פתיחת התפריט הראשי

נסכא דרבי אבא היא סוגיה הלכתית מפורסמת, שעוסקת בתסבוכת משפטית שאירעה במקרה מסוים בו לא נמצא פסק דין מתאים, בעקבות בעיות שונות שבפסקים האפשריים, מה שמוביל למבוי סתום. את פירוטה של הבעיה העלה רבי אמי, אך את המוצא ממנה הביא רבי אבא, ולכן נקראת הסוגיה על שמו.

נסכא דרבי אבא
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד ב' מסכת שבועות, דף ל"ב, עמוד ב' מסכת שבועות, דף מ"ז, עמוד א'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מהלך הסוגיהעריכה

מעשה שהיה באדם שחטף מחבירו "נסכא" - חתיכת כסף, בנוכחות עד אחד. אותו החוטף נתבע לדין בפני רבי אמי, וכאשר העיד העד על החטיפה, טען החוטף כי אכן חטף את אותה חתיכת הכסף, אך שלו היא, ובצדק חטפה. מוקד הבעייתיות בסוגיה זו נובע מן הפער בין טענות הצדדים, שכל אחד מהם טוען שהחפץ שייך לו, ובין הראיות המובאות בדיון, שאינן נוגעות במישרין לבעלות על החפץ אלא לאירוע החטיפה, שממנו ניתן להסיק ראיות נסיבתיות לגבי בעלות החפץ.

ביד בית הדין שלוש אפשרויות לפסיקה, במישור הראיות - בעניין החטיפה, ושלשתן בעייתיות:

  • הייתה חטיפה - החוטף ישיב את החפץ.

הבעיה: אין עדות קבילה (שני עדים) שהעידו על החטיפה. אילו היו שני עדים לחטיפה, אף שלא היה ידוע של מי החפץ, ההנחה המשפטית הייתה שהוא שייך לזה שחטפו ממנו, משום חזקת מטלטלין, דהיינו שחפצים המצויים אצל אדם נחשבים באופן בסיסי כשייכים לו. היות שהחוטף הוציא את החפץ מחזקת בעליו, צריך הוא להשיבו להם, ואינו נאמן לטעון שהחפץ שלו. אמנם בהיעדר עדות אין אפשרות לדרוש את החזרת החפץ.

  • לא הייתה חטיפה - המוחזק לא ישיב את החפץ.

הבעיה: קיים עד אחד המעיד כי החפץ הגיע לידי החוטף בגזילה. אילו לא היה כל עד על החטיפה, הרי שמציאות החפץ בידי החוטף היא כחזקה ונחשב כשלו. הראשונים מסבירים כי הוא נאמן בטענה שחטף והחפץ שלו מדין מיגו: שאילו היה טוען שלא היו דברים מעולם ולא חטף, היה נאמן שהרי הוא מוחזק, ולכן נאמן אף במקרה שהודה שחטף ואמר ששלו חטף. אך במקרה של עד אחד בדיני ממונות אין הנתבע נפטר בלא כלום, אלא מוטלת עליו חובת שבועה.

  • ייתכן שהייתה חטיפה, משום שעד אחד מעיד שהייתה - ישבע החוטף, כדי להתמודד עם העד המעיד נגדו.

הבעיה: מכיוון שהודה שחטף הרי הוא כגזלן, הפסול לשבועה. המובן הפשוט של בעייתיות זו, הוא שהודאתו שהחפץ עבר לידיו בצורה שאינה חוקית (הגם שטען גם שהחפץ הוא שלו), מגדירה אותו כגזלן - ואין משביעים גזלן כל שבועה בבית דין (וכך פירש רבינו גרשום בב"ב לד,א). אמנם רוב הראשונים מסבירים כי הבעיה כאן אחרת, והיא שבמקרה של עדות אחד, מוטל על הנתבע להישבע שהעד אינו דובר אמת (רשב"ם: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" - לשלם ממון שהוא כופר והעד מחייבו לא יקום, אבל קם הוא לשבועה - להכחיש את העד..."). אלא שבמקרה זה אין הנתבע יכול להישבע שלא חטף את החפץ, שהרי הוא עצמו מודה בעובדה זו. ולפיכך הוא פסול להישבע שלא חטף, כדין גזלן הפסול בשבועה (ואין הוא יכול להישבע שהחפץ שלו, שאין זו השבועה המוטלת עליו).

בסופו של דבר, ההתנגשות בין הטענה של החוטף - שהמדובר בחפץ שלו, ובין הראייה עמה הוא אמור להתמודד - אירוע החטיפה, מביאה לידי מצב אבסורדי, בו נדרש מאדם להכחיש בשבועה את מה שטען כדי שינצח בדין. למצב זה לא מצא רבי אמי פתרון.

רבי אבא מציע מוצא לתסבוכת, והוא בכלל: "שכל המחויב שבועה שאינו יכול להישבע, משלם", ומשום שאין הנתבע רשאי להישבע את השבועה המוטלת עליו, הדין הוא שישלם. לפי רבי אבא אין להתחשב אלא בראיות שהובאו, ומכיוון שהנתבע נתחייב שבועה, ידו על התחתונה בעניין זה וחייב בתשלומים כל עוד לא הוכיח אחרת.

קישורים חיצונייםעריכה