נשמה יתרה

מושג בקבלה היהודית

נשמה יתרה היא מושג יהודי, לפיו בכניסת שבת נוספת באדם נשמה למשך כל השבת עד יציאתה.

מקור עריכה

המקור למושג נשמה יתרה נמצא בתלמוד:

אמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת וינפש', כיון ששבת - ווי, אבדה נפש"

לדעת רש"י בעקבות תוספת נשמה זו, האדם יכול לאכול בשבת יותר מאשר בדרך כלל, ואין נפשו קצה עליו.

בספרות הקבלה והחסידות מבואר שהנשמה היתרה גורמת להרגשת התעלות רוחנית, לשומרי השבת.[דרוש מקור]

המאירי, כדרכו, ביאר את המושג בדרך רציונליסטית:

וזה אצלי גם כן עניין נשמה יתירה יש בו באדם בשבת ולמוצאי שבת נטלה הימנו ואע"פ שדברים אלו נראים כדברי הבאי הם אמת ודבריהם אמת... שכבר ידעת שנפש האדם עם היותה אחת תחלק לג' חלקים... והם הצומחת העיונית והמשכלת... אבל השבת להיותו מיוחד לה' מאין פנותו בדברים הגשמיים... ואז גדל יותר הכח העיוני ונמצא שיש ולתועלתו נפש יתירה בשבת

הקדמת המאירי לבית הבחירה ד"ה וזה אצלי

זמן כניסת הנשמה היתרה, כפי הנראה מדברי הפוסקים, הוא משעת כניסת שבת, או משעת קבלת שבת. אך יש שכתבו שכבר מחצות יום שישי נכנסת הנשמה יתרה.[1]

בשערי תשובה כתב בשם תלמידי האר"י ”שהנפש יתירה אין הולכת לגמרי עד אחר סעודות מוצאי שבת.[2]

מנהגים עריכה

יש נוהגים לקבל את הנשמה היתרה במחשבה, בשלושה שלבים בלילה (בשעת אמירת בואי כלה בפיוט לכה דודי - חלק הנפש, באמירת ברכו - חלק הרוח, ובברכת השכיבנו - חלק הנשמה) ובשלושה שלבים ביום (באמירת נשמת כל חי - חלק הנפש, במילים ה' שפתי תפתח שבתחילת תפילת העמידה - חלק הרוח, ובאמירת כתר בתפילת מוסף - חלק הנשמה).[3]

ישנם גם המסבירים את מנהג הרחת הבשמים בהבדלה, כהמשכת הנשמה היתרה אל תוך יציאת השבת ולששת ימי השבוע, על ידי נשימת ריחה וזיכרונה של הנשמה היתרה ובכך המשכת אורה, ריחה וזיכרונה אל תוך יציאת השבת וששת ימי השבוע. בדומה לכך, כך גם מנהג מזיגת יין ההבדלה אל מחוץ לגביע, וכן מנהג הארת ציפורני כפות הידיים, שהן קצוות הגוף הפונים החוצה אל מלאכת החולין בששת הימים. וכך האדם ממשיך להיות מבושם מקדושת וברכת אור הנשמה היתרה. וכך נכתב במדרש שכל טוב[4] ”בשמים במוצאי שבת מצווה, מאי טעמא משום נשמה יתרה שניתנת באדם בערב שבת ובמוצאי שבת ניטלת הימנו”.

גם מנהג סעודת המלווה מלכה, שהיא הסעודה הרביעית של שבת, מוסבר על ידי כמה מהמקובלים, כסעודה אחרונה עם הנשמה היתרה, רגע לפני שהיא עוזבת את הגוף.

ביום טוב עריכה

לדעת רשב"ם אף ביום טוב ישנה נשמה יתרה, ולכך כאשר חל יום טוב במוצאי שבת אין לברך על הבשמים, מאחר שהנשמה היתרה אינה מסתלקת במוצאי שבת, אלא רק למחרת - במוצאי יום טוב.[5]

אך התוספות כתבו להוכיח מכך שאין מברכים על הבשמים במוצאי יום טוב - שביום טוב אין נשמה יתרה.[6]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ראו שו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מ"ט אות יא) בשם שו"ת פני אהרן.
  2. ^ שערי תשובה אורח חיים סימן ש
  3. ^ פרי עץ חיים שער השבת פרק א'
  4. ^ ספר שמות פרק ט"ז
  5. ^ רשב"ם, פסחים קב ב ד"ה ושמואל אמר.
  6. ^ תוספות פסחים קב ב