פתיחת התפריט הראשי

נשיאת הארון בכתף היא מצוות עשה מדאורייתא, שכאשר מעבירים את ארון הברית ממקום למקום, יישאו אותו דווקא בני שבט לוי על כתפיהם.

נשיאת הארון בכתף
(מקורות עיקריים)
James Jacques Joseph Tissot - The Ark Passes Over the Jordan - Google Art Project.jpg
בני לוי נושאים את הארון בחציית הירדן
מקרא ספר במדבר, פרק ז', פסוק ט'
ספר דברים, פרק י', פסוק ח'
ברייתא ספרי על במדבר ז ט
תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף ל"ה, עמוד א'
משנה תורה ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ב', הלכה י"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ל"ד
ספר החינוך, מצווה שע"ט

מקור המצווהעריכה

מקור המצווה בחנוכת המשכן. כאשר תרמו הנשיאים עגלות לצורך מסע המשכן בנדודי בני ישראל במדבר. בעוד בני גרשון ובני מררי, שהיו מופקדים על נשיאת מבנה המשכן, קיבלו עגלות, בני קהת, שהופקדו על נשיאת כלי המשכן, ובכללם הארון, לא קיבלו עגלות, ככתוב: "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (ספר במדבר, פרק ז', פסוק ט').

מיהם הנושאיםעריכה

כאמור, במהלך הנדודים במדבר, נשיאת הארון ושאר כלי המשכן הייתה תפקידם של הלוויים בני קהת. על אף זאת, כתב הרמב"ם בספר המצוות כי דין זה נהג רק במדבר עקב מיעוט הכהנים, ולדורות, נשיאת הארון מוטלת על הכהנים. הרמב"ם מוכיח את דבריו ממקרים בהם הארון נישא בידי כהנים ולא בידי לוויים (חציית הירדן, כיבוש יריחו ומרד אבשלום).

הרמב"ן נחלק על הרמב"ם וסובר כי המצווה לא השתנתה, ועודנה מוטלת על כל שבט לוי, והכהנים בכללם, למעט במקרים מסוימים בהם ציווה נביא שדווקא כהנים יישאוהו. הוא מסתמך על דברי הגמרא: "בכל יום ויום לוים נושאין את הארון והיום נשאוהו כהנים שנאמר (יהושע ג, יג) והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' וגו' תניא רבי יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו כהנים את הארון כשעברו את הירדן וכשהסיבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג, עמוד ב'). כדעת הרמב"ן סובר גם בעל ספר החינוך.

במשנה תורה, הרמב"ם לא מזכיר את דבריו בספר המצוות שהנושאים הם דווקא כהנים, ועל כן כתבו כמה אחרונים (יצחק ירנן[1] והנצי"ב[2]) שהוא חזר בו מדבריו.

הנשיאה בכתף לאורך הדורותעריכה

כאמור, במהלך נדודי המשכן במדבר סיני נשאו את הארון הלוויים בני קהת. בחציית הירדן ובכיבוש יריחו, על פי ציווי ה', נשאו את הארון הכהנים. בתקופת משכן שילה, לא היה צורך קבוע לשאת את הארון כלל, אלא במקרים מיוחדים. כך למשל, במלחמת ישראל עם הפלשתים באבן העזר, הארון נישא לשדה הקרב בידי חפני ופינחס הכהנים (מה שהוביל לנפילתו בשבי).[3]

כאשר דוד מבקש להעלות את הארון מקריית יערים לעיר דוד, בפעם הראשונה הוא נושא את הארון בעגלה רתומה לבקר במקום בכתף. הארון נוטה ליפול מהעגלה, ועוזה בן אבינדב אוחז בו כדי שלא יפול ומת במקום. דוד הבין שאסון זה בא עקב עבירה על מצוות התורה ואי-נשיאת הארון בכתף, ועל כן בפעם הבאה הוא קרא ללוויים שיישאו את הארון לירושלים.[4]

בפעם הבאה הארון נישא על ידי הכהנים שהכניסו אותו לבית המקדש הראשון בחנוכת המקדש בימי שלמה.[5] אז למעשה הגיע הארון אל מקומו המיועד ולא היה צורך לשאתו עוד. למרות זאת, המצווה נמנית כמצווה לדורות כי אם יש צורך להוציא את הארון למלחמה או מסיבה אחרת, אזי יש לשאתו בכתף.[6]

בימי יאשיהו כתוב:

וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

על פי הפשט, ציווה יאשיהו להשיב את הארון למקומו לאחר שהוצא מהמקדש בימי המלכים שקדמוהו. יאשיהו ציווה ללויים לשאת את הארון בכתף למקומו, ולאחר מכן לא יצטרכו לשאתו עוד בכתף.[7]
אולם הפירוש הפשוט בחז"ל לפסוק זה, שיאשיהו ציווה לגנוז את ארון הברית בתוך המקדש כדי שלא ייצא לגלות בבל, ולכן אמר ללויים שמעתה לא יהיה להם משא בכתף בכלל.[8] זאת בהתאם לדעת רבי יהודה שהארון נגנז, בניגוד לדעת רבי אליעזר.[9]

דיני המצווהעריכה

על פי הכתוב בתורה, בני קהת מצווים לשאת על כתפיהם את כל כלי המשכן, ולאו דווקא את הארון, ואכן המנחת חינוך תמה על הרמב"ם שהזכיר רק את הארון. יש שכתבו שאכן המצווה היא בכל הכלים, אולם הוזכר רק הארון כי הוא הכלי היחיד שיש צורך לשאת אותו לדורות באופן סדיר, בדומה לכך שהוא הכלי היחיד שאין להוציא ממנו את בדיו. בביאור דברי הרמב"ם, הסביר הגרי"ז שנשיאת כל הכלים היא חלק מנשיאת המשכן, שאיננה מצווה לדורות אלא רק לתקופת הנדודים במדבר ומוטלת על הלוויים, בניגוד לנשיאת הארון שהיא מצווה עצמאית שנוהגת לדורות (ככתוב בספר דברים) ומוטלת על הכהנים (בהתאם לשיטת הרמב"ם לעיל).

נשיאת הארון והמשכן מוטלת על לוויים בין הגילאים 30 ו-50 בלבד, ויש איסור לעבוד אחר גיל חמשים.[10] הרמב"ם כתב שמצווה זו היא מצווה לשעה בלבד ולא נוהגת לדורות.[11] והרמב"ן שם הקשה שהיא נוהגת לדורות בנשיאת הארון.

הרמב"ם כותב, כי הנושאים את הארון צריכים ללכת אחורנית כשפניהם אל הארון ולא להפנות גב אל הארון.

קישורים חיצונייםעריכה

  •   מצוה:לשאת את הארון בכתף, באתר ויקיטקסט
  • הערות שולייםעריכה