ניקולאי מיאסקובסקי

מלחין רוסי

ניקולאי מיאסקובסקירוסית: Никола́й Я́ковлевич Мяско́вский, ‏20 באפריל 1881 - 8 באוגוסט 1951) היה מלחין רוסי-סובייטי, הנחשב ל"אבי הסימפוניה הסובייטית". זכה להכרה נרחבת כבר במהלך חייו, וזכה בין השאר בחמישה פרסי סטלין.

ניקולאי מיאסקובסקי
Николай Яковлевич Мясковский
לידה 8 באפריל 1881 (יוליאני)
מצודת מודלין, מודלין, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באוגוסט 1950 (בגיל 69)
מוסקבה, ברה"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה Мизантроп עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נובודוויצ'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות האימפריה הרוסית, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטריון של סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סימפוניה, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס סטלין
  • מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945
  • פעיל מצטיין באמנויות של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית של רוסיה
  • אמן העם של ברית המועצות
  • עיטור לנין
  • מדליה להנצחת 800 שנים לייסוד מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.myaskovsky.ru
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיאסקובסקי נולד בעיירה שעתה מהווה חלק של נובידבור מזובייצקי בפולין. אביו היה מהנדס צבאי, וגם הוא למד בבית הספר לקצינים ושירת בצבא האימפריה הרוסית. בשנת 1906 החל מיאסקובסקי ללמוד בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. הוא לא קיבל עידוד לקריירה מוזיקלית, אך לאחר ששמע את הסמפוניה הפתטית של צ'ייקובסקי בביצוע ארתור ניקיש החליט לחזור אל המוזיקה. הוא לקח שיעורים פרטיים, השלים את השכלתו המוזיקלית בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג ופנה להלחנה.

לאחר מהפכת אוקטובר מיאסקובסקי לא עזב את רוסיה, והחל קריירה של מלחין.

קורות חיים עריכה

ביצירתו המוקדמת, שנכתבה בקונסרבטוריון, הושפע מיאסקובסקי בעיקר מצ'ייקובסקי ומסקריאבין. רק מקצת יצירותיו התזמורתיות מאותה העת שרדו. עם זאת, במהלך לימודיו בקונסרבטוריון שיתף פעולה עם סרגיי פרוקופייב לפחות ביצירה משותפת אחת, ששימשה את פרוקופייב בפרק השקט של הסונטה מס' 4 לפסנתר שלו. הסונטה מס' 1 של מיאסקובסקי, שנכתבה באותם הימים ומורגשת בה השפעת סרקיאבין, תוארה על ידי גלן גולד כ"אולי אחת היצירות הראויות לציון ביותר מאותה תקופה". מיאסקובסקי השלים את חוק לימודיו ב-1911, והחל להרצות בקונסרבטוריון. כמו כן שימש כמבקר מוזיקה חריף. במסגרת תפקידו זה היה מן המעטים שידעו להעריך את יצירתו של איגור סטרווינסקי כבר בראשית דרכו.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לצבא ולקח חלק פעיל בלחימה. הוא נפצע בחזית האוסטרית עת עסק בביצורי החוף של העיר טאלין, וסבל מהלם קרב. שתי הסימפוניות שכתב בתקופת המלחמה מנוגדות מאוד באופיין. בעת המהפכה ומלחמת האזרחים שבעקבותיה הוא כבר היה ברוסיה. באותה העת נרצח אביו, שהיה גנרל לשעבר בצבא הצאר, על ידי מהפכנים בולשוויקים. גם דודתו, אליה היה קשור, מתה באותה תקופה, וגיסו התאבד בשל משבר כספי. מיאסקובסקי עצמו שירת בצבא האדום בין 1917 ל-1921. לאחר מכן קיבל תקן בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג, שם התגורר בדירה אחת עם אחותו האלמנה ולנטינה ובתה. מיאסבקובסקי היה רווק כל ימיו ומתואר כאדם ביישן, סגור, רגיש ופורש מחברה.

בשנות העשרים והשלושים מיאסקובסקי היה למלחין הבולט של ברית המועצות, וכתב את מרבית יצירתו בסגנון הקלסי המסורתי. הוא לא כתב אופרות אך כתב 27 סימפוניות (וכן שלוש סימפונייטות), שלושה קונצ'רטי, ועוד יצירות לתזמורת- 13 רביעיות מיתרים, 9 סונטות לפסנתר סולו, וכן יצירות קטנות רבות וכמה יצירות ווקליות. עם זאת, הוא היה חבר באגודה למוזיקה בת זמננו, שהייתה אמונה על טיפוח המוזיקה המודרנית. הוא גם שמר על קשריו עם פרוקופייב בעת שהותו בגלות מברית המועצות.

בשנות העשרים והשלושים יצירותיו נוגנו גם בארצות הברית ובאירופה. הוא כונה לעיתים "המצפון של מוסקבה". היו שסיווגו אותו בין גדולי המלחינים הרוסיים של זמנו. מאמצע שנות השלושים חלה ירידה בפוריותו המוזיקלית.

על אף הסתייגותו ממשטר סטלין, מיאסקובסקי עשה כל שביכולתו להימנע מעימותים עם השלטונות. אף שכמה מיצירותיו מתייחסות לאירועי הזמן, רובן ככולן חסרות כל מימד פרוגרמטי או תעמולתי. אחת הפתיחות שכתב הוקדשה לסטלין לרגל יום הולדתו הששים.

סגנונו המאוחר חזר לכמה מן הדפוסים החדשניים של צעירותו. הוא חשש מהוקעה על ידי השלטונות והשתדל לחמוק ממנה. אף על פי כן הוא הואשם, יחד עם כמה מלחינים אחרים, בסטייה מן הקו המפלגתי שחייב כתיבת מוזיקה 'פרולטרית' ובעלת גישה פורמליסטית. הוא סירב להשתתף בדיונים שנפתחו נגד מלחינים אלה, ועל אף ביקור של טיחון חרניקוב, שהזמין אותו לשאת נאום חרטה באיגוד המלחינים, הוא שמר על שתיקה. השלטונות הסובייטיים הכריזו עליו כאחד המלחינים המוחרמים. הוא מת ב-1950 מסרטן ורק לאחר מותו זכה לטיהור שמו.

הוא הותיר אחריו יבול מוזיקלי של 87 יצירות שלא פורסמו בחייו. על מורשתו המוזיקלית התנהל - ועדיין מתנהל - פולמוס חריף, במיוחד בקרב מוזיקאים רוסיים.

קישורים חיצוניים עריכה