פתיחת התפריט הראשי

ביוגרפיהעריכה

נעמי אביב נולדה כנעמי אברג'יל בכפר נופך ב-2 ביולי 1955. היא הייתה בת הזקונים להוריה, משה ואליס אברג'יל, שעלו ממרוקו לישראל בשנת 1951. תחילה הגיעו הוריה לטבריה, ולאחר מכן התיישבה המשפחה בכפר נופך. האב עבד כסנדלר במפעל לנעליים. האם הייתה עקרת בית שגידלה את ארבעת ילדיהם, ולימים גם טיפלה בנכדיה וגידלה אותם. אביב למדה בבית הספר היסודי של רינתיה וילדותה עברה עליה בסביבה כפרית. לימים עברה המשפחה לפתח תקווה ואביב למדה בתיכון שיין שבנווה עוז.

לימודיה האקדמיים של נעמי אביב נמשכו 10 שנים באוניברסיטת תל אביב בחוגים ללימודים קלאסיים, פילוסופיה, וקולנוע וטלוויזיה, אך היא לא השלימה את חובותיה לסיום לימודי התואר הראשון.

בשנים הראשונות שלאחר שחרורה מצה"ל עבדה אביב כדיילת תעופה בחברת אל-על. בין השנים 1982–1983 החלה את דרכה בעולם השיווק והפרסום כקופירייטרית במשרדי הפרסום "פוגל" ו"או. קיי", ופירסמה סדרת מאמרים על פרסום ב"רחוב ראשי". בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, החלה את דרכה כעיתונאית תרבות, כעורכת וכמבקרת אמנות בעיתונים יומיים ובמוספי תרבות במקומונים, ולבסוף כעורכת הראשית של "ליידי גלובס".

בשנת 1990 החלה אביב לעסוק כאוצרת עצמאית של תערוכות אמנות, ובמשך 24 שנים אצרה עשרות תערוכות בארץ ובחו"ל. המוניטין שצברה הפך אותה לאוצרת מקצועית בתחום ההאמנות העכשווית, המוערכת בישראל ובעולם.

מותה והאוסף האחרון שאצרהעריכה

נעמי אביב נפטרה בסתיו 2013 עקב סיבוכים לאחר ניתוח מום בלב. היא הותירה אחריה שתי אחיות, אח ואת בן זוגה הפרופ' דניאל ש. מילוא(צר'). בין כותרות העיתונים שהודיעו על מותה בלטה זו של העיתון הארץ: "מתה האוצרת נעמי אביב מילוא, מהדמויות החשובות בשדה האמנות הישראלית. לאחר ניתוח שעברה עקב מום בליבה, נלחמה אביב על חייה בבית החולים איכילוב בחמשת השבועות האחרונים ומתה בגיל 58."[1]

הלווייתה של אביב נערכה ביום ה’ 28 בנובמבר 2013 בבית העלמין קריית שאול.

עידית עמיחי, ראש תחום אמנות פלסטית ומוזיאונים במשרד התרבות צוטטה בכתבה על פעלה של נעמי אביב: “הייתה לה הבנה מעמיקה על עולם האמנות ואת התרומה שלה לאמנים אי אפשר לתאר במלים".[1]

לנעמי אביב היה אוסף גדול של עבודות אמנות ישראליות מכל שנות פעילותה בתחומי האוצרות והכתיבה, שהתייחדה בקשרים הקרובים וארוכי הטווח שפיתחה עם אמנים רבים. יצירות רבות היא קיבלה במתנה מאמנים שאצרה את תערוכותיהם, ואת היצירות האחרות באוסף היא רכשה מאמנים צעירים שהאמינה בהם. בין העבודות באוסף שלה נמנות עבודות של אמנים מובילים ומשפיעים בארץ כמו רפי לביא, אביבה אורי, מנשה קדישמן (שצייר את הדיוקן שלה), לצד תצלומים שמצאה ברחוב.

נעמי אביב נפטרה כשהיא נמצאת בעיצומה של בניית אוסף אמנות ישראלי-פלסטיני עבור קרן לוצ'יאנו בנטון, לו קראה בשם ONE. פרופ' מילוא הוזמן להשלים את בניית האוסף לאחר מותה. האוסף, שהוא חלק מן הפרויקט IMAGO MUNDI, כלל למעלה מ-160 עבודות בפורמט קבוע, והתפרסם בספר: "ישראל/ אחת: אמנים עכשוויים מישראל".

 
נעמי אביב מילוא (צילום: יוסף קריספל)

אירועים לזכרהעריכה

ב-24 בפברואר 2014, שלושה חודשים לאחר מותה של נעמי אביב, נערך לזכרה במוזאון תל אביב ערב שנקרא: "אוצרות פואטית", על שם מאמר אותו כתבה תחת הכותרת "האפשרות הפואטית של האוצרות", ואשר התפרסם בשנת 2011 בקטלוג תערוכת זוכי פרס משרד התרבות והספורט במוזיאון פתח תקווה. במאמר זה פירטה אביב בהרחבה את תפיסתה האוצרותית, תחת הרעיון של מתן רישיון פואטי למעשה האוצרותי, עליו גם הרציתה בהזדמנויות שונות. "בכל תערוכה יש משהו מאותה הכנסת אורחים נדיבה ומאותו דחף לחבב על הצופה את מלאכת היצירה של מישהו אחר", כותבת אביב במסה זו, "תערוכה, כמו שירה, יכולה להיות אפית ונרחבת ולספר סיפור גדול; לירית ותמציתית ולהביע רגש או נקודת מבט אישית, או דרמטית והיקפית ולהתייחס אל חלל התצוגה כאל במה עליה פועלים האובייקטים כאילו היו דמויות במחזה מדומיין... אוצרות אינה אלא צורה של למדנות המולידה מבע פואטי, אסתטי".[2]

בערב הזיכרון, שיזמו בית הספר לאמנות במכללת ספיר והתוכנית ללימודי אוצרות של הטכניון, בהם לימדה, התכנסו בכירי עולם האמנות בארץ. נשאו דברים לזכרה: מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות מכללת ספיר, עידית עמיחי מנהלת תחום מוזיאונים ואמנות פלסטית, במשרד התרבות והספורט, נירה יצחקי, הבעלים של גלריה שלוש, האוצרת טלי תמיר, האמנים רועי רוזן, דורון רבינא, האוצרות מעין אמיר, נועם סגל, לאה אביר, האמן יוסף קריספל, ד"ר רפאל זגורי-אורלי, תלמידתה של אביב, איריס פאפו, ובן זוגה של אביב, פרופ' דניאל שבתאי מילוא. במהלך הערב הוקרנו קטעי וידאו מהרצאות ושיחות עם נעמי אביב בעריכת חברתה, הקולנוענית אתי ויזלטיר. הדוברים ציינו קווים לדמותה הבולטת, הייחודית והמשפיעה באמנות הישראלית.[3]

התערוכה נעמי אביב - עבודות מאוסף האוצרת לזכרה הוצגה מ-9 בינואר 2015 ועד 9 בפברואר 2015 בגלריה הלימודית של בית הספר לאמנות במכללת ספיר שבו הייתה מרצה ואוצרת. בתערוכה הוצגו 14 יצירות מתוך האוסף הפרטי של נעמי אביב, בהשראת הדרך שבה הן היו תלויות בביתה. התערוכה נאצרה על ידי סטודנטיות בקורס אוצרות שנה ד' בהנחיית האמנית והאוצרת מעין אמיר, שלדבריה, תערוכת הזיכרון הזמינה לאירוע שבו ניתן היה להרהר על היעדרה של נעמי, באמצעות עבודות אמנות אותן בחרה לאצור אל תוך חייה. הוצאת עבודות האמנות מההקשר הביתי של נעמי אל הגלריה של בית הספר לאמנות שבו לימדה, כתבה אמיר, הבליטה את הטשטוש שבין הפרטי לציבורי, שמתעורר באופן חריף לאחר המוות, ואיפשרה מחשבה נוספת על של מי שבחרה להקדיש את עשייתה למחשבה על אמנות וחברה. "נעמי ידעה לזהות מגמות ולהגדיר אותן במילים. בעיניי היא מייצגת דור של אוצרים שהוא אוטודידקטי, אינטואיטיבי ומסור מאוד לעבודה עם אמנים. אחד המונחים שהיא ניסתה לנסח הוא האוצרות הפואטית - ההקבלה בין תליית עבודות על קיר לבין כתיבת שיר." – אמרה אמיר, אוצרת התערוכה ושותפתה של נעמי אביב להוראה במכללת ספיר.[4]

קריירה רב-תחומיתעריכה

פעילות תקשורתית כעיתונאית ומבקרת אמנותעריכה

בין תפקידיה הרבים בתקשורת נעמי אביב הייתה עיתונאית תרבות ואמנות, שכתבה, ערכה ופרסמה בעיתונים היומיים ב"מעריב", ו"ידיעות", ובמקומונים "העיר", ו"כל העיר". היא הייתה חברת מערכת בעיתון "ידיעות אחרונות", ובין מקימי המקומון "ירושלים", של הוצאת ידיעות אחרונות, בו היא שימשה כעורכת תרבות ובעלת טור על אמנות. אביב הייתה גם חברת מערכת ב"כל העיר" המקומון של עיתון "הארץ", שערכה את מוסף התרבות שלו, ופרסמה מאמרים על תרבות ב"העיר" וב"כל העיר" המקומונים של רשת שוקן בתל אביב ובירושלים.

בשנים 1994–1997 כיהנה כעורכת הראשית של המגזין החודשי "ליידי גלובס", ובמקביל גם כתבה מאמרים על אמנות בשבועון "שישי תקשורת תרבות" של העיתון "גלובס". היא עבדה עם אדם ברוך במשך כ-15 שנה, בתפקידי עריכה במגוון עיתונים כגון ידיעות, מעריב וגלובס. ובעריכת מוספי סוף השבוע החשובים "שישי" ו-"7 ימים" בעיתונים מעריב וידיעות.

פעילותה כאוצרת בשדה האמנות הישראליעריכה

החל מ-1990, אצרה אביב תערוכות יחיד, כמו גם תערוכות נושא קבוצתיות במוזאונים מרכזיים, בגלריות פרטיות ובחללים אלטרנטיביים. אביב אצרה תערוכות יחיד לאמנים רבים, כמו גם תערוכות באמנות העכשווית בנושאים בעלי חשיבות תרבותית, חברתית ופוליטית. הכתיבה הייתה ערך מרכזי בתפיסתה של אביב את תפקיד האוצרת, וחיבוריה, כמו גם סגנון כתיבתה - שילוב של הגות, ביקורת ופרוזה - הפכו לסימני ההיכר של עבודתה. אביב ערכה וכתבה טקסטים לקטלוגים רבים וחשובים, ביניהם של האמנים מיכאל סגן-כהן, פיליפ רנצר, מאיר אגסי, יחיאל שמי ורבים אחרים.

במקביל להיותה אוצרת, פעלה אביב במגוון ערוצים, החל בכתיבה על אמנות, דרך הוראת אמנות עכשווית ואוצרות וכלה בסיקור עיתונאי של תערוכות או פעילות אמנותית במהלך התקופות שבהן שימשה כמבקרת אמנות, או כעורכת מדורי תרבות. היא הייתה אחראית לקידומם ולחשיפתם של אמנים רבים וביתה שימש כמקום מפגש עם אמנים, אוצרים, כותבים ופעילים אחרים בשדה האמנות הישראלי.

על אף שמעולם לא סיימה באופן רשמי תואר גבוה באמנות, למרות השנים הרבות שבילתה במוסדות אקדמיים ובלימוד עצמאי, אביב שימשה כמרצה במוסדות להשכלה גבוהה ולימדה אמנות ואוצרות בבתי הספר המובילים לאמנות בארץ, שבהם טיפחה תלמידות ותלמידים רבים. בין המוסדות שבהם לימדה נמנים בית הספר לאמנות במכללת ספיר בשדרות, בצלאל – המכללה לעיצוב ואמנות בירושלים, המכון הטכנולוגי בחולון, התוכנית לאוצרות בלימודי ההמשך של הטכניון בתל אביב ו"הסטודיו" ברעננה. אביב הייתה ידועה אף בסיורים שהעבירה לקבוצות רבות במוזיאונים ובגלריות, ובהרצאותיה על אמנות ואוצרות בימי עיון ובמסגרות אחרות.

תפקידים ציבורייםעריכה

נעמי אביב הוזמנה על ידי משרד התרבות לכהן בוועדות שיפוט רבות לפרסים ליוצרים בתחומי האמנות פלאסטית. דעתה והמלצותיה היו בעלי משקל רב במועצה לתרבות ואמנות של המחלקה לאמנות פלסטית ומוזיאונים, והיא נהגה לכתוב את נימוקי השופטים, אשר התפרסמו לאחר מכן בעיתונות לאור הזכייה. בין הוועדות שהשתתפה בהם: פרס האוצר, פרס אמן צעיר, ופרס מפעל חיים. גם בתחום הקולנוע היא הוזמנה להיות לקטורית בקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וכן בקרן מקור.

פרסיםעריכה

נעמי אביב זכתה בפרס האוצר לשנת 2011 מטעם משרד התרבות והספורט, על פעילותה האוצרותית העשירה והבולטת בשדה התרבות הישראלי. חבר השופטים לפרס כלל את ד"ר מרטין וייל, הגב' עדנה מושנזון, הגב' טלי תמיר והגב' עידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט.[5] מנימוקי חבר השופטים לזכייתה בפרס:

"נעמי אביב היא אוצרת עצמאית שפועלת למעלה מעשרים שנה בשדה האוצרות הישראלי כמפעל של אשה אחת, נטולת פשרות. נעמי אביב מעולם לא חסתה בצל ממסד אמנותי כלשהו והקפידה על עצמאותה המחשבתית והרעיונית ועל חופש פעולה מלא... בליווי יכולת כתיבה מיוחדת במינה, סגנון ביטוי אישי, חריף ואינטליגנטי, ידע רב באמנות ובפילוסופיה... כאוצרת עצמאית, פיתחה נעמי אביב במהלך שנות הפעילות הרבות שלה היכרות מעמיקה עם אמנים רבים, והיא ידועה כמי שמלאכת האוצרות שלה כרוכה בהקשבה ובהתמסרות יוצאות דופן... מחקריה המעמיקים והפרשנות המרתקת שהיא מציעה בהם, יוצרים חווית קריאה מענגת ומאירת עינים ... פעילותה האוצרותית של נעמי אביב מהווה מופת לפעולה חוץ-ממסדית ערה ודרוכה, שמוסיפה נופך תרבותי מרתק לזירת הדיון האמנותי הישראלי."

פרויקטים ותערוכות שאצרהעריכה

פרויקטים ותערוכות ישראליות שאצרה בחו"לעריכה

2004
2007
2008
  • איטליה - תערוכת יחיד של הצלם גדי דגון ברג'ו אמיליה, איטליה, במסגרת פסטיבל צילום בינלאומי בשם "פוטוגרפיה אירופה"
  • איטליה - התערוכה "גדי דגון: רוקד עם מצלמה" ממשיכה להתקיים גם במסגרת פסטיבל המחול הבינלאומי RED, רג'יו אמיליה
2009
  • רוסיה - תערוכת אמנות ישראלית (בה הציגו בעיקר נשים), מוזיאון לאמנות עכשווית, מוסקבה
  • פולין - תערוכת צילום ישראלי בפסטיבל הצילום הבינלאומי, לודז', פולין
2012–2014
  • איטליה - One - אצירת אוסף ישראלי כחלק מImago Mundi / Luciano Beneton Collection האוסף כלל למעלה מ-160 עבודות שנוצרו במיוחד עבור הפרויקט על פורמט אחיד של קנבס בגודל של 10X12 ס"מ.[6]

פרויקטים ותערוכות שאצרה בישראלעריכה

  • 1990 - תערוכת הצילום "העמדת פנים", מוזיאון רמת גן.
  • 1995 - התערוכה "אובייקטים מהאזור השלישי" של זוג האמנים צביקה קנטור ואינגה פריס, בבית העמודים, תל אביב.
  • 1996 - התערוכה "לאדולף לוס באהבה ובסיאוב", בית העמודים, תל אביב (רונן לוין)
  • 1997 - התערוכה "הומניזם 2020" : הביאנלה הבינלאומית הרביעית לפיסול, עין הוד.
  • 1999 - התערוכה "זה מה שהיה וככה זה קרה" במסגרת הארט פוקוס הבינלאומי עם האמנים עמיקם תורן ושאריף ואכד.
  • 2000
  • 2001 - תערוכה קבוצתית, "אקשן אקספרס: מה שהגוף זוכר", גלריה ע"ש פולק (קלישר), תל אביב. בין המשתפים: מרים כבסה, שיבץ כהן, אורי קצנשטיין, סיגלית לנדאו, גבי קלזמר, אירית חמו, אנג'לה קליין ופנינה רייכמן.
  • 2002 - תערוכה "הנשיקה: שלושה דורות בחמישה מדיומים" ובה הוצגו עבודות של יחיאל שמי, בתו יעל כנעני, ונכדתו עפרי כנעני.
  • 2004 - תערוכה קבוצתית "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" (בעקבות יוזף בויס), בהשתתפות 33 אמנים, ביניהם משה גרשוני, בני אפרת, פנחס כהן גן, מיכל נאמן, דגנית ברסט, נחום טבת, אסנת אביטל, אלי פטל, עמיקם תורן, יהודית סספורטס, לאה אביטל, עידו בראל, ג'וזף קוסות' ומונה חת'ום (קטלוג).
  • 2005
    • "תוכנית ב'", תערוכת יחיד לעמיקם תורן בגלריה "נגא", תל אביב
    • "רעב", אנתולוגיה של 16 סרטי וידאו נסיוניים בנושא רעב, במימון הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, שהוצגה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסימנטק ירושלים, ובסינמטקים תל אביב (עם מאמר נלווה) וראש פינה, גלריה קלישר, והמרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. ויועדה לשידור בטלוויזיה.
    • התערוכה "רעב" שכללה את אנתולוגיית הווידאו וכן עבודות של 30 אמנים, והתקיימה בגלריה ע"ש פולק (קלישר) בתל אביב. בין האמנים המשתתפים: עמיקם תורן, מיכאל גיטלין, דניאל מילוא, נורית אביב, אילן זיו, משה גרשוני (שמלבד ציורים על נייר, הציג בתערוכה זו כוס מים בודדה, שהונחה על פודיום לבן), נירה פרג, גד זוקין, מאשה יוזפפולסקי ויוסף קריספל. "האם יש רעב שאיננו פוליטי?" שואלת נעמי אביב בטקסט שליווה את התערוכה, "האם יש בכוחה של תערוכה העוסקת ברעב להשביע ולו אדם רעב אחד? האם ניתן לייצג פה רעב? ואת מי שכבר גווע?"[7]
  • 2006 - תערוכות יחיד בבית האמנים בתל אביב לשלומית אלטמן ורחל ימפולר (קטלוג).
  • 2007 - "ולריאנה", תערוכה של מאשה יוזפפולסקי בבית האמנים ת"א (קטלוג)
  • 2008
  • 2010
    • תערוכת יחיד רטרוספקטיבית לאמנית תמר גטר, מוזיאון תל אביב (קטלוג)
    • התערוכה "במרחק השחור: לאה ניקל וחן שיש", מוזיאון מונארט לאמנות עכשווית באשדוד (קטלוג).
    • התערוכה הקבוצתית "נאו-ברבריזם", מיצבי וידאו בנושא מוטיב הבגידה באמנות הישראלית העכשווית. רוטשילד 12, תל אביב, בשיתוף עם הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, עם נועם סגל. בין האמנים המשתתפים: גלעד רטמן, ליאור שביל, מאיה ז"ק, ליאור ווטרמן ורותי סלע.
    • תערוכת יחיד לאניסה אשקר, גלריה נלי אמן, תל אביב (קטלוג).
  • 2011
    • "לא כשורה", תערוכת יחיד לסיגל פרימור, גלריה שלוש, תל אביב.
    • התערוכה הקבוצתית "גן החשמל", על הזיקה בין אמנות ומוזיקה, גלריה קונטמפוררי תל אביב. לתערוכה הופק סרט תיעודי
  • 2012 – תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לשנת 2011, מוזיאון פתח תקווה (קטלוג).
חברות בוועדות מקצועיות לאמנות ובוועדות שיפוט בתחרויות אמנות ופסטיבלים

2003–2004

  • חברה במדור לאמנות פלסטית של המועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך והמדע
  • שופטת פרס האמן הצעיר של המועצה לתרבות ואמנות
  • שופטת בבחירת המשתתפים בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה
  • שופטת בבחירת הנציג הישראלי לביאנלה לאמנות בוונציה
  • חברה בוועדה לביקורת איכות המוזיאונים בישראל

2005

  • שופטת בוועדת פרס מפעל חיים ( לפנחס כהן גן) מטעם משרד החינוך והתרבות
  • שופטת בוועדת פרס האוצר (לשרה ברייטברג סמל) מטעם משרד החינוך והתרבות
  • חברה במדור לאמנות פלסטית במועצה לתרבות ואמנות של משרד החינוך
  • שופטת בוועדת פרס התפנות ל-8 אמנים מטעם משרד החינוך והתרבות

2005-2006

  • חברה בוועדה לביקורת איכות מוזיאונים

2006

  • חברה בוועדה לאמנות פלסטית במועצה לתרבות ואמנות של משרד החינוך

2007

  • שופטת בפסטיבל הצילום הבינלאומי, ברזיליה, ברזיל
  • שופטת בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-19 בלודז', פולין
  • לקטורית בקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
  • לקטורית בקרן מקור

הוראת אמנות ואוצרות במוסדות להשכלה גבוהה ובבתי ספר לאמנותעריכה

נעמי אביב שימשה כמרצה במוסדות רבים להשכלה גבוהה, ובמקביל הנחתה סיורי אמנות רבים בגלריות ובמוזאונים. להלן רשימת המוסדות שלימדה בהם אמנות או אוצרות.

  • 2000 - מרצה לאמנות בבית הספר אסכולה, תל אביב
  • 2002 - מרצה בבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, מרצה במרכז לחינוך טכנולוגי בחולון
  • 2005 - מרצה ב"סדנאות הקיבוצים", מרצה ומנחה סיורים פרטיים לאמנות בגלריות ומוזאונים
  • 2006-2005 - מרצה ב"הסטודיו", המכללה לאמנות ברעננה – בהנהלת גבי וחניתה בן זנו
  • 2006 - מרצה במכון האקדמי טכנולוגי בחולון, מנחה סיורי גלריות ומוזיאונים ב"סדנאות הקיבוצים", תל אביב
  • 2013-2008 - מרצה בתוכנית ללימודי אוצרות של לימודי ההמשך של הטכניון בתל אביב
  • 2013-2008 - מרצה לאוצרות בבית הספר לאמנות במכללת ספיר

מבחר ספרים ואנתולוגיות שכתבה ו/ערכהעריכה

  • 1998 - עורכת הספר "מאיר אגסי, ניירות יחיאל שמי", הוצאת א.ר. הסדנה לספרים
  • 2008 - עורכת האנתולוגיה "מאיר אגסי: הכד מטנסי" מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1997- 1983, הוצאת עם עובד, 2008, 554 עמודים. עמוד הספר באתר ההוצאה.
  • 2015 –ONE "ישראל / אחת – אמנים עכשוויים מישראל", סדרת Imago Mundi, הוצאת אוסף לוצ'יאנו בנטון (אוצרים נעמי אביב ודניאל ש. מילוא)

מבחר מאמרים שכתבה על אמנים, אמנות ותערוכותעריכה

  • יחיאל שמי, "כשאתה דוחף עד הסוף, אתה צריך לחזור חצי-סיבוב לטווח הגמישות", 1995
  • 93' פסלים וציורים, הוצ' המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 1995
  • שאריף ואכד, "מלנכוליה", 1998, הוצאת אנדלוס, 2007
  • "הציור הוא נס", על עבודותיה של מאיה כהן לוי, 2005
  • "ייאוש אחד פגש ייאוש", מאמר והקדמה לספר "מאיר אגסי: הכד מטנסי", עם עובד, 2008
  • נעמי אביב, לאה אביר, " אמנים עכשוויים מפולין ומישראל ורוחות הזמן", קטלוג, מוזיאון בת-ים לאמנות, 2008
  • "תמר גטר ומעגל הגיר הגרוטסקי", מוזיאון תל אביב לאמנות, קטלוג. אוקטובר 2010
  • "פיליפ רנצר: אוצר בלוס", המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2010
  • "במרחק השחור", על לאה ניקל וחן שיש, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2010
  • נעמי אביב, נעם סגל, "נאו-ברבריזם", רוטשילד 12, 2010
  • נעמי אביב, "האפשרות הפואטית של האוצרות", קטלוג הזוכים בפרס שרת התרבות 2011, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2012
  • נעמי אביב, "צומוד: על אניסה אשקר והתערוכה 'זיפת' שהוצגה בגלריה נלי אמן ב-2010", בתוך: אניסה אשקר – זיפת (קטלוג), תל אביב: מועצת הפיס לתרבות ואמנות, 2012.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא נעמי אביב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 גליה יהב, איתן בוגנים, מתה אוצרת האמנות נעמי אביב, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2013
  2. ^ נעמי אביב, האפשרות הפואטית של האוצרות, קטלוג הזוכים בפרס שרת התרבות 2011, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2012, הועלה לאינטרנט באתר ערב רב, 28.11.2013
  3. ^ הודעת אירוע על הערב לזכרה של נעמי אביב במוזאון תל אביב
  4. ^ רעות ברנע, זוכרים את נעמי, באתר כלכליסט
  5. ^ נימוקי חבר השופטים על זכייתה של נעמי אביב בפרס האוצר לשנת 2011 של משרד התרבות
  6. ^ Imago Mundi, www.imagomundiart.com
  7. ^ נעמי אביב, הקדמה לתערוכה "רעב", באתר האמנית מאשה יוזפפולסקי