נישואים בהלכה
נישואים הם יחס בין בני-זוג המעוניינים למסד את הקשר ביניהם. ביהדות הנישואין הם חלק משמעותי מקיום המצוות. בהלכה נקבעו הסדרים העוסקים בנישואים, ביחסי אישות, בטקס הנישואים הידוע כחופה וקידושין, בכתובה המסדירה את יחסי הממון בין בני הזוג, וכן בגירושין - דרכי סיום הנישואים על ידי מתן גט.
מצוות הנישואין עריכה
בספר בראשית מתוארת הזוגיות כמצב המשלים את האדם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".[1] כיוון שהדברים נאמרו מיד לאחר הבריאה והרבה לפני מתן תורה, מקובל לראות את הזוגיות כדרך ארץ שקדמה לתורה.
אדם חייב במצוות פרו ורבו, היינו להביא לעולם לפחות בן ובת. כדי לקיים את המצווה יש צורך בקיום יחסי אישות, שעל פי ההלכה מותרים רק בין איש לאשתו. מבחינת מצוות פרו ורבו, הנישואין מוגדרים כ'מכשיר מצווה'. גם מי שכבר הוליד ילדים רבים והתאלמן - מצווה שיתחתן עם אשה שיכולה ללדת ילדים, כדי להוסיף במצוות פרו ורבו, אלא אם כן קשה לו להביא עוד ילדים.[2]
מעבר לכך, הנישואין מהווים מצווה בפני עצמה. בתלמוד נקבע שאסור לאדם לחיות בלי אשה. התלמוד משבח את הנישואין ואומר שכל מי שאין לו אשה אינו אדם,[3] והוא שרוי "בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום".[4]
עבור קיום מצוות הנישואין התירו חכמים למכור ספר תורה. יש פוסקים הסבורים שההיתר הוא דווקא עבור מי שטרם קיים מצוות פרו ורבו, ויש סוברים שההיתר הוא גם עבור מי שקיים מצוות פרו ורבו.[5]
זהות הנישאים עריכה
ערך מורחב – פסול חיתון
בהלכה היהודית קיימים רק נישואים של אישה לגבר. סיכום של הקבוצות השונות המוכרות בהלכה היהודית לנישואים, הנקראות עשרת היוחסין, מופיע במסכת קידושין.
גויים עריכה
נישואי גויים תקפים הלכתית, אולם הם אינם חלים באמצעות חופה וקידושין ופוקעים באמצעות גט, אלא חלים באמצעות קיום יחסי מין במסגרת חיי אישות, ופוקעים כשאחד הצדדים נפרד מהאחר במטרה לסיימם.[6] נישואים בין יהודים לגויים מכונים "נישואי תערובת", ובמקומות בהם היהודים הם מיעוט, נחשבים לסממן של התבוללות. הלכתית אין להם תוקף כי ההלכה מבדילה יהודים מגויים, לרבות בגדרי הנישואים.[7]
קרובים עריכה
- ערך מורחב – איסור עריות
התורה אוסרת נישואי קרובים שקיום יחסי מין ביניהם נחשב גילוי עריות.[8] ההלכה אינה מכירה בנישואים אלו אף אם התבצעו, אולם מעשה הקידושין עצמו תקף לעניין חלות האיסור. חז"ל הוסיפו איסורי נישואים של קרובים רחוקים יותר הקרואים "שניות לעריות". נישואים כאלו חלים מהתורה, אולם מדברי חכמים הם כמי שאינם ולכן ההלכה אינה מכירה במחויבויות הכספיות הנלוות להם, לרבות במקרה של גירושים. נישואי קרובים האסורים ביהדות נדירים מאוד בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, וכמעט אינם עולים לדיון ציבורי בישראל ובקהילות יהודיות בעולם.
קרובים מותרים עריכה
אף על פי שנישואי קרובים נאסרו כגילוי עריות, נישואים עם הקרובים שלא נאסרו דווקא נחשבו למעלה, כפי שפסק הרמב"ם: ”ומצות חכמים, שיישא אדם בת אחותו; והוא הדין לבת אחיו: שנאמר "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו, נ"ח, ז').” (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ב', הלכה י"ד) גם כיום מקובלים נישואי קרובים, בעיקר במשפחות האדמור"ים החסידיים.
כבר בתנ"ך אנו מוצאים את אברהם נושא את שרה אחותו מאביו, יצחק נושא את רבקה בת בן-דודו בתואל הארמי, ואת יעקב נושא את בנות לבן דודו. גם רבן גמליאל השיא את בתו לאחיו,[9] ובתלמוד תועדו מקרים רבים של נישואים כאלו.[10] אומנם הקראים ראו בנישואים לאחיינית עבירה של גילוי עריות.[11]
כהן עריכה
היהודים מתחלקים על פי ייחוסם לכהנים, לויים וישראלים. הזכרים הכהנים אסורים לישא אחת מהנשים האסורות להם במסגרת איסורי נישואים לכהן.
ממזר עריכה
- ערך מורחב – ממזר
לממזר, שהוא יהודי שנולד מאיסור עריות, אסור להתחתן עם יהודי מלידה שאינו ממזר. לממזר מדרבנן, שהוא יהודי שנולד מאיסור עריות מדרבנן (כגון שניות לעריות), אסור להינשא עם יהודי מלידה שאינו ממזר מדרבנן. לספק ממזר אסור מדרבנן להתחתן עם מי שאינו גר, בשל החשש שבאמת אחד מהם ממזר והשני לא. בעבר הייתה קבוצה שנקראה "נתינים", צאצאי הגבעונים שהתגיירו, ובשלב מסוים נגזר עליהם להחשב מדרבנן כממזרים. בישראל נהוג לכנות את הממזרים למיניהם בכינוי "פסולי חיתון", המדגיש את פסילתם לנישואים במקום את ייחוסם.
סריס עריכה
- ערכים מורחבים – סריס, פצוע דכה וכרות שפכה
ההלכה אוסרת על נישואי יהודייה מלידה למי שסורס באופן מכני, ככתוב: ”לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב'). פצוע דכא הוא מי שנחתכו אשכיו או שבילי הזרע, וכרות שפכה הוא מי שנחתכה לו השופכה למעלה מהעטרה.[12]
גיל הנישואים עריכה
- ערך מורחב – גיל הנישואים
לגבר עריכה
גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות.[13]
הגיל הראוי לנישואים נקבע במסכת אבות באימרה: "בן שמונה עשרה לחופה",[14] ולכל המאוחר, עד גיל עשרים.[15] למרות זאת התלמוד משבח את מעלת הנישואים בגיל צעיר, אפילו בגיל ארבע עשרה, למניעת הרהורי עבירה.[16] מאידך, למי ש'אפשר לו' בלא אישה מותר לדחות את הנישואים לצורך לימוד תורה,[17] אם כי כתבו האחרונים שבכל אופן[דרוש מקור] לא יתאחר לאחר גיל 22 או 24. על פי הקבלה, ישנו חשש לקללה למי שהגיע לגיל עשרים ועדיין לא נישא. משום כך, יש שנהגו ללמוד תורה בכל ליל יום ההולדת ובכך להינצל מקללה זו. מנהג זה מכונה ליל תיפח.
לאישה עריכה
אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה,[18] ואם היא יתומה תיקנו חכמים שאמה או אחיה רשאים להשיאה בקטנותה. נישואים 'מדרבנן' אלו אינם תקפים מהתורה עד שהקטנה תגיע לגיל שתים עשרה שנה ותביא סימנים, ועד אז היא רשאית לסיימם בכל עת באמצעות מיאון. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה".[19] מאיסור זה ומהתייחסויות שליליות אחרות של חז"ל לנישואי קטנות, מחד גיסא, ומאמירות המעודדות נישואים מוקדמים של בנות בוגרות, מאידך גיסא, ניתן להסיק שגיל הנישואים המומלץ היה שתים עשרה.[20] למרות זאת, בעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13, היו מקרים רבים של נישואי ילדות על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן.[21] במקורות ההלכתיים מהתקופה, שלא כבכתבי הגאונים, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחיה מוסרית שאינה מחייבת,[22] או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה.[23]
בעת החדשה עריכה
במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים.[24] בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16.[24] בפועל, גיל הנישואים המקובל לנשים ולגברים כאחד גבוה משמעותית, בשל הצורך בלימוד תורה, כאמור, ובשל הצורך בהכשרה מקצועית ארוכת שנים כהכנה לעול הפרנסה, כפי שכתב הרמב"ם "דרך בעלי דעה – שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה...".[25] עם זאת יש המשתדלים, בעיקר במגזר החסידי, להינשא בגיל שמונה עשרה.
הליכי יצירת הנישואים עריכה
המונח "שידוכין" השתרש בתקופת המשנה כתיאור לשלב הראשון בתהליך הנישואים באותה תקופה, שהיה התחייבות חוקית של הגבר והאישה לקיים ביניהם את השלבים הבאים, שהם הקידושין והנישואים. מונח זה מקביל למונח "אירוסים" של ימינו, אם כי בימינו לשלב האירוסים אין תמיד תוקף חוקי. המילה "אירוסין" מקורה במונח המקראי למה שנקרא החל מתקופת המשנה "קידושין". מוסד השידוכים של ימינו הוסיף שלב נוסף בדרך לנישואים, וכך תפס לו כל אחד מהמונחים השונים בעבר משמעות אחרת בתהליך הנישואים המקובל כיום.
| הפגשת בן/בת הזוג | התחייבות להתחתן | קניין (נתינת טבעת) | חופה/חתונה | |
|---|---|---|---|---|
| המונח במקרא | אירוסין | לקיחה | ||
| המונח במשנה | שידוכין | קידושין | נישואין | |
| המונח כיום | שידוכים | אירוסים | קידושין | נישואים |
שידוך עריכה
- ערך מורחב – שידוך
לפי התלמוד ”אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך.”
בקהילות יהודיות שונות יש מנהגים שונים לגבי מידת ההיכרות בין בני הזוג לפני החתונה. בקהילות חילוניות ודתיות לא חרדיות אין כמעט מגבלה על זמן ההיכרות לפני החתונה. לעומת זאת, בקרב קהילות חרדיות יש כללים פורמליים או בלתי פורמליים הקובעים את מספר המפגשים המקובל לפני ההחלטה על חתונה. לרוב, בקהילות חרדיות, לפני שבני זוג פוטנציאליים נפגשים, נעשות בדיקות התאמה על ידי שדכנים או ההורים. באופן כללי, בקרב הליטאים ניתנת לבני הזוג הזדמנות של מספר פגישות לפני החלטה הם הם מסכימים לשידוך. לעומת זאת, בקרב חסידויות מסוימות, בני הזוג נדרשים להגיע להחלטה בפגישה אחת, לעיתים חטופה. בקרב חלק מהחסידויות, יותר מסירוב אחד או שניים עלול להטיל כתם על הסרבן, ואף על כל משפחתו.[דרוש מקור]
התלמוד במסכת תענית מספרת על שלוש קבוצות של נשים: ”ת"ר יפיפיות שבהן, מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי שאין אישה אלא ליופי. מיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אישה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.” (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א') מעבר לשיקולי היופי והעושר, בקרב היהודים נחשב הייחוס בתקופות רבות לשיקול מרכזי בבחירת מועמד לנישואין. שיקול נוסף שנהג בתקופות רבות היה נישואין עם תלמיד חכם או בת תלמיד חכם.
אירוסים עריכה
- ערך מורחב – שטר תנאים
קידושין עריכה
- ערך מורחב – קידושין
נישואים וחופה עריכה
- ערכים מורחבים – מסירת האב לשלוחי הבעל, חדר ייחוד, חופה וקידושין
פוליגמיה עריכה
- ערך מורחב – פוליגמיה ביהדות
ביהדות, הנישואים בעיקרם הם יחס אסימטרי המייחד אישה לגבר ובכך מונע קיום יחס דומה בינה ובין כל גבר נוסף,[26]. על מלך ישראל מוטל איסור מיוחד: ”לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ז). מדברי נתן הנביא המובאים בספר שמואל, למדו חז"ל שהאיסור הוא לישא יותר משמונה-עשר נשים. בתקופת הראשונים התקבל ברוב תפוצות ישראל חרם דרבנו גרשום האוסר על נישואי גבר ליותר מאישה אחת, למעט מקרים מיוחדים כגון מצוות יבום.
סיום הנישואים עריכה
- ערך מורחב – גט
למעט מיתת הבעל ומיתת האישה, הנישואים ביהדות ניתנים לסיום בכתיבת גט ומסירתו לאישה, על ידי הבעל או בשליחותו. גט זה, הקרוי בתורה "ספר כריתות", הוא שטר המעיד על סיום הנישואים. במקרה של מיתת האישה הבעל יורשהּ, ובמקרה של סיום הנישואים במיתתו או בגירושים היא זוכה בכתובה, שהיא התחייבות כספית שהבעל מקבל על עצמו בנישואים. בתקופת הראשונים התקבל ברוב תפוצות ישראל חרם דרבנו גרשום, האוסר לבעל לגרש את אשתו בעל-כרחה. במקרה שאחד הצדדים מעוניין לסיים את הנישואים והאחר מתנגד, מקובל כיום להשתמש במושג סרבנות גט. אישה שאינה חיה עם בעלה אך לא יכולה לקבל ממנו גט עקב סירובו או היעלמותו, מכונה בניב ההלכתי עגונה (מלשון עוגן).
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
שני ליטמן, האם ייתכנו נישואים דתיים מבלי שהאשה תהפוך לקניין?, באתר הארץ, 17 ביולי 2013
התפתחות מוסד השידוכין - פרופ' יוסף ריבלין, סרטון באתר יוטיוב- הרב אליעזר מלמד, נישואין כהלכה ושותפות זוגית
הערות שוליים עריכה
- ^ קטגוריה:בראשית ב יח – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ ו - שתי מדרגות במצוות חכמים, באתר פניני הלכה, 2014-01-05
- ^ יבמות סג א – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ יבמות סב ב – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ כא - מכירת ספר תורה לצורך נישואין, באתר פניני הלכה, 2014-01-05
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט' הלכה ז.
- ^ עם זאת, לדעות מסוימות מסגרת היחסים משמעותית לעניין החמרת האיסור בקיום יחסי מין עם גויים. ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה א'.
- ^ להרחבה בטעם איסור זה, ראו רן כלילי, תכלית הנישואין, באתר "דעת".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד', עמוד א'.
- ^ כך למשל תיקנו חז"ל שבגט ייכתב הזמן המדויק בו נכתב הגט "משום בת אחותו", שכן חשו חז"ל, שגם במקרה בו תזנה האשה על בעלה ותבגוד בו, הוא עדיין יאהב אותה וירחם עליה הודות לקשר הדם שביניהם, ולכן הוא יכתוב לה גט ללא זמן, כדי שתוכל לטעון שהוא ניתן עוד לפני הזנות, ואינה חייבת מיתה, שכן הייתה פנויה בשעת הזנות. (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"א, עמוד ב') בתלמוד אף אוזכרו דיונים בין הבעל לאשתו, האם להשיא את האשה לקרוביו של הבעל או לקרוביה של האשה. כך למשל מסופר בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ה, עמוד ב' מעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובו של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך פסק רבא כי ”שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב”' ויש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב (והבת הייתה נערה שאינה כשירה להתקדש על דעת עצמה). אף מסופר בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ו, עמוד ב' כי כאשר אביי אמר לבר הדיא, פותר החלומות, כי הקרו לו בחלומו את הפסוק: ”בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ל"ב) הוא פתר לו את החלום בכך שיהיו לו הרבה בנים ובנות, אביי ירצה להשיא אותם לקרוביו ואילו אשתו תרצה להשיא אותם לקרובותיה, ואשתו תנצח ותשיא אותם לקרוביה הנחשבים במובן מסוים כ"עם אחר", משפחה זרה מאשר משפחתו של אביי.
- ^ החוקר אליעזר שמשון רוזנטל משער שהתפיסה המקובלת, שלפיה רב היה בן אחיו של ר' חייא וגם בן אחותו, מה שמצריך נישואי קרובים כאלה, נוצרה בין השאר בעקבות הפולמוס האנטי-קראי והרצון להוכיח שאפילו רב הוא תוצר של נישואין כאלה. לדעתו רב לא היה תוצאת נישואין כאלה, והפירוש במילים "בר אחיו דהוא בר אחתיה" פירושו "בן אחיו דהיינו בן אחותו".
- ^ מסכת קידושין פרק ח' משנה ב'.
- ^ במקרה של יבום, כלומר נשיאת אשת אחיו שמת ללא בנים, מדין תורה היבם נכנס במקומו של אחיו בביאה בלבד אף ללא דעת. לפיכך הוא כשיר לייבם מגיל תשע, שהחל ממנו 'ביאתו ביאה'. ברם, חכמים תיקנו שהיבם לא ישא את יבימתו לפני שיקדשה במאמר יבמין, וממילא אסרו את הייבום לפני גיל שלוש עשרה.
- ^ משנה מסכת אבות פרק ה', משנה כ"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב'
- ^ ...רב הונא לשיטתו שאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה. בעבירה סברה דעתך?! אלא אמור כל ימיו בהירהור עבירה. אמר רבא, וכן נשנה בבית מדרשו של רבי ישמעאל, עד 20 שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע 20 ולא נשא, אומר "תיפח עצמותיו". אמר רב חסדא מה שאני עדיף על חבריי שנשאתי [אישה] ב[גיל] שש-עשרה, ואם הייתי נושא בארבע-עשרה הייתי אומר לשטן "חץ בעיניך!" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב' והלאה, בתרגום לעברית)
- ^ שם
- ^ משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.
- ^ תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'
- ^ רנון קצוף, "גיל נישואי בנות בישראל בתקופת התלמוד", מתוך תעודה יג (תשנ"ז) עמ' 9-18
- ^ אברהם גרוסמן, "נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125
- ^ כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו
- ^ תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצווה קפג' הגה ח'
- ^ 1 2 זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית, מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85–131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.
- ^ רמב"ם, הלכות דעות ה, יא, ועיין שם שכתב שהטיפשים נושאים מיד אשה ואחר כך מתדרדרים עד כדי בקשת צדקה
- ^ אומנם ראו בערך שיור בקידושין וגירושין שלפי דעות מסוימות בהלכה ישנה אפשרות תאורטית לסייג מעשה קידושין או מעשה גירושין כך שלא יחול ביחס לגברים מסוים.