נינט דה ולואה

סופרת אירית

דיים נינט דה ולואה (Dame Ninette de Valois; נולדה בשם אדריס סטאנוס; אנגלית: Edris Stannus‏; 6 ביוני 18988 במרץ 2001) ‏הייתה רקדנית, מורה, כוריאוגרפית ומנהלת אומנותית של בלט קלאסי, בריטית ילידת אירלנד. היא ידועה בעיקר כמי שרקדה באופן מקצועי, עם להקת הבלט בלט רוס, בניהולו של סרגיי דיאגילב, ומאוחר יותר נודעה כמי שייסדה את הבלט המלכותי, אחת מלהקות הבלט הבולטות ביותר במאה ה-20 ואחת מלהקות הבלט המובילות בעולם. בנוסף לכך, היא ייסדה את בית הספר המלכותי לבלט, וכמו כן את הסדלר'ס ולס, מה שיהפוך לימים לבלט המלכותי של ברמינגהאם. היא נחשבת בקרב הקהל הרחב כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הבלט וכן ל"סנדקית" של הבלט האנגלי והבלט האירי.

נינט דה ולואה
Ninette de Valois
לידה 6 ביוני 1898
בלסינגטון, אירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 במרץ 2001 (בגיל 102)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Edris Stannus עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אירלנד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Arthur Blackall Connell (5 ביולי 1935–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • עמית כבוד (31 בדצמבר 1981)
  • פרס ארסמוס (1974)
  • מדליית אלברט (1964)
  • מסדר ההצטיינות (2 בינואר 1992)
  • פרס מיוחד של אגודת התאטרון של לונדון
  • אבירה בלגיון הצרפתי
  • גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית
  • Critics' Circle Award for Distinguished Service to the Arts
  • פרס אוליבייה
  • Queen Elizabeth II Coronation Award עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

חיים וקריירת בלט מוקדמים עריכה

נינט דה ולואה נולדה ב-6 ביוני 1898, כאדריס סטאנוס, לקצין אשר שירת בצבא הבריטי ולאם אשר עסקה בייצור בקבוקי זכוכית. היא נולדה בעיירה בלסינגטון שבמחוז ויקלו, באירלנד של היום, שבאותם ימים הייתה עדיין שייכת לממלכה המאוחדת. היא החלה לקחת שיעורי בלט, בשנת 1908, באקדמיית לילה פילד המיועדת לילדים (Lila Field Academy), בהיותה בת 10. בתארה לימים את אקדמיית לילה פילד, היא העידה שהיה זה בית ספר טיפוסי לתיאטרון וכמו כן היא למדה שם קצת מכל דבר. בסביבות שנת 1913, אדריס סטאנוס החליפה את שמה לנינט דה ולואה, זאת כאשר היא מתחילה לצאת לסיבובי הופעות בלט במסגרת להקת ילדים שכינויה היה "ילדי הפלא". להקה זו ביצעה הופעות בלט מצומצמות, על בסיס מחזות שנכתבו בעבור אותן הופעות, במגוון אולמות. דה ולואה דיברה מאוחר ביותר על תחושת גאוותה שהיא הופיעה ורקדה כמעט בכל התיאטראות ששכנו לאורך חופיה של אנגליה. אחד מהביצועים הפופולריים ביותר עליה, היה מופע הבלט המבוסס על היצירה The Dying Swan, מאת אלפרד לורד טניסון, וכן התרשמותה מאנה פבלובה, רקדנית הבלט הראשית שהשתתפה במופע זה. סיבוב הופעות זה היה אמנם מייגע אך הוא הטביע בנינט דה ולואה את משמעת הברזל ואת הסיבולת הדרושות כל כך בעבור המשך התקדמות הקריירה שלה כרקדנית וככוריאוגרפית של בלט.

המשך הקריירה המקצועית כרקדנית בלט עריכה

בסתיו 1914, דה ולואה הבטיחה לעצמה את החוזה המקצועי הראשון בחייה, עם ה-Lyceum Theatre (אנ'), לונדון, חוזה במסגרתו היא הופיעה בתיאטרון במשך חמש שנים, זאת לצד תיאטראות אחרים. בקיץ 1919, היא התקבלה לעבוד בלהקת הבלט של בית האופרה שבקובנט גארדן, דבר אשר יעצב את ניסיונה, לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם ובעיקר מבחינת הקריירה העתידית שלה ככוריאוגרפית של בלט. דה ולואה הייתה נחושה לשפר את טכניקת הריקוד שלה והתלמדה עם מורי הבלט המשפיעים ביותר באותו הזמן, ביניהם ניתן למנות את אדוארד אספינוסה (Edouard Espinosa), אנריקו צ'קטי וניקולאי לגאט (Nikolai Legat). כל אחד מהם, השפיע, בתורו, על סגנון הריקוד שלה: אספינוסה לימד אותה לפתח עבודת רגליים נקייה וחזקה; מצ'קטי היא הפנימה את חשיבות העבודה על הסימטריה והדיוק הפרטני וכן את אופן תנועת זרועות הידיים, במהלך ריקוד הבלט, מה שמכונה בעגה המקצועית של עולם הבלט, פור דה ברה; לגאט אימן אותה להפוך את הריקוד לפחות מתוח ומכווץ והטביע בה את תחושת הערך העצמי שלה כרקדנית. מאוחר יותר היא הזמינה את לגאט להעביר שיעורי בלט בסדלר'ס ולס, במהלך שנות ה-1930.

קטעי אודיו עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא נינט דה ולואה בוויקישיתוף