פתיחת התפריט הראשי

סאלח חרדון (ידוע גם בשם:סילאס אהרון חרדון; באנגלית: Silas Aaron Hardoon;‏ 185119 ביוני 1931) היה איש עסקים יהודי ממוצא בגדאדי, מעשירי שאנגחאי בתחילת המאה ה-20.

סאלח חרדון
Silas Aaron Hardoon.jpg
לידה 1851
בגדאד, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1931 (בגיל 80 בערך)
שאנגחאי, טאיוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע יזם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רחוב "ננקינג" (Nanking) בשנגחאי בשנות ה-30. סלאח חרדון היה מיזמיו העיקריים.
בית הכנסת "בית אהרן" בשנגחאי. בתקופת מלחמת העולם השנייה התיישבה בו ישיבת מיר.

קורות חייםעריכה

סאלח חרדון נולד בבגדאד בשנת 1851 למשפחה מרקע צנוע. בנעוריו, בסביבות שנת 1865, היגר ביחד עם אביו לעיר בומביי, כמו אחרים מיהודי בגדאד. משנת 1870 החל לעבוד עבור חברת הסחר הבינלאומי של משפחת ששון. בארבע השנים הראשונות עבד בשירות החברה בהונג קונג, ולאחר מכן עבר לשאנגחאי. תפקידיו הראשונים בחברה היו בדרג נמוך, אך עד מהרה התקדם במעלה סולם הדרגות בזכות כשרונו העסקי. למרות שהיה חסר חינוך פורמלי, הצליח להגיע עד למשרה של מנהל שותף בחברה וכיהן בתפקיד זה בשנים 1890–1911. לאחר מכן עבר ליזום עסקים עצמאיים, בעיקר בתחום הנדל"ן. השקעותיו המוצלחות, בפרט ברחוב "ננקינג" שלימים ייהפך לשדרה המרכזית של שנגחאי, הביאו לכך שעם מותו בשנת 1931 הונו נאמד בכ-150 מיליון דולר במונחים של שנות ה-30. לתקופות מסוימות הוא נחשב לאיש העשיר באסיה.

חרדון היה נשוי לאישה בודהיסטית ממוצא אירופאי-אסייתי מעורב בשם לו ג'ילינג (Loo Jialing) אשר הייתה ידועה גם בכינוי ליזה רוס. אביה של רוס היה כנראה יהודי-צרפתי ואמה סינית. לזוג לא היו ילדים משלהם, אך הם אימצו 11 ילדים ממוצא מזרח אירופאי (רובם יהודים רוסים, בנים למשפחות עניות שנמלטו לשנגחאי מפני המהפכה הבולשביקית), אותם גידלו כיהודים, וחמישה ילדים נוספים ממוצא סיני. הזוג חי יחד באחוזה גדולה המעוצבת בסגנון סיני, שכללה בתחומה גם מנזר בודהיסטי ומרכז אקדמי שאירח אינטלקטואלים סינים (ביניהם מאו דזה-דונג, השליט העתידי של סין). חרדון החשיב את סין לביתו ותרם לפרויקטים ומוסדות שונים לשימור המורשת הסינית. אחד מהפרויקטים החשובים שיזם היה הדפסה והפצה של אלפי עותקים של ספרי היסוד הבודהיסטים והפצתם לספריות ברחבי העולם. בבעלותו היה בית דפוס שהוציא לאור פרסומים ייחודיים, כגון תרגום לסינית של ספר הקוראן. בשל דרך חייו הוא היה אישיות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית הבגדאדית בשנגחאי. עם זאת, בשנת 1927 הקים בשנגחאי בית כנסת מפואר בשם "בית אהרן" עבור הקהילה. הוא גם קיבל בחמימות באחוזתו את הסופר והפילוסוף ד"ר אריאל בן ציון, שליח קרן היסוד, וביוזמתו הקים קרן למען "קידום התרבות העברית בארץ ישראל".[1]

בעד שירותיו השונים למען סין והתרבות הסינית קיבל 12 עיטורי כבוד שונים, כולל עיטור הכבוד הגבוה ביותר שהממשל הסיני העניק לנתין זר עד אותה עת. בהלווייתו בשנת 1931 נכחו אלפי אנשים בני דתות שונות. הוא ציווה להוריש את כל רכושו לאשתו, אך קרב ירושה משפטי בין קרוביו נמשך שנים ארוכות עד שלבסוף ירשה את ההון. לאחר פטירתה בשנת 1941 המשיך המאבק על הירושה בין ילדיהם המאומצים הרבים. עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949 הולאם מרבית הרכוש המשפחתי בידי השלטונות, כולל מתחם האחוזה המפואר. בשנת 1955 הרשויות הסיניות הקימו במתחם האחוזה את "היכל הידידות הסינית-סובייטית". כיום המבנה ידוע בתור "מרכז הכנסים של שנגחאי" (אנ').

לקריאה נוספתעריכה

  • Betta, Chiara. Silas Aaron Hardoon (1849–1931): Marginality and Adaptation in Shanghai, Ph.D. diss., School of Oriental and African Studies, University of London, 1997.
  • Meyer, Maisie J. From the Rivers of Babylon to the Whangpoo: A Century of Sephardi Jewish Life in Shanghai, Lanham, Md.: University Press of America, 2003.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סאלח חרדון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Jonathan Goldstein, "The Jews of China", vol. 1, M.E. Sharpe, 1999, pp. 225.