פתיחת התפריט הראשי

ננסי וילסון (מוזיקאית רוק)

מוזיקאית אמריקאית

ננסי למורו וילסוןאנגלית: Nancy Lamoureaux Wilson; נולדה ב-16 במרץ 1954) היא מוזיקאית, זמרת, פזמונאית, מפיקה מוזיקלית ומלחינה אמריקאית. היא עלתה לתהילה לצד אחותה הגדולה, הזמרת אן וילסון, בתור גיטריסטית וזמרת גיבוי בלהקת הרוק הארט, אליה הצטרפה בשנת 1974.

ננסי וילסון
Nancy Wilson
Nancy Wilson 1998.jpg
לידה 16 במרץ 1954 (בת 65)
סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג קמרון קרואו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פסיפיק, Portland State University עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות פעילות 1972-הווה
סוגה רוק, הארד רוק, פולק רוק, רוק מכוון אלבומים עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול מצו-סופרן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק גיטריסטית, זמרת, פזמונאית, מפיקה מוזיקלית, מלחינה
כלי נגינה גיטרה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וילסון גדלה בבלוויו, פרוור של סיאטל, וושינגטון. היא החלה לנגן מוזיקה כנערה. בתקופת הקולג', היא הצטרפה לאחותה אן, שהייתה הסולנית של הארט, להקת הרוק הכבד הראשונה בהובלת נשים.[1] שני האלבומים הראשונים של הארט, Dreamboat Annie ‏(1975) ו-Little Queen ‏(1977), הניבו סינגלים שעלו למצעדים כגון "Magic Man," "Crazy on You," ו-"Barracuda". ללהקה הייתה הצלחה מסחרית, במיוחד עם אלבום האולפן התשיעי שלהם, Bad Animals, שיצא ב-1987. לאורך כל תקופת הקריירה של הלהקה, הארט מכרה יותר מ-35 מיליון אלבומים.[2]

וילסון זכתה להכרה בשל נגינת הגיטרה שלה, המתאפיינת בשילוב אלמנטים של פלמנקו וגיטרה קלאסית עם הארד רוק. ב-2016, חברת הגיטרות גיבסון דירגה את וילסון במקום 8 ברשימת הגיטריסטיות הגדולות ביותר של כל הזמנים.[3]

תחילת דרכהעריכה

וילסון נולדה בסן פרנסיסקו, קליפורניה. הילדה השלישית ואחרונה של ג'ון וילסון ולואיס מרי וילסון (לבית דסטין). השם האמצעי שלה הוא על שם סבתה, ביאטריס למורו. וילסון היא ממוצא צרפתי וסקוטי. יש לה שתי אחיות בוגרות, לין ואן. וילסון גדלה בדרום קליפורניה ובטאיוואן, לשם עברה המשפחה בעקבות הקריירה הצבאית של האב בחיל הנחתים. כשהוא פרש, הם חזרו לארצות הברית והתיישבו באזור סיאטל, וושינגטון, כשווילסון הייתה בת שש.[4]

וילסון ואחותה אן מונות את ההופעה של הביטלס במופע של אד סאליבן ב-9 בפברואר 1964, כרגע מכונן: "ברק הכה מהשמים אותי ואת אן בפעם הראשונה שראינו את הביטלס במופע של אד סאליבן....היה כל כך הרבה 'הייפ' סביב הביטלס שזה היה אירוע גדול, כמו הנחיתה על הירח; זה היה הרגע שאן ואני שמענו את הקריאה להיות מוזיקאיות רוק. הייתי בת שבע או שמונה בזמנו.... מיד התחלנו לעשות מופעי גיטרה בסלון, לזייף מבטא אנגלי, וללמוד את כל ה-fanzines."[5]

בגיל 12, שני חברים של וילסון הצטרפו אליה ואל אן כדי להקים את הרכב המוזיקה הראשון שלהן, The Viewpoints, קבוצת הרמוניה ווקאלית בארבעה קולות. בתקופה זו התחילה לנגן גיטרה. ב-25 באוגוסט 1966, הביטלס הופיעו בסיאטל, מופע אשר וילסון, אן, וחברי הלהקה היו בו, אירוע נוסף ששתיהן זוכרות כהשפעה מוקדמת.

ההופעה הראשונה של The Viewpoints הייתה בפסטיבל הפולק בוואשון איילנד ב-1967. על פי וילסון, "לא שילמו לנו, אבל היו אנשים בכיסאות מתקפלים, אז מבחינתנו זו הייתה הופעה מקצועית". הלהקה הופיעה במקומות כמו תערוכות מכוניות ומפגשי כנסייה. האחיות וילסון הופיעו בפעם הראשונה כצמד ביום האם בכנסייה שלהן.

לאחר מכן, ביום הנוער בכנסייה, האחיות ביצעו שרשרת שירים שכללה את "The Great Mandala ‏(The Wheel of Life)" של פיטר, פול ומרי, "Crying in the Chapel" של אלביס פרסלי, ו-"When the Music's Over" של The Doors. המסרים נגד המלחמה והמילים של חלק מהשירים נתפסו כחוסר כבוד מצד חלק מהקהל. עוד לפני שהן סיימו, יותר ממחצית הקהל יצא מהאולם. וילסון הרגישה קצת אשמה בשל ההתרחשות, אבל "זה הדליק מדורה מתחתינו כי ראינו בפעם הראשונה שמה שאנו עושות על הבמה יכול להשפיע על הקהל."

לאחר שסיימה את לימודי התיכון ב-1972, וילסון למדה באוניברסיטת פסיפיק בפורסט גרוב, אורגון במשך שנה אחת, לקראת תואר באמנות וגרמנית, ואז עברה לפורטלנד סטייט. במהלך לימודיה, וילסון הייתה מנגנת הופעות סולו אקוסטיות במרכזי סטודנטים, ומבצעת קאברים לשירים של ג'וני מיטשל ופול סיימון, לצד שירים מקוריים משלה. בסוף 1973, וילסון חזרה לסיאטל, והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת וושינגטון.[4]

קריירהעריכה

עשייה מוקדמתעריכה

בעודה בתיכון, אן הייתה בלהקה בה המתופף הכיר פזמונאי קאנטרי שהיה צריך להקת גיבוי להקלטת הדמואים שלו, וכך, האחיות נכנסו לאולפן הקלטות בסיאטל כדי להקליט את הדמו. במהלך הסשן, המהנדס הרשה להן להקליט את השיר "Through Eyes and Glass", שהשתיים כתבו ביחד. למהנדס היה לייבל משלו, והוא אהב את השיר מספיק כדי להוציא עבורן 500 עותקים "בשביל כמה דולרים".

הסינגל הראשון של ננסי ואן הופיע בצד B של שיר קאנטרי בשם "I'm Gonna Drink My Hurt Away". הקרדיט ניתן ל"אן וילסון וה- Daybreaks", אשר לא היה השם של הלהקה, וננסי הושמטה ככותבת. מאוחר יותר, הוחזרו לאחיות 250 עותקים של האלבום אשר לא נמכרו.

הארטעריכה

 
וילסון בתחילת שנות ה-1970

אן וילסון, כשהתגוררה בוונקובר, קנדה, הייתה מכרה של הגיטריסט רוג'ר פישר והבסיסט סטיב פוסן (מהלהקה המקומית The Army) כשהיא ענתה לפרסומת שלהם בה חיפשו מתופף וזמר. היא הרשימה אותם עם הקול שלה ומיומנויותיה, ותוך שעה, היא הצטרפה ללהקה, לה הם קראו הוקוס פוקוס.

הקבוצה במהרה שינתה את שמה להארט. תחת לחץ מאחותה, וילסון הצטרפה גם היא ללהקה ועברה לגור במערב ונקובר.[4]

Dreamboat Annieעריכה

אן וננסי החלו לכתוב שירים, בעיקר אקוסטיים, כדי להרחיב את הרפרטואר של הלהקה, כי היה ברצונם להקליט אלבום. הם הקליטו דמו עם Mushroom Records, והמפיק מייק פליקר התרשם מקולה של אן ורצה להחתים אותה; הוא היה פחות מעוניין ברוג'ר פישר, הבסיסט, וראה את ננסי כ"יהלום לא מלוטש", אבל היה מסוקרן מהרעיון של גיטריסטית רוק. אך מכיוון שמייקל פישר היה בן הזוג של אן ומנהל הלהקה, בנוסף להיותו אחיו של רוג'ר, פליקר זיהה את הפוליטיקה הפנימית הכרוכה במצב, והחתים את ארבעתם על חוזה הקלטות.

הלהקה הוציאה סינגל ראשון ב-1975, "How Deep It Goes", אותו כתבו שתי האחיות, כדי לבחון את השוק לפני הוצאת אלבום. פליקר התרשם ממספר שירים שכתבו ננסי ואן, במיוחד "Crazy on You", "Magic Man", ו-"Soul of the Sea". סינגל המבחן לא היה להיט, אך בכל זאת יצא סינגל שני, "Magic Man", אשר הושמע ברדיו במונטריאול. הלהקה לאחר מכן החלה להקליט את אלבום הבכורה שלה, Dreamboat Annie, בוונקובר. לאחר השלמת ההקלטה, הקבוצה הציעה להווארד ליס, שעבד עמם בהפקת האלבום, מקום בלהקה בתור גיטריסט וקלידן. ליס היה חבר הלהקה החדש הראשון וגם היה החבר ארוך-הטווח ביותר, (אחרי ננסי ואן), ונשאר עם הארט סך הכל 24 שנים.[4]

האלבום זכה לזמן שידור ברדיו בקנדה, ועד סוף 1975 גם נמכר שם במידה ניכרת. בארצות הברית, האלבום יצא ביום ולנטיין ב-1976.[6] "Magic Man" כבר היה להיט בקנדה וכך הלהקה קיבלה חשיפה בצפון ארצות הברית גם כן, בערי גבול כמו דטרויט, באפלו, וסיאטל, שם קולטים תחנות קנדיות.

באוקטובר 1975, רוד סטיוארט הזמין את הארט להופיע בתור מופע חימום שלו במונטריאול, שם קיבלו את פניהם בחום. הארט לאחר מכן תיירה עם זי זי טופ והגדילה את החשיפה שלה, אך לא יכלו לעשות סיבוב הופעות מלא בארצות הברית בגלל סטטוס הגיוס של מייקל פישר, שברח לקנדה כדי להימנע מגיוס למלחמת וייטנאם. הוא החליט להסגיר את עצמו לרשויות, והתיק שלו בסופו של דבר נסגר ללא זמן בכלא, בעזרת העובדה שהוא חשף שחיתות במשרד הגיוס המקומי שלו, שם שחררו מגיוס מועמדים עשירים. אביה של וילסון, סרן במארינס בדימוס, כתב מכתב בתמיכה לפישר.[4]

Magazine ו- Little Queenעריכה

בעוד Dreamboat Annie טיפס במצעדים, מייקל הבין שהלהקה הופכת לגדולה מדי עבורו לנהל, והלהקה שכרה מנהל חדש, קן קניר. מכיוון שהם הרגישו שהלהקה הוכיחה את עצמה כהצלחה – Dreamboat Annie זכה לסטטוס פלטינה בנובמבר 1976 – הם הרגישו שמגיעים להם תמלוגים בהתאם למקובל ללהקת פלטינה. חברת התקליטים התנגדה, וחששה שמא הלהקה היא להקת-להיט-אחד, או יותר גרוע, אולי רק קוריוז בשל האחיות הרוקיסטיות. בתקופה זו, פליקר עזב את הלייבל, אך המשיך לעבוד עם הלהקה, והפיק את ארבעת האלבומים הבאים שלה.

החוזה המקורי של הלהקה עם Mushroom היה לשני אלבומים, אבל גם דרש את מייק פליקר כמפיק; זה הביא למחלוקת בין הלהקה והלייבל, והחוזה בסופו של דבר בוטל, והלהקה חתמה עם Portrait Records, אשר הוציאה את אלבום האולפן השני של הארט, Little Queen, במאי 1977. האלבום כלל את השיר "Barracuda", אשר הגיע למספר 11 במצעד הפזמונים.[7]

האלבום השלישי של הארט, Magazine, הוצא על ידי Mushroom ללא שיתוף פעולה מהארט בתחילת 1978, והכיל שמונה שירים, שחלקם היו לא גמורים; הלהקה ביקשה צו מניעה ו-Magazine הורד מן המדפים אחרי שחמישים אלף עותקים כבר נמכרו. המחלוקת לגבי האלבום, שכבר נמשכה כמעט שנתיים, הסתיימה עם קביעה של בית המשפט שהלהקה חייבת ללייבל אלבום שני על פי החוזה. הלהקה אז הקליטה מחדש, עשתה רמיקס, וערכה מחדש את הרצועות באלבום Magazine, והתקליט המחודש יצא באפריל 1978. עם צאת האלבום המחודש, הלהקה מצאה את עצמה במצב הייחודי בו כל שלושת האלבומים שלה היו במצעדים בו-זמנית. ב-28 ביולי 1977, ננסי ואן הופיעו על השער של "רולינג סטון" בפעם הראשונה.[4]

Dog & Butterfly עריכה

 
וילסון (משמאל), ורוג'ר פישר על הבמה ב-1978

עם ההצלחה של Little Queen, היה לחץ גדול על הלהקה להוציא במהירות עוד אלבום. וילסון והלהקה נסעו לברקלי, קליפורניה, שם חברה של וילסון, סו אניס, למדה לדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. אניס הפכה לשותפה לכתיבה באלבום הרביעי של הארט, Dog & Butterfly, אותו כתבו יחדיו במהלך יום אחד בלבד. האלבום יצא בחודש אוקטובר 1978, ונמכר במיליון עותקים בתוך החודש הראשון. הוא נשאר במצעד האלבומים כמעט שנה, והגיע לסטטוס פלטינה משולשת. היה זה האלבום הרביעי ברציפות שנמכר ביותר ממיליון עותקים.

במהלך סבב ההופעות לקידום האלבום, וילסון ופישר, שהיו בני זוג באותה עת, נפרדו לאחר שווילסון גילתה שהוא בגד בה. היא התחילה לצאת עם מייקל דרוסייה, גם הוא חבר הלהקה.[8] המתח בין חברי הלהקה גבר, והסתיים בכך שפישר שבר גיטרה על הבמה, וזרק חתיכה ממנה בחדר הלבשתה של וילסון. באוקטובר 1979, הקבוצה הצביעה להדיח את פישר מהלהקה. עזיבתו השאירה מקום לווילסון וליס לקחת על עצמם תפקידים דומיננטיים יותר, ולווילסון את ההזדמנות לנגן יותר גיטרה מובילה.[4]

Bébé le Strange ו-Private Audition עריכה

האלבום החמישי של הארט, Bébé le Strange יצא ביום ולנטיין 1980. האלבום זכה לביקורות הטובות ביותר של הלהקה עד אותו הזמן, ובסופו של דבר הגיע לסטטוס זהב. וכתוצאה הלהקה יצאה לסיבוב ההופעות הגדול ביותר שלה, שכלל הופעות עם לנרד סקינרד, מרשל טאקר בנד וקווין, והיו מופע החימום עבור הרולינג סטונז באחת מהופעותיהם. במאי של אותה השנה, מגזין "רולינג סטון" פרסם מאמר על ננסי ואן והן הופיעו על השער בפעם השנייה. אנני ליבוביץ' צילמה את תמונת השער.[4]

האלבום השישי של הארט, Private Audition יצא ביוני 1982 ונמכר רק ב-400,000 עותקים; הוא הגיע בשיאו למספר 25 במצעד בילבורד.[9] לאחר הרצף של אלבומי פלטינה וזהב, זה היה נחשב לכישלון. עם זאת, הארט המשיכה להצליח במכירת כרטיסים להופעות. במהלך תקופה זו, המתח בין וילסון לדרוסייה המתופף גבר לאחר שהשניים נפרדו וחזרו מספר פעמים, והוחלט כי גם הוא וגם הבסיסט פוסן יעזבו את הלהקה. במהלך השנה הבאה, הם הוחלפו על ידי הבסיסט מארק אנדיס והמתופף דני קרמסי.[4]

המשך הצלחה מסחרית של הארטעריכה

הביצועים המאכזבים של Private Audition הובילו ללחץ מוגבר עבור האלבום הבא של הלהקה, Passionworks. סמים גם הפכו לגורם בתפקוד הלהקה בתקופה זו. על פי וילסון, "כל מה שעשינו באותן שנים היה מכוסה בזוהר של אבקה לבנה. היו שם רק מעט אנשים בצוות שלנו, או בלהקה, שלא נכנסו לזה. קוקאין היה מפוזר על האלבומים, על קטעי הווידאו, ועל חיינו. קוקאין מחק את כל ההומור מהמוזיקה שלנו. קטעי הווידאו שעשינו נוצרו ללא כל כוונה קומדית, אבל היו כל כך רציניים. שהם היו כמעט קומיים". לאחר צאת האלבום, הלייבל שלהם דאז, CBS, שיחרר את הלהקה עקב מכירות ירודות.

לאחר שנדחו על ידי חמישה לייבלים, קפיטול רקורדס הסכימה להחתים את הארט, אבל רק בתנאי שיסכימו להקליט שירים שנכתבו על ידי אחרים, או שיכתבו את השירים בשיתוף עם פזמונאים שהם "מפעלי להיטים"; הלהקה הסכימה בלית ברירה. קפיטול גם הביאה את רון נוויסון בתור מפיק. אחד מהתנאים של נוויסון היה הסרת הגיטרה האקוסטית מהלהקה, תנאי לו וילסון הסכימה. מכיוון שהלהקה טרם הוציא אלבום על שמה, חבריה הסכימו, שוב בחוסר רצון, לקרוא לאלבום האולפן הבא שלהם Heart

Heart הפך לאלבום מספר אחד הראשון של הלהקה. "What About Love" יצא כסינגל לקראת צאת האלבום, והיה ללהיט מיידי, ועשה קרוס-אובר למצעדי הפופ. באלבום היו חמישה סינגלים סך הכל, שהיו כולם ללהיטים. "If Looks Could Kill" פספס את הטופ-40 והגיע בשיאו למס' 54; השאר היו להיטי טופ-10, בכללם: "Nothin' At All", "Never" ו-"These Dreams". האלבום נשאר במצעדים למשך 78 שבועות,[10] והוסמך כ-5x פלטינה.[11] "These Dreams" הוצע ללהקה (יחד עם "We Built This City" שהיה ללהיט עבור ג'פרסון סטארשיפ) על ידי ברני טופין ומרטין פייג' אחרי שסטיבי ניקס דחתה אותו. וילסון אהבה את השיר מההתחלה, אך הייתה צריכה להילחם לשיר אותו כי כמה מחברי הלהקה חשבו שזה "לא נשמע כמו שיר של הארט." גם מנהלי הלייבל לא היו להוטים שתשיר סולו בשיר, אבל היא התעקשה. במהלך ההקלטות, הם קיבלו מכתב משרון הס, אוהדת בת 22 שגססה מלוקמיה. אחת ממשאלותיה הייתה לפגוש את ננסי ואן, והיא הגיעה באותו יום לסשן ההקלטות בו וילסון שרה את "These Dreams". שרון התאהבה בשיר, ומאוחר יותר, וילסון הקדישה לה את השיר בהערות בעטיפת האלבום. שרון נפטרה כמה ימים לאחר שסיימו את הפקת האלבום, ונקברה בחולצה וכובע של הארט, עם הגיטרה האהובה עליה בידיה. וילסון אמרה, "ככה בדיוק אני הייתי רוצה ללכת." "These Dreams" הפך לסינגל מספר-1 הראשון של הארט בבילבורד הוט 100[12] ב-22 במרץ 1986.

Bad Animals ו-Brigadeעריכה

וילסון נישאה בתקופה זו לתסריטאי קמרון קרואו, ואז החלה בחזרות לאלבום הבא של הלהקה. כמו בקודם, הם השתמשו בשירים של פזמונאים אחרים, אבל עם אלבום מספר-1 במצעדים, היה להארט מבחר גדול יותר. שם האלבום, Bad Animals, נבחר כבדיחה אודות חיות המחמד של חברי הארט, והאלבום יצא ב-6 ביוני 1987. הסינגל "Alone" יצא לקראת האלבום, והיה ללהיט מספר-1 השני של הלהקה, ולסינגל השני המצליח ביותר לאותה שנה.[13] זה נתן להם משהו שלא היה להם באלבום הקודם, על אף הצלחתו: שיר מספר-1 עוד לפני תחילת סבב ההופעות לקידום האלבום. עוד שיר מתוך האלבום, "There's the Girl" הגיע בשיאו למס' 12 במצעד הפזמונים כשיצא כסינגל,[14] וחזר כעבור שנה לאותו המקום במצעד כשהאלבום עצמו הגיע לשיאו במצעדים, בינואר 1988, כמספר 2.[15]

במהלך סיבוב ההופעות של האלבום, אן החלה לחוות התקפי חרדה ופחד במה. ננסי הייתה יוצאת לקדמת הבמה בסולו גיטרה לא מתוכנן, או ממלא זמן אחר, כדי לתת לאן זמן להתאושש. הלהקה החלה לעבוד על האלבום הבא, Brigade, ב-1989. חברת התקליטים לחצה עליהם להמשיך להקליט שירים של כותבים חיצוניים, ובאלבום נכללו רק שלושה שירים של האחיות וילסון, ושניים של כל אחד מהפזמונאים דיאן וורן ומאט לאנג. הלייבל התעקש על שיר אחד של לאנג, "All I Wanna Do Is Make Love to You", שהפך ללהיט. Brigade היה אלבום המולטי-פלטינה השלישי ברצף של הארט, ובשיאו הגיע למס' 3 במצעד בילבורד.[4]

The Lovemongers; Desire Walks Onעריכה

בסביבות 1990, האחיות וילסון הוזמנו על ידי הצלב האדום להופיע בפני החיילים במהלך מלחמת המפרץ. המארגנים רצו את להקת הארט, אבל רוב חברי הלהקה שוחררו אחרי סיבוב ההופעות של Brigade. ננסי ואן שכנעו את חברתן סו אניס, איתה כתבו בשנים המוקדמות, להצטרף ולהופיע איתן באופן חד-פעמי, יחד עם עוד חבר, פרנק קוקס. הם בחרו בשם The Lovemongers (מחרחרי אהבה) כאנטיתזה לאווירה מחרחרת המלחמה ששררה באותה התקופה. מכיוון שלא היה להם מתופף, אניס תכנתה רצועת מקצב בקלידים שלה, והם העלו על הבמה דמות קרטון של רינגו סטאר בתור בדיחה. הקבוצה הופיעה במסיבת הסגירה של סרטו של קמרון קרואו, Singles, יחד עם להקה מקומית מסיאטל, מוקי בליילוק (שהייתה לפרל ג'אם). The Lovemongers הופיעו במספר התרמות, בהן ננסי ואן שילמו לצוות הטכני ואת יתר החשבונות בעצמן.

באוקטובר 1991, הארט הוציאה את האלבום Rock the House Live! אשר תיעד שירים מסיבוב ההופעות של Brigade ב-1990. בתקופה זו, מוזיקת הגראנג' תפסה אחיזה איתנה, ובשילוב עם חוסר להיטים גדולים האלבום הגיע בשיאו רק למקום 107 במצעד הפזמונים.

מכיוון שהאלבומים האחרונים של הארט היו מעין מרוץ להקליט כמה שיותר מהר כדי "לרכב על הגל", ננסי ואן החליטו לקחת את הזמן עם האלבום הבא. הלייבל הסכים, כל עוד האלבום יכלול את ""Will You Be There (In the Morning)" של מאט לאנג. ב-1991, ננסי ואן חתמו על שותפות עם סטיב לוסון, שהיה בעל האולפן קיי-סמית' – בו הרבה מהלהיטים שלהן משנות ה-1970 הוקלטו.[16] הם שידרגו את המתקן ושינו את שמו ל-Bad Animals Studio. תהליך ההקלטה באולפן משלהן סייע להן לקחת את הזמן שרצו בעבודה על האלבום. אמנים כדוגמת אר.אי.אם., ניל יאנג, בי בי קינג, סאונדגארדן, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, ואחרים הקליטו באולפן לפני שהאחיות מכרו את חלקן ב-1997, אז שונה השם של האולפן לסטודיו X.

האלבום, שכותרתו Desire Walks On, יצא בנובמבר 1993, והגיע למקום 48 במצעד בילבורד. זה היה רחוק מלהיות כישלון – הוא קיבל הסמכה כאלבום זהב באוגוסט 1995 – אבל זה גם היה רחוק מסטטוס המולטי-פלטינה של רצף האלבומים שלהן משנות ה-1980. "Will You Be There ‏(In the Morning)" היה להיט טופ-40 והגיע למספר 10, 15 ו-25 במצעדים השונים.[17] הסינגל "Black on Black II" הגיע לטופ-5 במצעד הרוק, ונשאר במקום 4 למשך ארבעה שבועות[18] והושמע תדיר בתחנות הארד רוק ומטאל.

הלהקה הייתה חייבת לקפיטול רקורדס עוד אלבום. מכיוון שהיו למופעים של The Lovemongers תגובות חיובית, הן החליטו להקליט אלבום "אנפלאגד". הן גייסו נכבדי רוק להשתתף באלבום, שכותרתו The Road Home. ג'ון פול ג'ונס מלד זפלין שימש כמפיק; ליין סטאלי מאליס אין צ'יינס וכריס קורנל מסאונדגארדן השתתפו. האלבום הגיע רק למקום 87 במצעד בילבורד 200, והלייבל שיחרר את הלהקה.[4]

הפסקה מהארט; עבודה בקולנועעריכה

ב-1995, וילסון ביקשה לקחת הפסקה מהארט. היא הסבירה שהיא רוצה לבלות יותר זמן עם בעלה קמרון קרואו בעבודה על מוזיקה לסרטים, ולהקים משפחה. באותו הזמן, וילסון הייתה בת 41, ועברה טיפולי פוריות, אשר הקשו עליה לעבוד על פי לו"ז של סבבי הופעות.

וילסון שיחקה את תפקיד "בחורה יפה במכונית" בסרטו של קרואו Fast Times at Ridgemont High, ואז היה לה תפקיד דיבור קטן בסרט The Wild Life. היא גם תרמה כמה הקלטות גיטרה לסרטו של קרואו משנת 1989 Say Anything... וכן את השיר המקורי "All For Love". וילסון נהייתה מעורבת עוד יותר בסרט "ג'רי מגווייר", והחליטה לכתוב את מוזיקת הרקע לסרט. בשביל זה, וילסון שכרה את שירותיו של מהנדס צעיר, וקנתה בחנות טלוויזיה ומכשיר וידאו כדי לעשות את העבודה בזול. הם עבדו לעיתים בתנאי חום של 40 מעלות כי המזגן של המהנדס היה מקולקל.

עבור סרטו של קרואו משנת 2000, "כמעט מפורסמים", וילסון הלחינה את תמת נושא והפיקה את השירים המקוריים. היא גם עזרה בתור יועצת טכנית, יחד עם פיטר פרמפטון, בהדרכת השחקנים כיצד להיראות ולהתנהג כמו מוזיקאים על הבמה.[19] היא גם הלחינה את מוזיקת התמה של הסרטים "ונילה סקיי", ושל "אליזבתטאון", שבו היא גם ניגנה על כל הכלים.

במהלך ההפסקה מהארט, וילסון לא נטשה לגמרי את הופעותיה כמוזיקאית – היא הופיעה מדי פעם עם The Lovemongers בהתרמות, ובשנת 1996, וילסון ביצעה את מופע הסולו האקוסטי הראשון שלה מזה 30 שנה. קלי קרטיס ארגנה שהקלטת המופע ייצא כאלבום, Live from McCabe's Guitar Shop, בשנת 1999. המוזיקה באלבום הייתה תערובת של שירים של הארט (ארבעה מהם), קאברים (לשירים של פיטר גבריאל, ג'וני מיטשל, פול סיימון), וחומר מקורי חדש. השירים כוללים רק את וילסון שרה ומנגנת בגיטרה אקוסטית ומנדולינה, פלוס קולות רקע.

בנובמבר 1997, ננסי ואן יצאו לסבב קצר של 12 הופעות, ובאותה שנה גם הקליטו ופרסמו את האלבום הראשון של The Lovemongers,‏ Whirlygig. בשנה הבאה, The Lovemongers גם הוציאו אלבום חג, Here Is Christmas, אשר יצא מחדש ב-2001, בשם Heart Presents a Lovemongers' Christmas.[4]

החזרה להארטעריכה

בשנת 2002, וילסון יצאה לסיבוב הופעות עם אן בתור הארט. זה הפך לפרויקט משפחתי, עם ארבעת ילדיהן והמטפלות בשילוב עם כל המוזיקאים, הצוות הטכני, וצוות הבמה. הסיור ארך שמונה שבועות וסימן את הסוף להפסקה בת עשר השנים של ננסי מהארט. סיבוב ההופעות, שנקרא "Summer of Love" יצא כ-DVD בשם Alive in Seattle, אשר הגיע לסטטוס זהב ללא אלבום המקושר אליו.

האחיות החליטו להקליט אלבום אולפן חדש של הארט, Jupiters Darling, הראשון מאז 1993. וילסון הייתה מפיקה שותפה, יחד עם הגיטריסט קרייג ברטוק, אשר הצטרף ללהקה. הן כתבו את כל שירי האלבום, מלבד אחד. כדי לשפר את קטעי הגיטרה, וילסון גייסה את חבריה ג'רי קאנטרל מאליס אין צ'יינס ומייק מקרידי מפרל ג'אם להשתתף. האלבום הגיע למצעד בילבורד הוט 100, אבל נמכר רק ב-100,000 עותקים. האלבום פורסם על ידי Sovereign Records, אך ננסי ואן שמרו על שליטה אמנותית מלאה בעשיית האלבום.

בשנת 2009, לאחר השלמת סיבוב הופעות עם Journey וצ'יפ טריק, וילסון התחילה להקליט יחד עם אן את אלבום האולפן הארבעה עשר של הארט, Red Velvet Car. האלבום יצא ב-2010, וכלל שני סינגלים שכתבה וילסון: "Hey You", אשר הגיע לטופ-40 במצעד Adult contemporary; ו-"Sunflower", אשר וילסון כתבה לכבוד יום הולדתה ה-60 של אן. האלבום הגיע בשיאו למספר 10 במצעד בילבורד 200 ולמקום 3 במצעד אלבומי הרוק. כשננסי בת 56, ואן עומדת להיות סבתא ובעשור השביעי לחייה, האחיות הצליחו לייצר להיט רוק, ועשו אלבומים שהגיעו לטופ-10 במהלך ארבעה עשורים שונים בחייהן. המופעים של הלהקה היו סולד-אאוט, ונרשמו במצעדים של בילבורד אחרי אלה של ליידי גאגא וריהאנה.[4]

Fanatic ו-Beautiful Broken; הפסקהעריכה

 
וילסון בהופעה בסידני ב-2011

לאחר השלמת סיבוב הופעות בינלאומי עם דף לפארד ב-2011, הארט הייתה מועמדת לכניסה לרהיכל התהילה של הרוקנ'רול. ב-11 בדצמבר 2012 הוכרז כי הלהקה נכנסה להיכל התהילה כחלק ממחזור 2013, יחד עם ראש, אלברט קינג, רנדי ניומן, דונה סאמר, פאבליק אנמי, קווינסי ג'ונס, ולו אדלר.[20] ננסי ואן גם זכו לכוכב עבור הארט בשדרת הכוכבים של הוליווד בספטמבר 2012.[21]

הארט הוציאה את אלבום האולפן החמישה עשר שלה, Fanatic, באוקטובר 2012; האלבום יצא כמספר 24 בבילבורד 200,[22] והגיע למספר 10 במצעד אלבומי הרוק של בילבורד.

בו זמנית, וילסון החלה לסייע באיסוף חומרים לסט-הקופסה הראשון של הלהקה, Strange Euphoria (על שם חברת פרסום המוזיקה שפתחו). הסט כולל שלושה דיסקים עם 51 שירים, פרשנות, ו-DVD של הופעה חיה משנת 1976. הגרסה הבלעדית של אמזון כוללת תקליטור בונוס של חמישה קאברים לשירי לד זפלין, שכותרתו "Heart: Zeppish". הסט כולל את השיר "Through Eyes and Glass", הסינגל שהאחיות הקליטו בעודן בנות נוער, כששרו גיבוי לזמר הקאנטרי, וכן דמואים מוקדמים של השירים "Crazy on You" ו- Magic Man".[4]

ב-2016, יצא אלבום האולפן השישה עשר של הארט, Beautiful Broken, אשר כולל את וילסון שרה סולו בשיר "Two." ב-26 באוגוסט 2016, במופע באובורן, וושינגטון, לקידום האלבום, יצא דיווח שבניה של וילסון, בגילאי העשרה לחייהם, הותקפו על ידי דין וטר, בעלה של אן, אחרי שעלו לאוטובוס של הלהקה.[23] וטר הודה באשמה בשתי עבירות קלות, של תקיפה בדרגה רביעית. אחרי שהלהקה סיימה את סיבוב ההופעות באוקטובר, אושר שהארט בהפסקה עד להודעה חדשה. עם זאת, וילסון אמרה: "אני תמיד אופטימית, כי אני באה ממשפחה חזקה וקרובה, ואני לא חושבת ששום דרמה שהיא זמנית תוכל לשנות לנו את יחסינו האיתנים. אנחנו רק צריכים לעבור את זה קודם. זה היה סוג של סיוט."[24]

Roadcase Royaleעריכה

בסוף 2016, וילסון הקימה להקה חדשה בשם Roadcase Royale עם חברת להקתו לשעבר של פרינס וזמרת ה-R&B ליב וורפילד, הגיטריסט ריאן ווטרס (שהיה המנהל המוזיקלי לעבודות הסולו של ליב וגם הוא בן חסות של פרינס), הקלידן של הארט כריס ג'ויינר, הבסיסט דן רוטשילד והמתופף בן סמית'.[25] הם הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, ""Get Loud" בינואר 2017. הלהקה חתמה עם חברת התקליטים Loud and Proud ביולי 2017 ואלבום הבכורה שלהם באורך מלא First Things First יצא ב-22 בספטמבר 2017.[26]

חיים אישייםעריכה

וילסון יצאה עם חברי הלהקה רוג'ר פישר ומייקל דרוסייה במהלך השנים המוקדמות של הארט. וילסון הכירה את התסריטאי קמרון קרואו בסביבות 1983 דרך חברה שלה, קלי קרטיס, ונישאה לו ב-27 ביולי 1986. אחרי טיפולי פוריות כושלים, וילסון וקרואו נעזרו בתורמת ביצית ופונדקאית, ונולדו להם תאומים בנים, ויליאם "בילי" ג'יימס קרואו וקרטיס וילסון, בינואר 2000.{ וילסון וקרואו התגרשו בשנת 2010.[4]

ב-2011, וילסון התחילה לצאת עם ג'ף בייווטר, מפיק מוזיקלי לטלוויזיה. הם התארסו ב-2012 והתחתנו ב-28 באפריל 2012 במיל ואלי, קליפורניה.[27]

דיסקוגרפיהעריכה

עם הארטעריכה

  ערך מורחב – דיסקוגרפיה של הארט

כאמנית סולועריכה

  • Live from McCabe's Guitar Shop ‏(1999)
  • Nancy Wilson – Instructional Acoustic Guitar ‏(2007, DVD)
  • Baby Guitars ‏(2009)

עם The Lovemongersעריכה

  • Whirlygig(1993)
  • Here Is Christmas(1993)

עם Roadcase Royaleעריכה

  • "Get Loud", (סינגל, ינואר 2017)
  • First Things First, (אלבום אולפן, ספטמבר 2017)

פרסיםעריכה

זכיות

מועמדויות

  • 2000: פרס מבקרי הסרטים של לאס וגאס (פרס סיירה – למוזיקה הטובה ביותר בסרט) עבור "כמעט מפורסמים"[28]
  • 2001: פרס מבקרי הסרטים של פיניקס (פרס PFCS – לפסקול המקורי הטוב ביותר) עבור "כמעט מפורסמים"
  • 2001: BAFTA (פרס אנתוני אסקווית' למוזיקה בסרט) עבור "כמעט מפורסמים"[29]
  • 2002: האקדמיה למדע בדיוני, פנטזיה וסרטי אימה (פרס סטורן למוזיקה הטובה ביותר) עבור "ונילה סקיי"
  • 2006: פרס איגוד מבקרי שידורי הקולנוע (פרס בחירת המבקרים – למלחין הטוב ביותר) עבור "אליזבתטאון"

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ננסי וילסון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Shindler, Merrill (28 ביולי 1977). "The Wilson Sisters Talk Heart to Heart". Rolling Stone. 
  2. ^ Kohn, David (15 ביולי 2003). "Taking Heart in New Surgery". CBS News. 
  3. ^ Erickson, Anne (26 במרץ 2016). "Guitar Gals: The Top 10 Female Guitarists of All Time". Gibson. 
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 Kicking & Dreaming: A Story of Heart, Soul, and Rock & Roll, Ann Wilson & Nancy Wilson with Charles R. Cross; HarperCollins ISBN 978-0-06-210167-9
  5. ^ Kelly, Maura (אוגוסט 2007). "Interview of Nancy Wilson for the Believer". The Believer. 
  6. ^ "Dreamboat Annie by Heart". iTunes. Apple. 
  7. ^ "Barracuda Peaks at #11". Billboard. 
  8. ^ "Heart". Behind the Music: Remastered. Season 1. Episode 8. March 20, 2010. VH1. http://www.vh1.com/episodes/ugd1c3/behind-the-music-remastered-heart-season-1-ep-108.
  9. ^ "Heart Chart History". AllMusic is cited in some cases because the chart history engine at Billboard seems inaccurate for at least some albums prior to the mid-1980s. It indicates that "Dreamboat Annie" and Prince's "Let's Go Crazy" never made the 200 chart. 
  10. ^ "Billboard Chart for March 1986". Billboard. 22 במרץ 1986. 
  11. ^ "RIAA Certified Gold, Platinum and Multi-Platinum Database". 
  12. ^ Billboard Hot 100, March 22, 1986
  13. ^ "Alone" was back in the charts 22 years later, (Feb 2009), at #44 on the Digital Songs chart.
  14. ^ "Heart: "There's the Girl"". Billboard. 
  15. ^ "Heart: Bad Animals". Billboard. 
  16. ^ "Heart" 22 (1–6). Mix Publications. ISSN 0164-9957. 
  17. ^ "Chart of Heart's Singles and Album performance". 
  18. ^ "Heart: "Black on Black II"". Billboard. 
  19. ^ BelieverMag - Nancy Wilson Interview
  20. ^ "Rock and Roll Hall of Fame". rockhall.com. 2012. 
  21. ^ Quan, Denise (27 בספטמבר 2012). "Heart receives a star on Hollywood Walk of Fame". CNN. 
  22. ^ "Heart rocks on with Fanatic". Billboard. 
  23. ^ "Heart: Can Ann and Nancy Wilson Go on After Family Assault?". Rolling Stone. 30 באפריל 2017. 
  24. ^ Graff, Gary (19 ביוני 2017). "Ann Wilson Talks Upcoming Solo Work & Heart Hiatus: 'It Will Never Be the Way It Was Before'". Billboard. 
  25. ^ Simon, Scott; Wharton, Ned (16 בספטמבר 2017). "Heart's Nancy Wilson On Love Songs, Sisterhood And Her New Supergroup". NPR. 
  26. ^ Graff, Gary (20 בספטמבר 2017). "Nancy Wilson's New Band Roadcase Royale Shares Layne Staley-Inspired 'The Dragon': Exclusive". Billboard. 
  27. ^ Wilkey, Robin (3 במאי 2012). "Nancy Wilson Wedding: Heart Rocker Marries Geoff Bywater At Sammy Hagar’s Mill Valley Restaurant". The Huffington Post. 
  28. ^ "About Nancy". Heart-Music.com. אורכב מ-המקור ב-February 5, 2018. 
  29. ^ "Film in 2001". British Academy of Film, Television and Arts.