נמל עזה
נמל עזה הוא נמל בשכונת א-רימאל בעיר עזה, המשמש כנמל הבית של סירות דיג פלסטיניות ובסיס משטרת החופים הפלסטינית, שהיא חלק מכוחות הביטחון הלאומיים הפלסטינים. במסגרת הסכם אוסלו מוגבלת פעילותה של המשטרה הימית הפלסטינית ל-6 מיילים ימיים מהחוף. מאז 2007 בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה נמצא נמל עזה תחת סגר שהוטל על ידי מדינת ישראל כחלק מהסגר על רצועת עזה, והפעילויות בנמל הוגבלו לדיג בקנה מידה קטן. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 שימש גם כנמל ליבוא סחורות למדינת ישראל.
 | |
| סירות דיג בנמל ב-2015 | |
| מיקום | |
|---|---|
| מדינה | רצועת עזה |
| גוף מים |
הים התיכון  |
| קואורדינטות | 31°31′31″N 34°25′52″E / 31.5252°N 34.4311°E |
|
(למפת עזה רגילה)   נמל עזה  | |
  | |
היסטוריה עריכה
בעת העתיקה עריכה
בעת העתיקה היה במקום יישוב ונמל בשם מיומה, אשר שימש את הוואסלים של עזה.
הנמל היה ממוקם על חוף הים התיכון (פיניקיה) דרומית לעזה העתיקה. היישוב הוקם בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול, שקרא לה בתחילה מג'ומה אולם החליף את שמה לאחר מכן לקונסטנטיוס על שם בנו, קונסטנטיוס השני, הפריד את המערכת השלטונית מעזה, מהשלטון ונתן לה זכויות יתר רבות. הוא לקח בחשבון שהיא חייבת להיות תלויה בעזה, שהייתה מלאה בטקסים פגאניים. בשנת 361, עם הפיכתו של יוליאנוס הכופר לקיסר רומא, פנו תושבי עזה לערכאות כנגד תושבי קונסטנטיוס. יוליאנוס העדיף את תושבי עזה והורה כי קונסטנטיוס תהיה נספח של העיר עזה, למרות שהיא נמצאת במרחק 20 סטדיה[1], ומאז היא נקראה המחוז הימי של עזה.
נמל עזה היה נקודה חשובה מדרך הבשמים ונתיבי המסחר של השבטים הנבטים, והגיעה לשיאה בזמן הממלכה הנבטית. אתרי דרך הבשמים בנגב היו בשליטת ממלכת הנבטים עד סיפוח ממלכתם לאימפריה הרומית בתחילת המאה ה-2, והעברת בירת הנבטים צפונה למזרח ירדן. לאחר מכן הייתה הדרך בשליטת הרומאים וחיילים רומאים איישו מצדים ומחנות לאורכה. עם שקיעת האימפריה הרומית החלו הערים לאורך הדרך לשקוע וננטשו לחלוטין לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7[2].
בתקופת עזה הביזנטית, בראשית המאה הרביעית הקים הנזיר הילריון מנזר בקרבת נמל עזה. היה זה המנזר הראשון שהוקם בארץ ישראל.
בתקופה הממלוכית בארץ ישראל היה נמל עזה הנמל העיקרי של הממלוכים. עזה הייתה בירת ארץ-ישראל במשך רוב התקופה וריכזה סחר בהיקף עצום, חלק ניכר מכלכלת האימפריה הממלוכית נסמכה על המכס שגבתה ממסחר זה.
בעת החדשה עריכה
בתחילת המאה ה-20 החלו השלטונות העות'מאניים להסדיר את הפעילות הימית בעזה ולגבות מכסים, לאחר שהיצוא מהנמל, בעיקר של חיטה, תמרים והדרים, גדל בצורה משמעותית[3]. ב-1906 ביקשו להקים במקום נמל חדש[4]. ענף יצוא חשוב באותה עת היה גידול וייצוא שעורה לתעשיית הבירה באירופה[5].
במקום לא פעל מסודר אלא סירות קטנות שהעבירה את הסחורה לספינות שעגנו מול החוף. הדייגים היו משתמשים בסירות הדייג שלהם גם כדי להעביר סחורות לספינות שעגנו מול החוף[6].
בשנת 1934, החלה עיריית עזה בהקמת מזח חדש בנמל ותוכנן כביש חדש בין אילת לעזה[7][8], במימון ממשלת המנדט[9].
במלחמת סיני לאחר שנכבשה הרצועה והדייגים המקומיים דיווחו שהם תופסים כ-1,000 טון דגים בשנה, החלו ספינות דיג ישראליות גם לדוג במימי רצועת עזה[10].מנהל נמל יפו ביקר בנמל עזה והציע שתחודש תנועת הספינות בין הנמלים[11].
בשנת 1958 עצרה ישראל מול חופי אשקלון, ספינה סורית שהייתה בדרכה לנמל עזה. הספינה שוחררה לאחר שהובהר שנכנסה למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל בגלל טעות בניווט[12].
בשנת 1959 סגרו שלטונות הרפובליקה הערבית המאוחדת את הנמל, כדי למנוע הברחות של שטרות כסף מלבנון, בעת שניסו להנהיג מטבע חדש במדינה[13][14]. בשנת 1960 הודיע נשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת גמאל עבד אל נאצר על תוכנית להקמת נמל חדש ומודרני בעזה, כחלק מתוכנית כוללת לפיתוח הרצועה[15].
לאחר 1967 עריכה
בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הנהיג שר הביטחון, משה דיין, מדיניות שכונתה בישראל, ספק בציניות ספק בגאווה, "הכיבוש הנאור"[16]. מדיניות זו דגלה בשמירה על המשך חיים אזרחיים תקינים בשטחים שנכבשו, תוך מתן אפשרות לתושביהם לשפר את מצבם הכלכלי. הנמל הופעל על ידי הממשל הצבאי הישראלי בשטחים והותר לפרדסני עזה לשווק פרי הדר לאירופה דרך הנמל[17][18]. עם זאת רוב הפרי מעזה החל להיות מיוצא דרך נמל אשדוד, ורק 7 ספינות משא פקדו את הנמל ב-1967. גם יבוא סחורות דרך הנמל כמעט פסק לחלוטין מאחר שהחל סחר במשאיות דרך נמלי ישראל ועם ירדן[19][20].
באוקטובר 1970 הודיע שר התחבורה, שמעון פרס (שהיה אחראי גם על פיתוח הכלכלי בשטחים)[21], על הקמת מזח חדש ומודרני שישמש בעיקר ליצוא פרי הדר[22]. התוכנית בוטלה כעבור חודש בגלל עלותה הגבוהה[23]. אך במרץ 1971, בעת שבנמלי חיפה ואשדוד נוצרה צפיפות רבה של אוניות, שבעקבותיה קבעו תאגידי הספנות הבין-לאומיים היטלי צפיפות על מטענים המיועדים לישראל, הועלתה הצעה להתגבר על הצפיפות ולהפנות אוניות, בעיקר אוניות עם מטעני מלט וסוכר בשקים, מנמלי חיפה ואשדוד לנמל עזה. עד מהרה התברר כי אין קשיים בפריקת המטענים בנמל עזה, והתפוקה בפריקת מלט אף גבוהה מאשדוד, והוחל בהפניית מספר גדול יותר של אוניות אל הנמל, בעיקר עם מטעני מלט[24]. בסוף 1971 הושלמה הקמתו של מזח חדש באורך 146 מטר ומנופים שהחליפו חלק מהצורך בעבודת סבלים ידנית בנמל[25][26]. עם זאת מנהל רשות הספנות והנמלים נפתלי וידרא התנגד לפיתוח הנמל, בטענה שאין צורך בנמל שלישי בישראל לחופי הים התיכון[27], אך אחר כך, בדצמבר 1974, עבר הנמל לאחריות רשות הנמלים[28].
בשנת 1973 כבר הורגשה צפיפות בנמל שמספר אוניות עגנו בו במקביל[29], וביוני 1973 הופעל בנמל מזח שני ובו תשתית לאספקת דלק ומים לאוניות[30]. בטקס חנוכת המזח אמר שר התחבורה, שמעון פרס: ”בתחרות בין טרור לבנייה, הכרח היה לשבור את זרוע הטרור ולהוכיח שכנגדו יש אפשרות של קידום על-ידי פיתוח. המזח עלה כמיליון ל"י, שווה כמחיר החלק ה-20 של מטוס קרב. אך הדבר עשוי לקדם את שיפור היחסים בין היהודים והערבים לא פחות משעשויים מטוסי הקרב. למזח נועד תפקיד חשוב בעתיד.”[31]
בינואר 1974 עגנה בנמל לראשונה אונייה בבעלות ישראלית[32], ובמרץ 1974, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים נפרק מטען אורז שהגיעה ממצרים עבור אונר"א[33]. ביוני 1974 הוחל בתכנון שובר גלים באורך 2.5 ק"מ שיאפשר את הגדלת כושר התפוקה בנמל פי שלושה ל-700 אלף טון בשנה[34]. באפריל 1974 נפרקה האונייה המאה מאז הנמל החל לשמש כנמל יבוא גם לישראל. תפעול הנמל באותן שנים נעשה על ידי צוות של 4 עובדים ישראלים – 22 עובדים מקומיים, וכ-300 סוורים שעבדו בקבלנות. הכנסות הנמל כיסו את הוצאות התפעול ועלות הקמת המזחים החדשים[35]. אך בסוף 1975, מאחר שהנמל לא יכול לשמש לפריקת אוניות מודרניות, דוגמת אוניית מכולות, הפעילות בה נפסקה. ב-1976 התפטר מנהל הנמל[36]. ראש עיריית עזה רשאד א-שווא פנה לשר הביטחון, שמעון פרס, וביקש שיאפשרו לעיריית עזה לקנות את הנמל[37], על פי התוכנית הנמל היה אמור לשמש להעברת סחורות לירדן, אך התוכנית לא יצאה לפועל, ומאז הנמל משמש רק כנמל דייג[38].
לאחר הסכם וואי עריכה
במסגרת הסכם וואי שנחתם ב-23 באוקטובר 1998 על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויושב ראש הרשות יאסר ערפאת, ושנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, הסכימה מדינת ישראל לבניית נמל מודרני חדש בעזה שיאפשר יצוא סחורות ופיתוח כלכלי של הרצועה[39]. הסכם וואי שעליו חתם נתניהו כלל את הפסקה: ”הצד הישראלי והצד הפלשתיני מכירים בחשיבות הרבה של נמל עזה עבור פיתוח הכלכלה הפלשתינית... הצדדים מתחייבים להמשיך בלי עיכוב להגיע להסכם אשר יאפשר את בנייתו והפעלתו של הנמל...” כדי להבטיח שלא יהיו עיכובים סוכם כי ועדה משותפת תפעל במטרה להגיע בתוך 60 ימים "להסכמה אשר תאפשר את התחלת הבנייה של הנמל"[40]. על פי התכנון המקורי היה הנמל אמור לשמש גם סוחרים מישראל ולהוות תחרות לנמלי אשדוד וחיפה[41].
הסכם לבניית הנמל נחתם עם חברה הולנדית בספטמבר 1999, בעלות של 80 מיליון דולר, הממומנים בחלוקה שווה על ידי צרפת, הולנד ומהלוואה של הבנק האירופי לפיתוח[42]. העבודות להקמת השלב הראשון של הנמל, החלו ביולי 2000, ואמורות היו להסתיים במחצית שנת 2002[43]. שלב זה כלל הקמת שני רציפים, אחד באורך 200 מטר להעברת סחורות, והשני באורך 150 מטר למכוניות. כן נבנה שובר גלים, באורך 730 מטרים. בשלב הראשון אמור היה הנמל החדש לקלוט אוניות בתכולה של 15–30 אלף טון. בעקבות עיכובים שיצר הסגר על רצועת עזה, בנייה הנמל מעולם לא הושלמה[44]. בינואר 2002 פשטו לוחמי שייטת 13 העל הנמל פוצצו את מפקדת המשטרה הימית הפלסטינית ומחסנים שלה. בנוסף, פוצצו ספינת משמר וספינת משא[45].
מאז ההשתלטות של החמאס על עזה, פועל בנמל הכוח הימי של החמאס ובמקום נמצאת המפקדה שלו. באוקטובר 2007 חוסלו שלושה אנשי חמאס, ושלושה נפצעו, מפגיעת טיל שנורה מספינת חיל הים אל בניין המפקדה[46].
בקיץ 2016 הוקם בנמל "מגדלור", פסל גדול ממדים, על ידי האמן שריף סרחאן. בסיס המגדלור הורכב מהריסות מגדלי א-נדא שנהרסו בהפצצה של צה"ל[47].
השפעת ההסגר הימי של ישראל על הפעילות בנמל עריכה
ביוני 2007 השתלט החמאס על רצועת עזה. מאז נתונה הרצועה על ידי מדינת ישראל בהסגר והיא שולטת במימיה הטריטוריאליים. סחר החוץ של עזה מתנהל כמעט אך ורק עם ישראל או דרך נמליה. מאז ישראל אינה מאפשרת לפלסטינים להקים נמל ימי מודרני בעזה על פי הסכם וואי[48]. מדינת ישראל שולטת בחופי רצועת עזה ומתייחסת אל המרחב הימי מולה כמים הטריטוריאליים של ישראל. רוחבו של המרחב הימי הזה הוא 12 מייל ימי, והוא קרוי בהסכמים הבין-לאומיים שטח L, שטח הכלוא בין אזור החיץ הימי של הגבול הישראלי-מצרי מדרום לאזור החיץ של הגבול הישראלי-פלסטיני מצפון לגבול המשתנה מעת לעת ממערב. על פי הסכמי אוסלו, הגבול המערבי, המרחק המותר בדיג לדייגי עזה, אמור היה להיות 20 מייל ימי, אולם ההיבט הזה של ההסכם מעולם לא יושם, ומייד לאחר חתימתו הוגבלו הדייגים העזתים לשטח של 12 מייל ימי. במהלך האינתיפאדה השנייה צומצם השטח ל-10 מייל ימי, שצומצמו לאחר יישום תוכנית ההתנתקות ל-6 מייל ולאחר עליית חמאס לשלטון ל-3 מייל[49].
כתוצאה מהגבלת המרחב הימי המותר בדייג על ידי צה"ל, סובלים דייגי הרצועה מחוסר יציבות כלכלית. מרחק ההפלגה המותר מכתיב לא רק את שטח הדיג המוקצה לדייגי הרצועה אלא גם את סוגי הדגים שניתן לדוג, בהתחשב בעונות הנדידה, ההטלה והבקיעה של מגוון הדגה בדרומו של מזרח הים התיכון. על מנת להגיע לעומק של מעל 100 מטר יש להרחיק בין 6.5 ל-13.5 מייל ימי מהחוף, באזורים שונים של הרצועה. כתוצאה מכך צנח מספר הדייגים הפעילים בעזה מ-10,000 איש בשנת 2000 לכ-3,500 ב-2015[50][51].
המצוקה בעזה מביאה את הדייגים העזתים לקחת סיכונים כדי לחזור עם שלל שקשה להשיג בתחום הדיג המותר. תקריות בין צה"ל לדייגים מתרחשות כמעט על בסיס יומיומי ורובן נגמרות בירי אזהרה, אבל כ-20 דייגים נהרגו מירי צה"ל מאז 2007[52][53]. ב-2016, לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות של הרשות הפלסטינית, עצר צה"ל 113 דייגים ו-46 סירות דיג הוחרמו. בינואר 2019 הגישו ארגוני זכויות אדם (גישה, עדאלה ומרכז אל-מיזאן לזכויות האדם) עתירה לבג"ץ, ובה טענו: "תפיסת הסירות והחזקתן בידי ישראל, במשך חודשים ושנים, נעשית בחוסר סמכות ובניגוד להוראות הדין הבינלאומי. על ישראל לחדול מהפרקטיקה הענישתית, האלימה והלא חוקית שהיא מפעילה נגד דייגי עזה לאורך שנים ופוגעת כך קשות ביכולתם להתפרנס ובכלל כלכלת הרצועה"[54]. ביולי 2019 הסכים צה"ל להחזיר 65 סירות אך ללא המנועים ורשתות הדייג[55].
ב-10 באוקטובר 2023 תקף צה"ל את הנמל לאחר שיצאו ממנו סירות של הקומנדו הימי של החמאס וחדרו לחוף זיקים, וניסו לחדור גם לאשקלון ולמקומות נוספים על רצועת החוף של ישראל. בהמשך אותו החודש דווח כי לוחמי חטיבה 188 ושייטת 13 השתלטו על הנמל והשמידו את האנדרטה על משט המרמרה שהייתה במקום.
קישורים חיצוניים עריכה
- נמל עזה בספרות מקצועית ימית, הארץ, 14 בנובמבר 1956
- עזרה ינוב, "נמל" עזה - יהיה סוף סוף.....נמל, מעריב, 21 באוגוסט 1967
- רפאל גאון, יצוא פרי הדר מנמל עזה, על המשמר, 30 באוקטובר 1967
- גדעון וייגרט, פרנסתם של דייגי עזה, על המשמר, 30 במרץ 1969
- דיין: פרדסני הרצועה יכלו לטעון פרי בנמל עזה השנה, למרחב, 27 באוקטובר 1970
- סוורי עזה מצטיינים בפריקת מלט, דבר, 13 בספטמבר 1974
- עקיבא אלדר, הוא עוד ייתן נמל, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2005
- אורה קורן, האיחוד האירופי חוזר ודורש מישראל לאפשר הפעלת נמל עזה ושדה דהנייה, באתר גלובס, 28 ביולי 1997
- דוד חיון, המשתמשים בהובלה ימית: נמל עזה יהיה תחרותי לאשדוד, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1998
- עביר איוב, אין הרבה דגים בים, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2012
- סאמר בדאווי, מדוע סוגיית פתיחת נמל עזה חשובה?, באתר "שיחה מקומית", 12 באוגוסט 2014
- דותן הלוי, סוגרים את הים, גרסת עזה, הפורום לחשיבה אזורית, 11 במרץ 2015
הערות שוליים עריכה
- ^ סטדיון (Stadion) ברבים - סטדיה, היא יחידת אורך יוונית רומית עתיקה, שאורכה כ-185 מטר
- ^ ש. אחיענת, מחריבה של עבדת באו ממערב, למרחב, 6 באפריל 1961
- ^ השבוע, השקפה, 22 באוגוסט 1905
- ^ השבוע., השקפה, 16 במרץ 1906
- ^ הכדאי לגדל שעורה לתעשיית הבירה ?, למרחב, 19 ביולי 1956
- ^ עזרא ינוב, "איחו אפשר היה להקים נמל של ממש בעזה"..., מעריב, 18 בינואר 1970
- ^ כביש עזה-אילת, דבר, 23 באפריל 1934
- ^ נמל בעזה, דואר היום, 10 ביולי 1935
- ^ בעיריות ובמועצות בארץ ישראל, ידיעות עיריית תל אביב, 15 במאי 1935
- ^ ספינות הדייג שולות 10 ט' ביום במימי רצועת עזה, למרחב, 22 בנובמבר 1956
- ^ אניות מעטות בנמל יפו, הארץ, 15 בנובמבר 1956
- ^ מטען במיליון ל"י היה בספינה הסורית שנעצרה במימי ישראל ושוחררה הלילה, מעריב, 4 בפברואר 1958
- ^ נמל עזה נסגר, הארץ, 24 באפריל 1959
- ^ נמל עזה נסגר כדי למנוע הברחה, על המשמר, 24 באפריל 1959
- ^ קע"ם תבנה נמל חדיש בעזה, הצופה, 11 בפברואר 1960
- ^ בעז נוימן, משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה, פנים- תרבות חברה וחינוך, גיליון 18 - אוקטובר 2001
- ^ פרי־ההדר ברצועה ישווק לחו"ל דרך נמל עזה, דבר, 30 באוגוסט 1967
- ^ אוניה ראשונה לנמל עזה - ביום א הבא, למרחב, 15 באוקטובר 1967
אניית-פרי שניה בנמל עזה, דבר, 7 בנובמבר 1967 - ^ פרי-הדר מרצועת עזה ליוגוסלביה, על המשמר, 11 באוקטובר 1968
- ^ כ-10 אלפים ל"י יוקצבו לשיפורים בנמל עזה, ־כ10 םיפלא ובצקוי םירופישל למנב הזע, למרחב, 5 בנובמבר 1967
- ^ רזי גוטרמן, הפיצול הרב בטיפול בשטחים גרם האטה בפיתוחם הכלכלי, מעריב, 2 בדצמבר 1970
- ^ יוחל בעבודה מזורזת להקמת מזח בנמל עזה שיופעל החורף, דבר, 13 באוקטובר 1970
- ^ נדחתה הקמת נמל בעזה, דבר, 29 בנובמבר 1970
- ^ דני צדקוני, נמל עזה השיג שיא בפריקת מלט מאניה, דבר, 11 באוגוסט 1971
נמל עזה פועל ללא תקלות, דבר, 15 בספטמבר 1971 - ^ דני צדקוני, מזח ראשון בנמל, דבר, 14 בינואר 1972
- ^ היום מסתיימת פריקת המלט בנמל עזה, דבר, 7 בספטמבר 1971
נשקלות האפשריות לפיתות נמל עזה, דבר, 9 בנובמבר 1971 - ^ אריאלה ראובני, וידרא מציע הקמת נמל דיג בעזה, דבר, 28 במרץ 1972
- ^ נמל עזה יועבר ל"רשות־הנמלים", דבר, 20 בדצמבר 1974
- ^ צפיפות ראשונה בתולדות הנמל המחודש בעזה, דבר, 12 בפברואר 1973
- ^ דני צדקוני, היום הפעלת המזח השני בנמל עזה, דבר, 1 ביוני 1973
חברות בי"ל מתעניינות בפיתוח נמל עזה, דבר, 4 במאי 1973 - ^ דני צדקוני, נמל שלישי בים-התיכון, דבר, 18 ביוני 1973
- ^ אניה ישראלית בנמל עזה, דבר, 14 בינואר 1974
- ^ עזרא ינוב, אורז ממצרים נפרק בנמל עזה, מעריב, 4 במרץ 1974
- ^ דני צדקוני, כושר התפוקה של נמל עזה יוגדל פ י 3, דבר, 16 ביולי 1974
- ^ הממשל בעזה החמיץ חגיגה לאנייה ה-100, מעריב, 2 באפריל 1974
- ^ מנהל נמל עזה התפטר, דבר, 16 באוגוסט 1976
- ^ עזה רוצה לקנות הנמל, מעריב, 15 באוגוסט 1976
- ^ עזה מעוניינת לשמש נמל טרנזיט לירדן, דבר, 23 באוגוסט 1976
- ^ רן דגוני ואורה קורן, הסעיפים הכלכליים בהסכם: קרני, שדה התעופה, נמל עזה והמעברים הבטוחים ישראל והפלשתינים יקימו ועדה אסטרטגית בדרג בכיר לדיון בבעיות הכלכליות, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1998
- ^ עקיבא אלדר, הוא עוד ייתן נמל, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2005
- ^ חגי אטקס, לשכות המסחר: הנמל בעזה עשוי לשבור את המונופול של רשות הנמלים, באתר גלובס, 6 בספטמבר 1999
- ^ חגי אטקס, הפלשתינים עומדים לחתום על ההסכם לבניית נמל עזה, באתר גלובס, 27 בספטמבר 1999
- ^ חגי אטקס, הרשות הפלשתינית וחברות מהולנד וצרפת חתמו על הסכם לבניית נמל עזה, באתר גלובס, 27 באפריל 2000
- ^ ליאור גרינבאום, החברה הבונה את נמל עזה תובעת מהרשות הפלשתינית פיצויים בטענה לעיכוב בהשלמתו, באתר גלובס, 21 בינואר 2001
- ^ עמוס הראל, לוחמי השייטת פשטו לפנות בוקר על נמל עזה ופוצצו 2 ספינות פלשתיניות, באתר הארץ, 12 בינואר 2002
- ^ יובל אזולאי,אבי יששכרוף, 3 אנשי חמאס נהרגו בפיצוץ ליד נמל עזה, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2007
- ^ תגריד עטאללה, הריסות המלחמה האחרונה הפכו למגדלור בנמל עזה, באתר "שיחה מקומית", 28 ביוני 2016
- ^ רצועת עזה: ההשלכות ההומניטריות של המצור, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, יולי 2015
- ^ אסף גבור, כך הפכו דייגי עזה לכלי בעימות בין ישראל לחמאס, בעיתון מקור ראשון, 6 בפברואר 2019
עמירה הס, הזקן וחיל הים, באתר הארץ, 3 ביוני 2012 - ^ אליאור לוי, הדייגים בעזה זועמים על הסגר הימי: "מה הקשר שלנו למפריחי הבלונים?", באתר ynet, 13 ביוני 2019
- ^
יניב קובוביץ, ירי, החרמות ואיסורים: כך ממוטט הצבא את ענף הפרנסה השני בחשיבותו בעזה, באתר הארץ, 15 ביוני 2018
- ^ גדעון לוי, הם כיוונו וירו על איסמעיל, נער מעזה בסירה רעועה, באתר הארץ, 1 במרץ 2018
- ^ ג'ון בראון, צפו: הסרטון שמוכיח שחיילי חיל הים ירו בדייג שלא היווה סכנה, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
- ^ בג"ץ 734/19, באתר עדאלה
- ^ ג'קי חורי, דייגים בעזה: ישראל החזירה לנו סירות שהחרימה - אבל בלי המנועים והרשתות, באתר הארץ, 6 ביולי 2019
