילוב של אינדוקטרינציה על ידי ההורה המנכר ותרומתו של הילד עצמו להכפשת ההורה המנוכר.[1] גרדנר טען שהאינדוקטרינציה יכולה גם להיות לא-מודעת מצד ההורה המנכר.[10][11] גרדנר האמין בתחילה שהורים (בדרך כלל אמהות) העלו האשמות שווא של התעללות בילדים והתעללות מינית נגד ההורה השני (בדרך כלל אבות) על מנת למנוע קשר ביניהם.[12] תחילה טען גרדנר שב-90% מהמקרים האם היא ההורה המנכר, אך מאוחר יותר אמר ששני ההורים עשויים להיות המנכרים באותה מידה.[13] מאוחר יותר הוא גם הצהיר כי מניסיונו ברוב מוחלט של מקרי ניכור הורי לא היו האשמות של התעללות מינית.[14]

מאפיינים עריכה

גרדנר תיאר את התסמונת כעיסוק כפייתי של הילד בגינוי ההורה ובהאשמות כלפיו.[15] על פי גרדנר, התסמונת מאופיינת בהופעת מקבץ של שמונה סימפטומים בילד, הכוללים: (1) ביזוי והכפשת ההורה המנוכר והפניית ביקורת לא מציאותית ומוגזמת כלפיו; (2) השפעה של ההורה המנכר על התפתחות השנאה אצל הילד באמצעים מודעים ולא מודעים; (3) שימוש במילים ושפה שאינם אופייניים לילד ונשמעים כדקלום או שחזור; (4) הילד מצדיק את התנכרותו בהצגת סיבות או רציונליזציות חלשות, אבסורדיות או טיפשיות כגון סיפורים על אירועים פעוטים וחסרי חשיבות; (5) קבלת תמיכה ללא עוררין מההורה המנכר; (6) תפיסות אבסולוטיות והיעדר אמביוולנטיות - ההורה המועדף ייתפס ויתואר כטוב בלבד וההורה המנוכר כרע בלבד; (7) היעדר רגשות חרטה על הפגיעה בהורה המנוכר, וחוסר יכולת הזדהות או אכפתיות; (8) הניכור אינו רק כלפי ההורה, אלא גם כלפי משפחתו המורחבת וחבריו.[10][16][13][17]

גרדנר ואחרים סיווגו שלוש דרגות של חומרה של הניכור ההורי – רמה קלה, בינונית או חמורה. ההשערה הייתה שהמספר והחומרה של שמונת התסמינים יעלו ברמות השונות. ההמלצות לטיפול היו שונות בהתאם לרמת חומרת הסימפטומים של הילד. בעוד שאבחנה של התסמונת נעשית על סמך הסימפטומים של הילד, גרדנר הצהיר שכל שינוי במשמורת צריך להתבסס בעיקר על רמת הסימפטומים של ההורה המנכר.

ברמה הקלה נטען כי התסמונת מתבטאת בניכור קל, כעס ונקמנות מסוימת. ההסתה מתרחשת לפרקים. כאשר הושג הניכור ההורה המסית יפסיק. מקרים כאלו יכולים להיפתר, לפי גארדנר, מעצם סיום הסכסוך או הגעה להסכמה בין ההורים ואין צורך בצו בית משפט להסדרי ביקור.

ברמה הבינונית יופיעו בעיקר ביטויים של כעס וזעם על ידי ההורה המנכר—גינוי ההורה השני ונקמנות המתבטאת בניכור הילד בדרכים יצירתיות. ברמה זו תהיה בדרך כלל משמעות לצווי בתי משפט. המנכר יגיב אליהם ויאפשר ביקורים אם אלו יכפו על ידי בתי המשפט. גרדנר המליץ שהמשמורת העיקרית תישאר אצל ההורה המנכר אם שטיפת המוח צפויה להיפסק, אך אם לא, יש להעביר את המשמורת להורה המנוכר. בנוסף, הומלץ טיפול פסיכולוגי עם הילד להפסקת הניכור ולתיקון הקשר הפגוע עם ההורה המנוכר.

ברמה החמורה נמצאים ילדים שמציגים את רוב או כל שמונת הסימפטומים מסרבים לבקר את ההורה המנוכר, ועלולים לאיים לברוח או לפגוע בעצמם אם ייאלצו לבקר את ההורה השני. והמלצתו של גרדנר היא לקחת את הילד מההורה המנכר ולהעבירו לאמנה לפני מעבר לביתו של ההורה המנוכר, וכן לעשות שימוש בכל האמצעים חוקיים לחסום קשר וביקורים של ההורה האחר.[18]

היחס למונח עריכה

הניסוח המקורי של גרדנר, שקבע שכמעט תמיד אמהות הן ההורה המנכר, זכה לתמיכה של קבוצות למען שוויון זכויות לאבות, שכן הוא אפשר לאבות להסביר את חוסר הרצון של ילדיהם לבקר אותם ולהטיל את האשמה על נשותיהם לשעבר.[19] לעומת זאת, קבוצות נשים מתחו ביקורת על התסמונת, בחשש שהיא תאפשר לאבות מתעללים לטעון שהאשמות על התעללות מצד האם או הילד הן תוצאה של הכפשה ושטיפת מוח מצד האם המנכרת.[20] תסמונת הניכור ההורי מאוזכרת לרוב במסגרת הליכי גירושין קשים ומאבקים על משמורת ילדים, במיוחד כהגנה מפני האשמות של אלימות במשפחה או התעללות מינית.[17][21]

מעמדה של התסמונת שנוי במחלוקת. היא לא התקבלה על ידי מומחים בפסיכולוגיה, חוקרים המתמחים בהתעללות בילדים, או חוקרים משפטיים[20][22][23][24] וספגה ביקורת רבה מחברי הקהילה המשפטית ואנשי בריאות הנפש, שקובעים כי במחינה מדעית ומשפטית ניכור הורי לא אמור להיות טיעון קביל בדיונים על משמורת ילדים.[21][25][26] אף איגוד מקצועי לא הכיר בניכור הורי כתסמונת רפואית או הפרעה נפשית. ניכור הורי לא רשום בסיווג המחלות הבינלאומי של ארגון הבריאות העולמי, אינו מוכר על ידי האיגוד הרפואי האמריקאי או האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה[12][23][25] והתסמונת לא נכללת ב-DSM-V, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי.[14][27]

מעמד מדעי עריכה

ניכור הורי ספג ביקורת כחסר בסיס מדעי[20][28] וכהשערה שתומכיה לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה המדעי על מנת לזכות בהכרה.[29][30] הפרסומים הראשונים על היו בפרסום עצמי ולא עברו ביקורת עמיתים[9][30], ועל אף שמאמרים מאוחרים יותר פורסמו בכתבי עת שפיטים, רובם כוללות ראיות אנקדוטליות בצורה של חקר מקרה.[30][31][32] בגלל המחקר המוגבל חסרות הוכחות לתקפות ולמהימנות של המושג[21][26] והיעדר מחקר אובייקטיבי והדירות, יכולת הפרכה ופרסום בלתי תלוי הובילו לטענות שתסמונת הניכור ההורי היא פסאודו-מדע או מדע זבל.[33][34]הבסיס התאורטי של התסמונת תואר כפשטני, שגוי ומתעלם מגורמים רבים (כולל התנהגויות הילד, ההורים ובני משפחה אחרים) שעלולים לתרום לניכור הורי, לחוסר תפקוד משפחתי ולשבירת ההתקשרות בין ההורה והילד.[9][24][35][36] על פי גישה זו, התסמונת מבלבלת בין תגובתו ההתפתחותית של ילד לגירושין לבין פסיכוזה, מפריזה במספר ההאשמות הכוזבות על התעללות מינית בילדים, מתעלמת מהספרות המדעית המצביעה על כך שרוב ההאשמות על התעללות מינית בילדים הן מבוססות ועל כן נועדו להגן על הילד מהורה מתעלל, וגם מגזימות בהשפעות המזיקות של ניכור הורי על ילדים ומציעה התערבות מסוכנת וחסרת תימוכין.[21][37] סקירה מ-2016 שבחנה את המחקרים האמפיריים בנושא מצאה כי יש הצטברות של ראיות התומכות במקבץ של התנהגויות מנכרות אצל הורים שיכולות להיות להן השפעה שלילית על חלק מהילדים במהלך תהליך הפרידה וכבוגרים בשנים מאוחרות יותר, אך אין ראיות מספקות התומכות ב"תסמונת" אבחנתית של ניכור הורי.[38] מנגד בסקירה מ-2022 נטען כי המחקר בתחום התפתח מאוד – כ-40% מהספרות בנושא התפרסמה מאז 2016 – ועל כן הטענות נגד ניכור הורי מיושנות ומבוססות על התקופה שהמחקר עוד היה בחיתוליו.[39]

מעמד קליני עריכה

עיקר ההתנגדו, לגישתו של גרדנר נוגעת לשיטות הטיפול שהציע.[24] הטיפול שגרדנר מציע עבור 'ניכור הורי חמור'' הוא דרקוני וקיצוני וכולל ניתוק מוחלט של הקשר של הילד מהאם, כמו גם ''תכנות מחדש'' של הילד באמצעות מאמץ לשטיפת מוח לשנות את אמונתו של הילד שהוא עבר התעללות. טיפול זה יכול להיות יותר טראומטי מהחולי שהוא מתיימר לרפא.[20] ישנה ביקורת על כך שילדים עם אבחנה נפשית שעלולים להגיב בכעס לפרידה או גירושין של הוריהם מאובחנים באופן שגוי כסובלים מתסמונת הניכור ההורי.[40] הניתוח של גרדנר גם ספג ביקורת על כך שהוא מטיל באופן בלתי הולם את כל האחריות להתנהגות הילד על אחד ההורים כאשר התנהגותו של הילד היא לרוב, אם כי לא תמיד, תוצאה של דינמיקה שבה ההורים והילד ממלאים תפקיד.[36][41][42]

בהליכים משפטיים עריכה

למרות היעדר התמיכה המדעית בתסמונת הניכור ההורי ואי-קבלתה על ידי ארגונים רפואיים, הפך המושג "ניכור הורי" שגור בבתי המשפט לענייני משפחה.[20][25] בבתי משפט אלה וגם בערכאות ערעור מכירים בממצאים של אבחון ניכור הורי תוך עקיפת שאלת הקבילות.[20] מחקר בארצות-הברית שבחן תיקי משמורת בבית המשפט בשנים 2005–2014 מצא שבמקרים בהם עלו טענות מצד האם על אלימות כלפיה או התעללות פיזית או מינית כלפי הילדים בית המשפט האמין לה רק ב-40% מהמקרים, והמשמורת הועברה לאב ב-26% מהמקרים, אפילו במקרים בהם בית המשפט האמין לאם (13%). אך כאשר האב טען לניכור הורי בית המשפט האמין לטענות האם על אלימות או התעללות רק ב-23% מהמקרים, וב-50% מהמקרים הועברה המשמורת לאב. במקרים בהם בית המשפט מצא כי אכן הייתה אלימות מצד האב וגם ניכור הורי איבדו אימהות איבדו משמורת ב-43% מהמקרים. כלומר, במקרים אלה היה ניכור הורי בעקבות אלימות, אך בתי המשפט בחר לתת עדיפות לטענות בדבר ניכור הורי.[4]

גם בישראל חלה עליה בשימוש במושג בפסקי דין[43]. פסק הדין הראשון שהתייחס למושג היה ב-1998. עד שנת 2008, היו בממוצע 2.2 פסקי דין בשנה שבהם הוזכר המושג; בין 2008–2016 היו בממוצע 5.1 פסקי דין בשנה שבהם הוזכר המושג. משנת 2017 יש עלייה תלולה במספר פסקי הדין שבהם מוזכר המושג ניכור הורי: 17 פסקי דין בשנת 2017, 20 פסקי דין ב-2018, ובשנת 2019 היו 38 פסקי דין שבהם הוזכר המושג.[44] עקרונות הפסיקה העיקריים הנהוגים בישראל קובעים כי חובתו של ההורה להבטיח לילד קשר עם שני הוריו, אלא אם כן הקשר עלול לסכן את הילד, וכי במקרה של סירוב לקשר מצד הילד, על ההורה המשמורן להוכיח כי אין במעשיו כדי למנוע קשר[45]. הורה שאינו מאפשר קשר או אינו מעודד את קיום הקשר נוהג בצורה בלתי חוקית, מתעלל נפשית ופוגע בהתפתחותו הרגשית, הפסיכולוגית והחברתית של הילד ובשל כך, יש מצבים שבהם יועבר הילד למשמורת של ההורה המנוכר בנוסף להתערבויות הטיפוליות[46]. עם זאת, "יש לנקוט כלים שיפוטיים אלו ואחרים רק אם הובאו בחשבון כל ההיבטים המורכבים הקשורים לתופעת הניכור, ובהם בחינת האפשרות של קיום אלימות במשפחה; אבחון מעמיק של הילד ומשפחתו; בחינת טיב הקשר עם ההורה המנוכר וההשלכות שעשויות להיות על הילד אם יועבר למשמורתו בעודו רואה בו דמות שלילית; השלכות ניתוק הקשר עם ההורה המשמורן, היכול להיחוות כטראומטי; החשיבות בהסתכלות על תופעת הניכור כתופעה המושפעת מכל בני המשפחה ומשפיעה על כל המשפחה".[44]

החל מינואר 2019, מונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב שופט מוקד שתפקידו לטפל בתיקי ניכור הורי.[44] המתנגדים לנוהל זה טוענים כי טיפול מזורז על ידי שופט מוקד אינו הולם תיקי משפחה משום ששופט שאינו מכיר את מכלול הסכסוך המשפחתי, עלול לפסוק בצורה שתוביל לתוצאות קשות עבור ילדים, וחותר תחת העיקרון הבסיסי של בתי המשפט למשפחה של "משפחה אחת – שופט אחד".[47]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 RICHARD A. GARDNER, M.D., Parental Alienation Syndrome (PAS): Sixteen Years Later, www.fact.on.ca, ‏2001
  2. ^ Jennifer Hoult, The Evidentiary Admissibility of Parental Alienation Syndrome: Science, Law, and Policy, 2006-06-20
  3. ^ Kathleen Coulborn Faller, The Parental Alienation Syndrome: What is it and What Data Support it?, Child Maltreatment 3, 1998-05, עמ' 100–115 doi: 10.1177/1077559598003002005
  4. ^ 1 2 Joan S. Meier, U.S. child custody outcomes in cases involving parental alienation and abuse allegations: what do the data show?, Journal of Social Welfare and Family Law 42, 2020-01-02, עמ' 92–105 doi: 10.1080/09649069.2020.1701941
  5. ^ Jennifer J. Harman, Sadie Leder-Elder, Zeynep Biringen, Prevalence of parental alienation drawn from a representative poll, Children and Youth Services Review 66, 2016-07-01, עמ' 62–66 doi: 10.1016/j.childyouth.2016.04.021
  6. ^ Richard A. Warshak, Ten parental alienation fallacies that compromise decisions in court and in therapy., Professional Psychology: Research and Practice 46, 2015-08, עמ' 235–249 doi: 10.1037/pro0000031
  7. ^ Richard A. Gardner, MD, Recent Trends in Divorce and Custody Litigation, Academy Forum, Volume 29, Number 2, Summer, 1985, p. 3-7
  8. ^ William Bernet, Parental Alienation Disorder and DSM-V, The American Journal of Family Therapy 36, 2008-09-18, עמ' 349–366 doi: 10.1080/01926180802405513
  9. ^ 1 2 3 Richard A. Warshak, Ph.D, Current Controversies Regarding Parental Alienation Syndrom, www.fact.on.ca, ‏2001
  10. ^ 1 2 Amy J. L. Baker, Knowledge and Attitudes About the Parental Alienation Syndrome: A Survey of Custody Evaluators, The American Journal of Family Therapy 35, 2007-01-01, עמ' 1–19 doi: 10.1080/01926180600698368
  11. ^ Richard A. Gardner, COMMENTARY ON KELLY AND JOHNSTON'S “THE ALIENATED CHILD: A REFORMULATION OF PARENTAL ALIENATION SYNDROME”, Family Court Review 42, 2005-03-15, עמ' 611–621 doi: 10.1111/j.174-1617.2004.tb01327.x
  12. ^ 1 2 Paula J. Caplan, Lisa Cosgrove, Bias in Psychiatric Diagnosis, Jason Aronson, 2004, ISBN 978-0-7657-0001-8. (באנגלית)
  13. ^ 1 2 Richard A. Gardner, Denial of the Parental Alienation Syndrome Also Harms Women, The American Journal of Family Therapy 30, 2002-05-01, עמ' 191–202 doi: 10.1080/019261802753577520
  14. ^ 1 2 Stephanie J. Dallam, Parental Alienation Syndrome: Is it scientific?, In E. St. Charles & L. Crook (Eds.), Expose: The failure of family courts to protect children from abuse in custody disputes, ‏1999
  15. ^ זאב ברגמן ואליעזר ויצטום, "חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של התנכרות להורה (סקירת ספרות, תיאור מקרים והיבטים טיפוליים ומשפטיים)". כתב העת שיחות, ט (2) (1995)
  16. ^ Amy J. L. Baker & Douglas C. Damalls, A Construct Study of the Eight Symptoms of Severe Parental Alienation Syndrome, Jurnal of divorce & remariage, 2007
  17. ^ 1 2 Lenore E. A. Walker, Kristi L. Brantley, Justin A. Rigsbee, A Critical Analysis of Parental Alienation Syndrome and Its Admissibility in the Family Court, Journal of Child Custody 1, 2004-05-24, עמ' 47–74 doi: 10.1300/J190v01n02_03
  18. ^ Richard A. Gardner, S. Richard Sauber, Demosthenes Lorandos, The International Handbook of Parental Alienation Syndrome: Conceptual, Clinical and Legal Considerations, Charles C Thomas Publisher, 2006, ISBN 978-0-398-07647-4. (באנגלית)
  19. ^ Ottman, A; Lee R, Claire M. Renzetti, Jeffrey L. Edleson (ע), Fathers' rights movement, Encyclopedia of Interpersonal Violence, SAGE, 2008-06-19, ISBN 978-1-4129-1800-8. (באנגלית)
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 Joan S. Meier, A Historical Perspective on Parental Alienation Syndrome and Parental Alienation, Journal of Child Custody 6, 2009-08-18, עמ' 232–257 doi: 10.1080/15379410903084681
  21. ^ 1 2 3 4 CAROL S. BRUCH, Parental Alienation Syndrome and Parental Alienation: Getting It Wrong in Child Custody Cases, Family Law Quarterly 35, 2001, עמ' 527–552
  22. ^ William O’Donohue, Lorraine T. Benuto, Natalie Bennett, Examining the validity of parental alienation syndrome, Journal of Child Custody 13, 2016-07-02, עמ' 113–125 doi: 10.1080/15379418.2016.1217758
  23. ^ 1 2 Jennifer Hoult, The Evidentiary Admissibility of Parental Alienation Syndrome: Science, Law, and Policy, 2006-06-20
  24. ^ 1 2 3 יעל לסר, מחשבה נוספת: ניכור הורי מנקודת המבט של התפתחות הילד, חברה ורווחה, כה 3, 2005
  25. ^ 1 2 3 אבישג עוזרד, רות הלפרין-קדרי, אוסנת פרינץ, סרבנות קשר וניכור הורי: רקע תאורטי, אבחון ושיטות טיפול בראי עיקרון טובת הילד, מרכז רקמן לקידום מעמד האשה, 2020
  26. ^ 1 2 Cheri L. Wood, The Parental Alienation Syndrome: A Dangerous Aura of Reliability, LOYOLA OF LOS ANGELES LAW REVIEW 29:1367-1415 (1994)
  27. ^ Comeford, L, Jodi O'Brien (ע), Fatherhood Movements, Encyclopedia of Gender and Society, SAGE, 2009, ISBN 978-1-4129-0916-7. (באנגלית)
  28. ^ Robert E. Emery, Proponents Bear the Burden of Proof, Family Court Review 43, 2005-01, עמ' 8–13 doi: 10.1111/j.1744-1617.2005.00002.x
  29. ^ Timothy M. Houchin, John Ranseen, Phillip A. K. Hash, Daniel J. Bartnicki, The Parental Alienation Debate Belongs in the Courtroom, Not in DSM-5, Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law Online 40, 2012-01-01, עמ' 127–131
  30. ^ 1 2 3 M. Brianna Pepiton, Lindsey J. Alvis, Kenneth Allen, Gregory Logid, Is Parental Alienation Disorder a Valid Concept? Not According to Scientific Evidence. A Review of Parental Alienation, DSM-5 and ICD-11 by William Bernet, Journal of Child Sexual Abuse 21, 2012-03-01, עמ' 244–253 doi: 10.1080/10538712.2011.628272
  31. ^ Madelyn S. Milchman, Robert Geffner, Joan S. Meier, Ideology and Rhetoric Replace Science and Reason in Some Parental Alienation Literature and Advocacy: A Critique, Family Court Review 58, 2020-04, עמ' 340–361 doi: 10.1111/fcre.12476
  32. ^ Madelyn Simring Milchman, How far has parental alienation research progressed toward achieving scientific validity?, Journal of Child Custody 16, 2019-04-03, עמ' 115–139 doi: 10.1080/15379418.2019.1614511
  33. ^ Jean Mercer, Parental alienation, science, and pseudoscience, Challenging Parental Alienation, 2021-12-02, עמ' 236–248 doi: 10.4324/9781003095927-15
  34. ^ Thomas, R.M. and Richardson, J.T., 2015. Parental alienation: thirty years on and still junk science. The judges’ journal, 54 (3), 22–24.
  35. ^ Janet R. Johnston, Matthew J. Sullivan, Parental Alienation: In Search of Common Ground For a More Differentiated Theory, Family Court Review 58, 2020-04, עמ' 270–292 doi: 10.1111/fcre.12472
  36. ^ 1 2 Kenneth H. Waldron and David E. Joanis, Understanding and Collaboratively Treating Parental Alienation Syndrome, American Journal of Family Law. Vol. 10. 121-133, ‏1996
  37. ^ Joan B. Kelly, Janet R. Johnston, THE ALIENATED CHILD:A Reformulation of Parental Alienation Syndrome, Family Court Review 39, 2005-03-15, עמ' 249–266 doi: 10.1111/j.174-1617.2001.tb00609.x
  38. ^ Michael Saini, Janet R. Johnston, Barbara Jo Fidler, Nicholas Bala, Leslie Drozd, Michael Saini, Nancy Olesen (ע), Empirical Studies of Alienation, Parenting Plan Evaluations: Applied Research for the Family Court, Oxford University Press, 2016, ISBN 978-0-19-939658-0. (באנגלית)
  39. ^ Jennifer J. Harman, Richard A. Warshak, Demosthenes Lorandos, Matthew J. Florian, Developmental psychology and the scientific status of parental alienation, Developmental Psychology 58, 2022-10, עמ' 1887–1911 doi: 10.1037/dev0001404
  40. ^ Lenore E. Walker, David L. Shapiro, Parental Alienation Disorder: Why Label Children with a Mental Diagnosis?, Journal of Child Custody 7, 2010-11-30, עמ' 266–286 doi: 10.1080/15379418.2010.521041
  41. ^ Janet R. Johnston, Joan B. Kelly, REJOINDER TO GARDNER'S “COMMENTARY ON KELLY AND JOHNSTON'S ‘THE ALIENATED CHILD: A REFORMULATION OF PARENTAL ALIENATION SYNDROME’”, Family Court Review 42, 2005-03-15, עמ' 622–628 doi: 10.1111/j.174-1617.2004.tb01328.x
  42. ^ https://www.amazon.com/Children-Resist-Postseparation-Parental-Contact/dp/019989549X
  43. ^ אלה לוי-וינריב, ‏תוך עשור: פי 20 יותר הליכים משפטיים על "ניכור הורי", באתר גלובס, 30 בינואר 2020
  44. ^ 1 2 3 ד"ר יסכה מוניקנדם-גבעון, מדיניות לטיפול במצבי ניכור הורי, הכנסת–מרכז המחקר והמידע, 2019
  45. ^ פיצויים עקב ניכור הורי: אב שגרם לנתק בין גרושתו ובין הילדים חויב לפצותה, באתר דין - עורכי דין ומידע משפטי בישראל, ‏19 בפברואר 2023
  46. ^ טל כרמון, ‏הוועדה לזכויות הילד: "במקרה של פגיעה במוגנות ילד מצד אחד ההורים, יש למנוע קשר עם ההורה הפוגע", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 20 בינואר 2022
  47. ^ מרכז רקמן, נעמ"ת, מנ"ע, אמונה וויצו, מכתב לנשיאת בית המשפט העליון, בחינה מחדש של נוהל מחוז תל אביב לטיפול במצבים של טענות בדבר ניתוק קשר בין הורה לילד, 11 נובמבר 2019
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניכור_הורי&oldid=37472307"