ניקולאיזם
ניקולאיזם או ניקולַטיזם הייתה כת נוצרית קדומה שהוגדרה כמינות (כנראה הכת הנוצרית הראשונה שהוכרזה כמינות). בימי הביניים חודש המושג בכנסייה הקתולית, על מנת לתאר את שבירת כללי הפרישות של אנשי דת קתוליים, כלומר נישואי כמרים או חיים של איש דת עם ידועה בציבור.
המינות עריכה
המושג הוזכר לראשונה בחזון יוחנן פרק ב פסוק 6: ”אֲבָל זֹאת לָךְ אֲשֶׁר שׂנֵא אַתָּה אֶת־מַעֲשֵׂי הַנִּיקְלָסִים אֲשֶׁר שְׂנֵאתִים גַּם־אָנִי”, ובפסוק 15: ”כֵּן נִמְצְאוּ גַּם־בְּךָ אֲנָשִׁים דְּבֵקִים בְּלֶקַח הַנִּיקְלָסִים אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי”. בפסוקים אלה ההתייחסות היא לכפירה מצד כת גנוסטית שייסד ניקולס מאנטיוכיה. על פי הכתוב התרכזו הניקולאיסטים באפסוס ובפרגמון שבאנטוליה. חוץ מהכתוב בחזון יוחנן, אין מקורות ראשוניים נוספים לכת הניקולאיסטים. חלק מאבות הכנסייה התייחסו לכת הניקולאיטית, אולם לא הוסיפו מידע מהותי.
במאה ה-2 טען היפוליטוס מרומא כי הדיאקון ניקולס, יהודי הלניסטי שהשתייך למעגל של הנוצרים יהודים, הוא זה שייסד את המינות. חלק מאבות הכנסייה הזכירו את הקבוצה בכתביהם, בהם אירנאיוס שטען שהם חיו חיי הנאה בלתי מרוסנת, וויקטורינוס (Victorinus) שסיפר כי אכלו בשר קורבן לאלילים. כן הוזכרו אצל אפיפניוס מסלמיס ותאודורטוס. בדה ונרביליס סיפר שניקולס איפשר לאדם אחר לשאת את אשתו (או לקיים איתה יחסי מין). תומאס אקווינס סבר שניקולס איפשר פוליגמיה או שיתוף נשים, אולם טענות כאלו הועלו על ידי הכנסייה כלפי כתות גנוסטיות שונות ואין מקור תומך לטענה, וייתכן שיש כאן עירוב בין ביקורת על ניקולס עצמו לבין ביקורת על אנשי הניקולאיזם. אוסביוס מקיסריה כתב שהכת התקיימה זמן קצר בלבד.
בימי הביניים עריכה
עד המאה ה-4 לא היו הנחיות ברורות לגבי נישואי כמרים, להבדיל מנזירים שלא היו אמורים לקיים חיי משפחה מסוג כלשהו ולהינתק ממשפחתם יחד עם הכניסה למנזר. הכנסיות המזרחיות ברובן לא אסרו על אנשי דת להינשא, ובכנסייה האורתודוקסית הכמורה הנמוכה יכולה להתחתן, אך לא להתחתן שנית לאחר גירושין או התאלמנות. הקונציל של טרולו ב-692 (המוכר על ידי הכנסייה המזרחית בלבד) גינה כמרים שעזבו את נשותיהם באמתלה של אדיקות. במערב אירופה נושא חיי האישות של כמרים עלה לדיון מספר פעמים. הקונציל של אלווירה (Concilio de Elvira), שהתקיים בספרד בתחילת המאה הרביעית, הגביל נישואי כמרים[1], אולם האיסור לא נכפה.
בימי הביניים שויך הביטוי ניקולאיזם לאנשי כנסייה שלא שמרו על פרישות מינית, שהמשיכו לחיות במסגרת משפחתית אחרי מינויים לתפקיד או שהקימו משפחה. התופעה הייתה רווחת בעיקר אצל הכמורה הכפרית לצד בישופים ובעלי משרות רמות אחרות בהיררכיה הכנסייתית. ידוע אף על אפיפיורים שהקימו משפחה, כגון האפיפיור אלכסנדר השישי ובנו צ'זארה בורג'ה. במסגרת רפורמות הכנסייה במאה ה-11 הועלתה תביעה לכפות פרישות על הכמורה.
מקורו של המושג ניקולאיזם לא ברור ואין הסבר חד משמעי לכך שתופעת הזוגיות של כמרים נקראה ניקולאיזם. פטרוס דמיאנוס נשלח ב-1059 למילאנו כדי להכריע בעימות בין ראשי הכנסייה המקומית, שבה היו נפוצים השוחד ונישואי הכמרים, לבין מתנגדיהם שביקשו להשיב את טוהר המידות על כנו. פטרוס דמיאנוס אחז בעמדה נחרצת כנגד השחיתות וכפה על ראשי הכנסייה את סמכותה של רומא. הוא השתמש במונח ניקולאיזם בהתייחסותו לכמרים נשואים והסביר שהמונח נובע מניקולס ומהכת שהנהיג. רופרט מדויץ (אנ') (Rupert von Deutz) הסביר שהמונח הוצמד לתופעת הזוגיות של כמרים בשל חילופי הנשים שנקטו בהם הניקולאיסטים הראשונים. פירוש נוסף מצמיד את המונח לאפיפיור ניקולאוס השני שניסה להתנגד לתופעה.
ההתעוררות הכנסייתית, כפי שבאה לביטוי בפאקס דאי וברפורמת קלוני, רצתה לנקות את הממסד הכנסייתי מאותן תכונות שנראו בעיני הטהרנים כבלתי ראויות. ההתנגדות לתופעת הניקולאיזם נבעה מהחשש כי הכמרים המקיימים חיי אישות ומשפחה יעמידו את משפחתם מעל האינטרסים של הכנסייה וכי יסיחו את דעתם מעבודת האל. המושג הורחב לקיום יחסי מין מכל סוג שקויימו על ידי אנשי כנסייה שהתחייבו לחיי פרישות.
הקרדינל הומברט מסילבה קנדידה[2], בחיבורו "נגד השמעונים", התייחס גם לנושא הניקולאיזם ושלל את התופעה. במילאנו קמה תנועת הפטאריני בדרישה לשיפור דרכיהם של אנשי הכנסייה ולחסל את תופעת הסימוניה (שמעונות) וההפקרות המינית. האפיפיור לאו התשיעי אסר נישואי כמרים.
האפיפיור ניקולאוס השני כינס בחג הפסחא של 1059 ועידה כנסייתית (קונציל) בכנסיית לטראן ברומא, בוועידה זו עסקו בין היתר בנושא הניקולאיזם ואסרו על מאמינים להיות נוכחים במיסות המנוהלות על ידי כמרים שאינם מקיימים פרישות מינית.
לא ישתתף אדם בטקס המיסה של כהן, אודותיו ידוע, בלי שום ספק, שהוא מחזיק פילגש או אישה בחשאי. בנושא זה קבעה הוועידה הקדושה סעיף בר תוקף באיום של חרם והקובע כדלהלן: הננו אוסרים לחלוטין ובאופן מחייב, על דעת האל הכל יכול ובתוקף הסמכות של האפוסטולים הקדושים פטרוס ופאולוס, על כל כהן, דיאקונוס וסגן דיאקונוס אשר, אחרי התחיקה של קודמנו, האפיפיור לאו זכרו לברכה, על פרישות הכמורה, נשא אישה בגלוי, או, בהיותו נשוי לא שילח את אשתו [הננו אוסרים עליו] לחוג את המיסה ולקרוא במיסה את ספר הבשורה או האיגרות, ולהישאר במקהלה הפולחן השמימי עם אלה, אשר צייתו לתחיקה האמורה, ולא לקבל חלקו מהכנסות הכנסייה...
— עיבוד מתוך תרגומה של פרופ' סופיה מנשה מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה שמבוסס כשלעצמו על תרגומה של עליזה ג'יניאו ב"מתפללים, לוחמים ועמלים"
ועידת לטראן הראשונה ב-1123, אשר סיימה את מאבק האינווסטיטורה, אישרה את האיסור על ניקולאיזם. סעיף 3 בהחלטותיה אסר באופן מוחלט על כמרים, דיאקונים ותת-דיאקונים לחיות עם אישה מלבד אלו שהקונציל של ניקאה אישר בסעיף 3. כך למשל נאסרה שהותן בבית הכומר של בתולות שהקדישו עצמן לדת (virgines subintroductae). איסור זה לא כלל את אימו, אחותו או דודתו של הכומר, או נשים בעלות קרבה דומה שאין חשש לגביהן.
"הננו אוסרים במפורש על הכהנים, הדיאקונים וסגני הדיאקונים, חברת פילגשים ורעיות כמו גם מגורים משותפים עם שאר נשים, להוציא את אלו אשר להן התיר הסינוד של ניקיאה, בגין צרכים חמריים לבדם, להתגורר במגורי הכהן. הווה אומר : האם, האחות, הדודה מצד האב, או הדודה מצד האם או כל האחרות מסוג זה אשר לגביהן לא יוכל בדין, להתעורר חשד."
— עליזה ג'יניאו "מתפללים, לוחמים ועמלים"
