סגנון הורות
בפסיכולוגיה, סגנון הורות מוגדר כעמדות אודות הילד המועברות לו, ויוצרות אקלים רגשי המבטא את התנהגות ההורים.[1]
תאורטיקנים וחוקרים, אשר בדקו דפוסי התנהגות הורית והשפעתם על התפתחותם של הילדים, מצאו כי ישנם שני מרכיבים עיקריים בהקשר זה: שליטה הורית (Demandingness), והיענות (Responsiveness).[1] הביטויים האופייניים של רכיב השליטה ההורית מאופיינים בהצבת גבולות ובפיקוח על התנהגות הילד תוך מתן אוטונומיה, בעוד שבצורתם השלילית הם ניכרים בדפוסים מוגזמים של ויסות שגרת חייו ופעילותו של הילד, הגנת יתר והדרכה הדוקה, אשר מחזקת את התלות של הילד בהורה. קבלה הורית מתאפיינת בשילוב המרכיבים של חום והיענות, והיא כוללת את קבלת רגשות הילד והתנהגותו, הקשבה, מתן שבחים וחיזוקים ומעורבות רגשית והתנהגותית הולמת בחייו. על יסוד הנחות אלו התפתחו המשגות של סגנונות הוריים מוכללים, המציינים טיפוסי הורות אופיינים, הניכרים בעמדות ובהתנהגות כלפי הילדים.[1]
סגנונות עריכה
אחד המודלים ששימשו מחקרים רבים בתחום, הוא המודל של דיאנה באומרינד, המתפרס על שנים רבות של מחקרי אורך. באומריד סיווגה היבטים אלו של שליטה הורית והיענות והציעה מודל של סגנונות הורות המבוסס של שלושה סוגים: ההורה הסמכותני, ההורה הסמכותי וההורה המתירני.[2] עם השנים הפך המודל לרב השפעה והוא הורחב על ידי מקובי (1992) ונוסף סגנון הורות המכונה הורות אדישה / מזניחה.[3]
סגנון הורות סמכותני עריכה
הסגנון מאופיין בשליטה הורית, אך לא בהיענות.
סגנון הורות סמכותני מאפיין הורים המאמינים בכוח הסמכות, החלטיים ובטוחים בדעתם, התופסים את המשמעת כדבר החשוב ביותר. סגנון זה מבוסס על שיטת חינוך הדוגלת בעקרונות של "שכר" ו"עונש". שיטה זו יוצאת מנקודת הנחה, שהורים הם הקובעים הבלעדיים, ועל-פיהם יישק דבר.[2] זאת, מתוך אמונה בציות ובהיענות להורה בשל הסטטוס שלו, ובשל ההבנה שיחסים צריכים להיות היררכיים.[2] לפיכך, הורים המתאפיינים בסגנון הורות כזה, מצפים כי הוראותיהם ימולאו בלי מתן הסבר. הורים כאלה, בדרך כלל, הם בעלי עמדה "מכוונת אשמה" כלפי התנהגות לא הולמת, ומאמינים שיש לילדיהם יש יכולת גבוהה לשליטה עצמית ולקבלת אחריות. תפיסה שאינה תמיד הולמת את המציאות.[4]
סגנון הורות סמכותי עריכה
הסגנון מאופיין בשליטה הורית והיענות.
סגנון הורות סמכותי מתאפיין בשיטות חינוך דמוקרטית, הבנויה על עקרונות שיתוף, התייעצות וחלוקת תפקידים באשר לביצוע מטלות חיי היום-יום; על עידוד לקבלת אחריות אישית ולעצמאות בהתאם לגיל ויכולת של הילד.[5] הסגנון הסמכותי מבוסס על מידה רבה של קבלה בצד מידה רבה של פיקוח הדוק.[2] כך לדוגמה, בהתייחס למתבגרים, הורים המאופיינים בסגנון הורות סמכותי, יציבו סטנדרטים ברורים להתנהגות המתבגר; יהיו אסרטיביים אולם לא חודרניים או מגבילים; ינסו להדריך את המתבגר, אולם גם ימנעו מלהגן הגנת יתר. המשמעת שהם נוקטים היא תמיכתית ולא עונשית. סגנון זה מעודד אוטונומיה ואינדיוודואציה.[6]
במחקרים שנערכו על מדינות דוברות-אנגלית, נמצא כי סגנון הורות סמכותי היה קשור בתפקוד נורמטיבי של ילדים בכל המישורים בהשוואה לסגנונות אחרים.[7] אולם, במדינות אסייאתיות נמצא כי לסגנון ההורות הסמכותני השפעה דומה אך התוצאה אינה חד-משמעית.[8]
סגנון הורות מתירני עריכה
הסגנון מאופיין בהיענות, אך לא בשליטה הורית.
סגנון הורות מתירני הוא הניגוד לסגנון ההורות הסמכותני. הורים המגדלים את ילדיהם על פי סגנון זה, מאמינים כי יש לתת לילד "חופש כמעט בלתי מוגבל", וכי הורים טובים צריכים לבוא לקראת הילד ולהתחשב במה שהוא רוצה.[2] כך, לדוגמה, ההורים נענים במידה רבה מאוד לצורכי ילדיהם, מאפשרים להם ויסות עצמי, נמנעים מעימותים וממעטים להציב דרישות. סגנון הורות זה נובע, לעיתים קרובות, מקושי ומהימנעות של ההורים לעמוד במשימותיהם ההוריות, כגון התמודדות עם קונפליקטים.[9]
סגנון הורות מתירני, שנתפס, אולי כסגנון שמאפשר את מרב חופש הפעולה, וכקיצוניות מנוגדת לסגנון סמכותני, הוא סגנון הורות המונע מהילד את ההכנה הנדרשת להתמודדות עם הבעיות והתסכולים המצפים לו מחוץ למערכת המשפחתית. ככזה, הוא עשוי להוביל את הילד להתחבר עם קבוצות אנטי-סוציאליות, כתוצאה מאי-גיבוש מנגנוניו הפסיכולוגיים הדרושים לו להתנהגות עצמאית ואחראית.[5]
סגנון הורות אדישה עריכה
הסגנון מאופיין ברמה נמוכה של שליטה הורית ורמה נמוכה של היענות. הורים אלו מצמצים למינימום את המאמצים להשקעת זמן באינטראקציה עם הילד.[3] הם אינם מציבים דרישות בפניו, קובעים גבולות או אוכפים אותם. הורים אלו אינם נענים לצורכי ילדיהם ולמעשה מזניחים אותם.[3] מתבגרים החווים סגנון הורות אדיש הם הקבוצה הפגיעה ביותר והדבר בא לידי ביטוי בכל התחומים – רגשי (בעיות מופנמות), התנהגותי (בעיות מוחצנות), חברתי (מעמד בכיתה), ולימודי (הישגים). מתבגרים אלו נמצאים בקבוצת סיכון לבעיות התנהגות חמורות, שימוש לרעה בסמים, התנהגות אנטי-חברתית, דימוי עצמי נמוך, ובעיות זהות.[3]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 Nancy Darling, Laurence Steinberg, Parenting style as context: An integrative model., Psychological Bulletin 113, 1993-05, עמ' 487–496 doi: 10.1037/0033-2909.113.3.487
- ^ 1 2 3 4 5 Baumrind, D. (1977). What research is teaching us about the differences between authoritative and authoritarian child-rearing styles. Human dynamics in psychology and education, 3.
- ^ 1 2 3 4 Eleanor E. Maccoby, The role of parents in the socialization of children: An historical overview., Developmental Psychology 28, 1992-11, עמ' 1006–1017 doi: 10.1037/0012-1649.28.6.1006
- ^ M. Catherine Scott-Little, Susan D. Holloway, Caregivers' attributions about children's misbehavior in child-care centers, Journal of Applied Developmental Psychology 15, 1994-04-01, עמ' 241–253 doi: 10.1016/0193-3973(94)90015-9
- ^ 1 2 Diana Baumrind, The Influence of Parenting Style on Adolescent Competence and Substance Use, The Journal of Early Adolescence 11, 1991-02, עמ' 56–95 doi: 10.1177/0272431691111004
- ^ David Reitman, Paula C. Rhode, Stephen D. A. Hupp, Cherie Altobello, [No title found], Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment 24, 2002, עמ' 119–127 doi: 10.1023/A:1015344909518
- ^ Nancy Darling, Parenting Style and Its Correlates, January 1999
- ^ Rebecca P. Ang, Dion H. Goh, Authoritarian Parenting Style in Asian Societies: A Cluster-Analytic Investigation*, Contemporary Family Therapy 28, 2006-03-01, עמ' 131–151 doi: 10.1007/s10591-006-9699-y
- ^ Clyde C. Robinson, Barbara Mandleco, Susanne Frost Olsen, Craig H. Hart, Authoritative, Authoritarian, and Permissive Parenting Practices: Development of a New Measure, Psychological Reports 77, 1995-12, עמ' 819–830 doi: 10.2466/pr0.1995.77.3.819