נשים בפוליטיקה הישראלית
מראשית המפעל הציוני, היו מעורבות נשים בתפקידים שונים בהנהגה ובפוליטיקה, מספר הנשים שהובילו מפלגות בישראל היה מועט ביחס למפלגות באירופה[1]. בישראל שיעור הנשים בכנסת גם הוא נמוך, יחסית לממוצע ייצוג הנשים בפרלמנטים באירופה ובזירה המוניציפלית, המקומית[2]נמוך עוד יותר.
בממד הפוליטי הלאומי, מראשית קום המדינה, ייצוג הנשים בקרב חברי הכנסת, יחסית לייצוגם של הגברים, היה נמוך. ייצוגן בממשלות ישראל היה אף נמוך מזה שבכנסת, ולעיתים כלל לא היה ייצוג של נשים בממשלה. בממד הפוליטי המקומי, ייצוגן של הנשים תמיד היה נמוך מאוד, אף מזה של נשים כחברות כנסת. עם זאת, הנתונים מלמדים כי בפוליטיקה המקומית קיימת מגמה יציבה של שיפור, ואילו ייצוג הנשים בפוליטיקה הלאומית משתנה בהתאם לשינויים ביחסי כוחות תוך מפלגתיים ובין מפלגתיים.
לפני קום המדינה עריכה
נשים בפוליטיקה הציונית עריכה
בתקופת הרנסאנס, דונה גרציה נשיא, אשר נחשבת למנהיגה הציונית הראשונה בעיני רבים, החלה לקנות אדמות בטבריה וישבה בהן יהודים מאירופה – אך מלבדה ומעוד כמה יוצאות דופן, עד לשלהי המאה ה-19 הייתה לנשים בכלל, ולנשים יהודיות בפרט, דריסת רגל מועטה ביותר בפוליטיקה, שנחשבה כתחום עיסוק גברי מובהק. השינויים הערכיים שחלו באירופה עקב התארגנות תנועות חברתיות פוליטיות, שהפיצו את רעיונות השוויון בין בני החברה וריבונות האזרח, לא פסחו על הנשים היהודיות הלא דתיות. הן החלו ליטול חלק כחברות, ואפילו כמנהיגות, של התנועות החברתיות החדשות. בנקודה זו השתחררו הנשים מאחיזתם של פרנסי הקהילה ובה עוצבו טיבם של יחסי הגומלין ביניהן לבין הפוליטיקאים הגברים. בשטח זה היו לנשים שתי נקודות כניסה: האחת דרך הפוליטיקה הציונית, והשנייה דרך הפוליטיקה הארצישראלית. בשני המקרים הכניסה לא הייתה חלקה ולוותה במאבקים ממושכים עקב התנגדות מגזרים מסוימים לשינוי. כמו כן, למרות הצלחתן היחסית של הנשים להשתלב בפוליטיקה הארצישראלית, לא הקרין הדבר על שינוי מעמדן בהכרח במישור הפוליטי ובמישורים אחרים.
נשים בתנועה הציונית עריכה
אבות הציונות, שביקשו ליישם רעיון לאומי חילוני, הגיעו רובם ככולם מסביבה דומה ונקטו בגישה מסורתית בהתייחסותם לשאלת מקומה של האישה בחברה היהודית המתחדשת. הציפייה הייתה כי נשים תמשכנה לנהוג על-פי דפוסים מסורתיים, אולם אלה עמדו בסתירה לרעיונות המתקדמים של תנועה לאומית מהפכנית שחייבו שינוי בדפוסי חלוקת העבודה בין המינים. בקונגרס הציוני הראשון (1897) ניתנה לנשים לראשונה הזכות לקחת חלק בכינוסים פוליטיים, אף כי עדיין נשללה מהן זכות ההצבעה.
נשים ביישוב עריכה
היישוב היהודי בארץ ישראל נחלק בראשית תקופת המנדט למספר גושים פוליטיים: תנועת העבודה, המחנה האזרחי, חרדים-דתיים וספרדים ועדות המזרח. לפי הדעה הרווחת, נהנו נשות היישוב בתקופת המנדט משוויון חברתי ופוליטי מלא, למעט בנות הזרם האורתודוקסי, שהתנגד למתן זכויות פוליטיות לנשים. ואולם, המחלוקת בנושא הענקת זכויות פוליטיות לנשים הייתה אחת מסלעי המחלוקת העיקריים שהפרידו בין הגושים הפוליטיים השונים. במתן זכויות פוליטיות לנשים תמכו מפלגות הפועלים והתנגדו שלושה גושים: עדות המזרח, שייצגו קו שמרני בנושא זה; התאחדות האיכרים האזרחית, שחששו מהשתלטות מפלגות הפועלים על הנהגת היישוב; החוגים הדתיים ותנועת המזרחי, שחששו ממפלגות הפועלים בשל יחסן השלילי לדת. במשך שמונה שנים (1918–1926), איימה המחלוקת על מרקם היחסים העדין שהיה קיים בין הזרמים השונים. עד להצהרת בלפור (1917) לא השתתפו הנשים בחיים הפוליטיים של היישוב. ב-1903 נעשה אחד הניסיונות הראשונים לארגן את היישוב. חשיבותו של הכינוס שהתקיים בזכרון יעקב מתמצה בהעלאת נושא מעמדן של הנשים ביישוב לכלל שאלה פוליטית, ובתוך כך גם שאלת זכויותיהן הפוליטיות של הנשים. הניסיון ליישב סוגיה זו נכשל, בשל התנגדותם החריפה של החרדים, ונשללה מן הנשים הזכות לבחור ולהיבחר.
חלק מנשות היישוב החדש היו מאורגנות במסגרת תנועת הפועלות – תנועה פוליטית שבקשה להיאבק על השוואת זכויות הפועלות לאלו של הפועלים. מאבקן של הפועלות התמקד בעיקר בקביעת מקומה של האישה בשוק העבודה. הפועלות ביקשו להכיר בהן כנשים עובדות התורמות לבניין הארץ. מאבקן של הפועלות היה, לכאורה, מאבק מקצועי אך ביסודו היה זה מאבק חברתי פוליטי על מקומה של האישה בחברה החדשה.
לקראת הבחירות לאספת הנבחרים ב-1920, ובעקבות שנתיים של מאבקים קשים, הוחלט לאפשר לנשים לבחור ולהיבחר. כדי לרכך את התנגדותם של החרדים, הוחלט לאפשר להן להצביע בקלפי משלהן ובנפרד מגברים. כמו כן, כל גבר חרדי שהתנגד לכך שאשתו תבחר, היה רשאי להצביע פעמיים – בשמו ובשם אשתו. כשנספרו הקולות נמצא כי לאספת הנבחרים הראשונה נבחרו 299 גברים ו-15 נשים. בבחירות לאספת הנבחרים השנייה נבחרו כבר 23 נשים.
במושבה הראשון של האספה השנייה, שהתקיים בחמישה בינואר 1926 נאמר כך: "אספת הנבחרים השנייה מכריזה על שוויון הזכויות של הנשים בכך ענפי החיים האזרחיים המדיניים והכלכליים של היישוב העברי ודורשת מאת הממשלה את הבטחתו של שוויון זכויות זה בחוקי הארץ".
לאחר קום המדינה עריכה
ייצוג הולם של נשים במפלגות פוליטיות עריכה
תת ייצוג של נשים במערכת פוליטית נתונה יכול לנבוע מכמה גורמים. אחד מהם הוא שיטת הבחירות הנהוגה במערכת הפוליטית. בדרך כלל, השיטה היחסית מקלה את כניסתן של נשים לבתי המחוקקים יותר מזו הרובית. גורם נוסף המשפיע על בחירתן של נשים הוא התחרות הפוליטית של חברה נתונה. בהקשר זה, מידת שמרנותה או פתיחותה כלפי שילובן של נשים בחיים הפוליטיים ומקומן בעמדות השפעה. מדינות ומפלגות רבות הגיעו בעשרים השנים האחרונות לכלל מסקנה כי עליהן לנקוט אמצעים שונים כדי להבטיח את העלאת ייצוגן של נשים במוסדותיהן הפוליטיים. עשרות מפלגות שונות בעולם אימצו תקנות וכללים פנימיים הקובעים מכסות ייצוג מינימליות לנשים. לעיתים הדבר נעשה בהיעדר חקיקה לאומית בעניין זה, ולעיתים במקביל לקיומה של חקיקה כזאת.
בישראל לא נקבעו עד היום (2021) מכסות ייצוג לנשים במפלגות בחקיקה. בעבר הוגשו כמה הצעות חוק בעניין זה, אך אף אחת מהן לא הבשילה לכלל חקיקה ממשית. כך למשל, שר המשפטים מאיר שטרית הגיש את הצעת חוק מימון מפלגות התשס"ב-2002. הצעת חוק אשר ביקשה לעודד ייצוג הולם של נשים בכנסת באמצעות קביעה שלפיה סיעה אשר 30% לפחות מכלל חבריה הם נשים, תקבלנה מימון גדול יותר. מימון זה נועד להיות תמריץ חיובי להגדלת מספר הנשים המתמודדות בבחירות לכנסת, ולדעת יוזמי ההצעה הוא אמצעי אפקטיבי יותר מחיוב הסיעות לשריין מקום לנשים. אף על פי שהמחוקק הישראלי נמנע מקביעת מכסות ייצוג לנשים בחקיקה, מפלגות בישראל עשו זאת בתקנונים וכללים פנימיים שקבעו לעצמן.
בתקנון מפלגת הליכוד, שתוקן ב-6 בינואר 2005, מובטח ייצוג לנשים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת כדלקמן: "אם לא נבחרו מועמדות לחמישה מ-40 המקומות הראשונים ברשימת המפלגה לכנסת ישובצו חמש מועמדות במקומות האלה ברשימה: המקום ה-10, המקום ה-20, המקום ה-30, המקום ה-35 והמקום ה-40..." חוקת הליכוד אף מבטיחה ייצוג לנשים גם במוסדות המפלגה – במזכירות ובלשכה. הבחירות למזכירות הליכוד נערכות ב-11 מחוזות בחירה. החוקה קובעת כי אם לא נבחרה אישה בין נציגיו של מחוז כלשהו, הרי במחוז זה תקודם המועמדת שצברה את מספר הקולות הרב ביותר מן המועמדים שלא נבחרו, ותתפוס את מקומו של אחרון הנבחרים מהמחוז. בדרך זו מובטח במזכירות המפלגה ייצוג של אישה אחת מכל מחוז לפחות, ובסך הכול מובטח ייצוגן של 11 נשים.
מפלגת העבודה הבטיחה לנשים לקראת הבחירות לכנסת ה-13 מקום אחד בכל קבוצה של עשרה מועמדים. גם ברשימת מועמדיה לכנסת ה-14 הייתה מכסת הייצוג לנשים 10% בשליש העליון של הרשימה. ב-1999 עלה מספר המקומות שהובטחו לנשים לחמישה מקומות עד למקום השלושים ברשימת מועמדיה. נכון לשנת 2005 מכסת הייצוג של נשים בקרב מועמדי המפלגה לכנסת היא 25%. בשנת 2021, הורכבה בשיטת רוכסן שהגדילה את הייצוג חצי מהרשימה.[3]
במפלגת המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, הנשים התמודדו בבחירות מקדימות במרכז המפלגה. המתמודדת שהשיגה את מספר הקולות הרב ביותר מבין המתמודדות מקודמת למקום ששוריין לה ברשימת המועמדים הכללית של המפלגה. לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הצליחו נשות המפד"ל לקדם את השריון אל המקום החמישי ברשימת מועמדי המפלגה (לעומת המקום השמיני בבחירות לכנסת ה-15). מאחר שהמפלגה זכתה בבחירות בשישה מנדטים, נבחרה לכנסת גם אישה אחת מטעמה.
לפי חוקת מרצ, בכל חמישה מקומות ברשימת המפלגה לכנסת, שניים ישוריינו לנשים (מה שמוביל ל-40% ייצוג לפחות). זוהי הסיבה העיקרית לכך שמרצ הייתה המפלגה בעלת ייצוג הנשים הגבוה ביותר בכנסת ה-19 עם שלוש נשים מתוך שישה חברי כנסת – ייצוג של 50%.
הדרת נשים במפלגות פוליטיות עריכה
מספר מפלגות מדירות נשים. מפלגת יהדות התורה אוסרת בתקנון על חברות נשים במפלגה ומפלגת ש"ס נמנעת משיבוצן ברשימתה לכנסת.[4] על בסיס התקנונים המפלים הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית בקשה לפסילת המפלגות מהתמודדות בבחירות של 2013, אך הבקשה נדחתה.[4]
תנועת לא נבחרות לא בוחרות היא תנועת מחאה שקמה ב-2012 וקראה לציבור החרדי להימנע מהצבעה למפלגות המדירות נשים. בכך העצימה את הדיון הציבורי בשאלת מעמדן של נשים במגזר החרדי וזכותן לייצוג ולהשפעה במוקדי קבלת החלטות.
נשים בממשלות ישראל עריכה
ערך מורחב – נשים בממשלות ישראל
נשים בפוליטיקה המקומית – רשויות מקומיות עריכה
- ערך מורחב – התמודדות נשים בבחירות מוניציפליות בישראל
ייצוג נשים בפוליטיקה המקומית בישראל נופל בהרבה בהשוואה לרוב מדינות העולם.[5] מאז הקמת המדינה ועד היום, כיהנו מספר מועט של נשים בראש רשות מקומיות. האישה הראשונה לכהן כראש רשות מקומית בישראל הייתה חייקה גרוסמן, ראש המועצה האזורית געתון בשנים 1950–1951. בשנים 1956–1959 שימשה חנה לוין כראש עיריית ראשון לציון, והייתה לאישה הראשונה העומדת בראשות עירייה.[6] בעשורים שלאחר מכן שימשו מספר נשים נוספות כראש רשות מקומית, אך באותה התקופה לא בוצעו בחירות ישירות לתפקיד ראש הרשות המקומית. בשנות ה-70 שונתה שיטת הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות כך שראש הרשות יבחר בבחירה ישירה על ידי התושבים. במועצות האזוריות הונהגה בחירה ישירה לראש ראשות המועצה האזורית החל משנות ה-90.[7]
להלן רשימת הנשים שנבחרו לתפקיד ראש רשות מקומית מאז החל הליך הבחירה הישירה:
ייצוג נשים במועצות הרשויות המקומיות 1950–2003[8]
| שנה | סך הכול נבחרים | מספר נשים | אחוז נשים |
|---|---|---|---|
| 1950 | 684 | 29 | 4.2 |
| 1955 | 838 | 34 | 4.1 |
| 1959 | 1,008 | 36 | 3.6 |
| 1965 | 1,050 | 32 | 3.1 |
| 1969 | 1,070 | 39 | 3.6 |
| 1973 | 1,124 | 51 | 4.5 |
| 1978 | 1,173 | 65 | 5.5 |
| 1983 | 1,227 | 93 | 7.6 |
| 1989 | 1,360 | 116 | 8.5 |
| 1993 | 1,396 | 153 | 10.9 |
| 1998 | 1,593 | 237 | 14.9 |
| 2003 | 1,303 | 204 | 15.7 |
בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 שיעור הנשים מכלל חברי המועצות שנבחרו עמד על 13.5% בלבד.[9]
נשים ישראליות ערביות בפוליטיקה עריכה
נשים ערביות הן הקבוצה החלשה ביותר בקרב ציבור הנשים, בהשוואה לגברים הערבים הזוכים לנתח כוח במערכת הפוליטית. ח'אולה אבו בכר (בספרה "בדרך לא סלולה", 1998) הצביעה על האופן שבו פועל המנגנון החמולתי כדי לשמר את הכוח הפוליטי בידי הגברים על חשבון הנשים. הוא עושה זאת באמצעות המבנה החמולתי, שהוא משמרו לצרכיו.
.jpg)
בשנת 1948, ייסדו נשים ערביות מישראל את תנועת "אל-נהדה אל-ניסאאיה" (התקומה הנשית), שהובילה בשנת 1973 להקמת תנועת רחבה יותר, שכללה גם נשים יהודיות – תנד"י – "תנועת נשים דמוקרטיות בישראל". תנד"י מראשיתה פעלה למען שלום באזור המזרח-התיכון ובעולם, למען דו-קיום בין ישראל לפלסטינים, ולמען זכויות שוות לנשים בכל תחומי החיים: בחברה, בפוליטיקה ובעבודה. מרבית הסטודנטים שהשתתפו במאבק הסטודנטים הערבים בשנת 2000 היו נשים.
עד הכנסת ה-18 לא ישבה בכנסת אישה ערבייה מטעם המפלגות הערביות, עד לבחירתה של חנין זועבי מטעם מפלגת בל"ד. התקדים להכנסת אישה ערבייה לכנסת, חוסניה ג'בארה (ערביה מוסלמית), נזקף לזכותה של מפלגת מרצ. בחירתה של ג'בארה למקום ריאלי ברשימה לכנסת התאפשרה במידה רבה בשל שיטת השריונים שהונהגה במרצ באותה תקופה. השיטה חייבה קידום מועמד ערבי למקום ריאלי וקידום מועמדות נשים – חוסניה ג'בארה ששילבה את שתי התכונות, אישה וערביה, "חסכה" בכמות המקומות המשוריינים, לכן קואליציה של מועמדים גברים, לא ערבים, דחפה לבחירתה.
נאדיה חילו הייתה חברת-הכנסת הערבייה הנוצרייה הראשונה בתולדות הכנסת. היא כיהנה כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה-17, והייתה שותפה בוועדות שונות. לפני שנבחרה לכנסת, הייתה היועצת הארצית למעמד האישה הערבייה והדרוזית במרכז השלטון המקומי, ולאחר מכן אף היועצת הכלל ארצית למעמד האישה.
נשים רבות השייכות למפלגת חד"ש ולמוסדותיה פעילות בחברה הערבית במיוחד ובחברה הישראלית בכלל – במפלגות הפוליטיות, בהסתדרות, באיגודים שונים, בעמותות נשים ובתנועות לקידום מעמד האישה הערבייה, בקואליציות למען צדק חברתי, בעמותות למען קידום מעמד האזרח הערבי במדינה, בתנועות שלום ישראליות, בתנועות הסטודנטים ובכל הזירות הציבוריות החשובות בישראל.
ייצוג נשים בפוליטיקה ובמוסדות השלטון בישראל ובעולם עריכה
מספר הנשים שמיוצגות בכנסת ישראל נמוך מהממוצע האירופי במעט, ודומה לזה שבמדינות דרום אירופה. הוא גבוה מזה שבארצות הברית ויפן אך נמוך ממדינות סקנדינביה, צרפת וספרד. ישראל ממוקמת במקום ה-70 מתוך 190 מדינות ואוטונומיות במדרג המדינות לפי ייצוג נשים בפרלמנט. לשם השוואה, הממלכה המאוחדת ממוקמת במקום ה-60, וארצות הברית במקום ה-82. בארצות סקנדינביה כ-39 אחוז בממוצע מכלל חברי בית המחוקקים הם נשים; במדינות מערב אירופה ודרומה כ-17 אחוז הם נשים; בארצות הברית ובישראל ניכרת עלייה בשיעור הייצוג של נשים – כ-20 אחוז. במדרג ייצוג הנשים בממשלה, לישראל כ-22% נשים בממשלה הנוכחית (נכון למרץ 2021). נתון זה ממקם אותה, לשם השוואה, מעל למדינות כצרפת, שם אחוז ייצוג הנשים הוא כ-5%. נתון נוסף הוא מספרן הגבוה של מפלגות שמונהגות על ידי נשים בפוליטיקה הישראלית, ושל נשים בעלות תפקידים בכירים כראש הממשלה וראש האופוזיציה, בניגוד למספרן הנמוך יחסית בכנסת. כך למשל, היו שתי ראשי מפלגה נשים במרצ ובעבודה, ראש מפלגה אחת בתנועה ובקדימה. כמו כן, היו שלוש ראשי אופוזיציה נשים בישראל, לשם השוואה, בשוודיה, אחת המדינות הנחשבות למייצגת הטובות ביותר של נשים בפוליטיקה, היו בכל ההיסטוריה שתיים בלבד.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- שרון גבע, האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות, מאגנס 2020
- חנה הרצוג, נשים בפוליטיקה ופוליטיקה של נשים. בתוך: דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, וסילביה פוגל-ביז'אווי (עורכים). מן מגדר פוליטיקה. תל אביב; הקיבוץ המאוחד 2006 (הדפסה רביעית. ראשונה 1999)
- מעמד האישה בפוליטיקה ובמנהל הציבור. דברים מיום עיון לזכרו של ד"ר משה שני ז"ל, חיפה; החוג למדע המדינה – אוניברסיטת חיפה 2003
- חנה הרצוג, רובי נתנזון, אירנה קוגן, נשים נבחרות לרשויות המקומיות - בחירות 1998, תל אביב; המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי 1999
- גדעון דורון, דניאלה שנקר-שרק, מח"כות לייצוג. תל אביב; הקיבוץ המאוחד 1998
- מגדה הנוש סרוג'י, נשים ערביות ישראליות בפוליטיקה, חיפה: הוצאת רים, 1995
- חנה הרצוג, נשים ריאליות – נשים בפוליטיקה המקומית בישראל. ירושלים; מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994
- דפנה יזרעאלי, מין מגדר ופוליטיקה, תל אביב; הקיבוץ המאוחד 1991
- דפנה שרפמן, נשים ופוליטיקה, חיפה; הוצאת תמר 1988
- נורית כהנא, השתתפות נשים בפוליטיקה: המקרה של המאבק על זכות ההצבעה לנשים בתקופת היישוב, חיפה; אוניברסיטת חיפה, תזה לתואר שני במדע המדינה 1984
קישורים חיצוניים עריכה
- נשים בכנסת, באתר הכנסת
- שדולת הנשים בישראל
- עמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל
- חנה הרצוג, ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 113–116, 130–132
- חנה הרצוג, נירית שרייבר, עמדות הציבור ביחס לנשים בפוליטיקה המקומית, אוגוסט 1998
- עוגן גולדמן, נשים במערכת החינוך ובחיים הפוליטיים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 23 אפריל 2001
- ליאור בן דוד, ייצוג הולם של נשים במפלגות פוליטיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 26 ינואר 2005
- עופר קניג, נשים בתפקידי מפתח פוליטיים: ישראל במבט השוואתי, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1 בינואר 2010
- עופר קניג, גולדה זה לא דוגמה: נשים בתפקידים פוליטיים בישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 31 בדצמבר 2011
- סילביה פוגל־ביזאוי, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם. ספר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2011
- אסף שפירא, עופר קניג, חן פרידברג ורעות איצקוביץ'-מלכה, ייצוג נשים בפוליטיקה, מחקר מדיניות 99, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013
- יעל לרנר וניר וולף, גבירתי ראשת העיר, באתר ישראל היום, 23 באוגוסט 2013
- עופר קניג, הייצוג הנשי בזירות הפוליטיות בישראל: תמונת מצב, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 במרץ 2016
אינס אליאס, האם אורלי לוי־אבקסיס תפרוץ את תקרת הזכוכית של הפוליטיקאיות המזרחיות?, באתר הארץ, 20 באפריל 2017- לילך רוזנברג־פרידמן, רשימת הנשים הדתיות בבחירות הראשונות לכנסת: כישלון או הישג? עיונים, כרך 32, עמ' 35-72
- שרון גבע, אל תעצרו ברמזור אדום: תגובות יעילות לטיעון המביך של נתניהו | דעה, באתר הארץ, 27 ביולי 2020
- ארנה רז, הפוליטיקאיות שלא מספיקות: זה הזמן למפלגת נשים? באתר פוליטקלי קוראת, 21 במאי 2020
- יעל גוראון, סדר יום פוליטי | ארוכה הדרך לשוויון, באתר ליברל, 2022
הערות שוליים עריכה
- ^ סילביה פוגל ביז'אווי, דמוקרטיה ופמיניזם, 2011, עמ' 113-136
- ^ בניטה ומזרחי סימון, https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/5da04119-6cf0-e711-80de-00155d0a0235/2_5da04119-6cf0-e711-80de-00155d0a0235_11_8025.pdf, הכנסת מרכז המחקר והמידע, 05.03.2018
- ^ צוות המשרוקית של גלובס, האם רשימת העבודה היא הראשונה עם שוויון מגדרי מלא?, באתר גלובס, 3 בפברואר 2021
- ^ 1 2 טל שניידר, בחסות המדינה: מפלגות לגברים בלבד, הארץ, 9 בדצמבר 2012
- ^ משרד הפנים, מעמד האישה ברשויות המקומיות, באתר משרד הפנים, פברואר 2014
- ^ Shavit Consulting, Research and Content Managament, shavit (באנגלית)
- ^ יותר מתמיד: נשים מתמודדות על תפקיד ראש מועצה(הקישור אינו פעיל, 21.6.2021)
- ^ מתוך ח. הרצוג, ר. נתנזון וא. קוגן. (1999), "נשים נבחרות לרשויות המקומיות – בחירות 1998". הנתונים אינם כוללים יישובים ערביים ומועצות אזוריות.
- ^ רינה בניטה, שלי מזרחי סימון, ייצוג הולם לנשים בשלטון המקומי: תמונת מצב בישראל ומבט משווה – ממצאים עיקריים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 5 במרץ 2018