סוון השני, מלך דנמרק

סוון אסטרידסוןנורדית עתיקה: Sveinn Ástríðarson, בדנית: Svend Estridsen; ‏1019 לערך – 28 באפריל 1076) היה מלך דנמרק, סוון השני, מ-1047 ועד מותו. הוא היה בנם של האציל אוּלף ושל אסטריד, בתו של סוון הראשון, מלך דנמרק. הוא נישא שלוש פעמים והיה אביהם של לפחות 20 ילדים, כולל חמישה מלכי דנמרק לעתיד: האראלד השלישי, קנוט הרביעי, אולף הראשון, אריק הראשון ונילס.

סוון השני
Svend Estridsen
שחזור פניו על פי גולגולתו של סוון השני
שחזור פניו על פי גולגולתו של סוון השני
לידה 1019
אנגליה
פטירה 28 באפריל 1076 (בגיל 57 בערך)
סודרופ, דנמרק
שם מלא סוון אסטרידסון
מדינה דנמרקדנמרק דנמרק
מקום קבורה קתדרלת רוסקילדה, דנמרק
בת זוג גידה
גונהילדר
תורה
שושלת אסטרידסון
כינוי "אבי המלכים"
אב אולף
אם אסטריד
צאצאים סוון
קנוט מגנוס
האראלד
קנוט
אולף
אריק
סוון
אולף
בנדיקט
ביורן
נילס
זיגריד
אינגריד
סוון
תורגילס
סיגורד
גוטורם
אומונד
גונהילד
רגנהילד
מלך דנמרק
10471074
(כ־27 שנים)
מטבע של סוון השני

בשדות הקרב היה סוון אמיץ לב, אך לא נחל הצלחה מרובה כמפקד צבאי. מניתוח של מבנה השלד שלו ניתן להסיק שהוא היה אדם גבוה, בעל מבנה חזק, שהתהלך בצליעה.

ראשית חייו

עריכה

סוון נולד באנגליה כבנם של אסטריד, בתו של סוון הראשון, מלך דנמרק ואחותו של קנוט הגדול ושל אוּלף, שהיה רוזן סקונה ומושל דנמרק בשמו של קנוט הגדול ולבסוף נרצח בפקודתו ברוסקילדה. על רקע גורלו המשתנה של האב, בילדותו נשלח לזמן מה לאנגליה כמעין בן ערובה לנאמנותו של אביו לקנוט הגדול, אך לאחר מות אביו ב-1026 היה בעיקר בשוודיה, לצד משפחתו מצד אביו.[1]

סוון היה בשירות צבאי בשוודיה במשך 12 שנה, ובכך ניתנה לו האפשרות להעשיר את עצמו בניסיון וידע על כל המדינות הנורדיות. הוא שירת כמפקד בצבאו של בן דודו, אנונד יקוב, מלך שוודיה, ואף נישא לביתו גידה. ב-1040 הוא בזז את המרחב שבין נהר האלבה לבין נהר הוזר, אך נלכד על ידי הארכיבישוף של ברמן, ששחרר אותו זמן קצר לאחר מכן.

סוון נעשה רוזן (jarl) וקיבל את אחוזת אביו לשעבר בסקונה, תחת שלטונו של בן דודו, המלך הדני הארדיקאנוט. הוא הוביל את המערכה שלו כנגד נורווגיה, אותה יזם מגנוס הראשון אשר הסתיימה בהסכם שלום בין שני המלכים. הארדיקאנוט השאיר את השליטה על דנמרק בידיו של סוון כאשר יצא לאנגליה, אולם עם מותו ב-1042, מגנוס הפך למלך דנמרק בהתאם להסכם ביניהם, וסוון נאלץ להכיר במלכותו של מגנוס, נשבע לו אמונים ומונה להיות הרוזן שלו ביוטלנד. ב-1043 לחם סוון עבור מגנוס בקרב לירסקוב הית'. לאחר זמן קצר הפר את שבועתו למגנוס ובזכות המוניטין שרכש בקרב גרם לאצולה הדנית להכתירו כמלך בוויבורג שביוטלנד, אולם עד מהרה נאלץ לברוח ממגנוס שהביס אותו בכמה הזדמנויות, ונמלט לשוודיה. בסופו של דבר עלה בידו לשוב ולהשיג דריסת רגל בסקונה.

המלחמה בין מגנוס לבין סוון התמשכה עד 1045, עד שדודו של מגנוס, האראלד הארדרדה, שב לנורווגיה מהגלות ברוס של קייב ודרש חלק מהממלכה. בזמן שמגנוס היסס אם להיענות לבקשתו, האראלד וסוון כרתו ברית ביניהם ובשנת 1046 תקפו יחד את דנמרק. לאחר שהברית ביניהם לא שרדה, התפייס האראלד עם מגנוס שהחליט לחלוק עימו את הכתר הנורווגי ובשנה לאחר מכן צעדו שני המלכים הנורבגיים יחד נגד סוון, ששוב נאלץ לוותר. מאוחר יותר בשנת 1047 מת מגנוס ועל ערש דווי ציווה לפצל את ממלכתו כך שהאראלד ימלוך על נורווגיה וסוון יהיה מלך דנמרק. בשומעו על מותו של מגנוס, אמר סוון: "כעת, בעזרת האל, לעולם לא אוותר על דנמרק".

המאבק נגד האראלד הארדרדה

עריכה

האראלד, שלא היה מוכן לוותר על דנמרק, תקף את סוון והלחימה ביניהם הייתה ממושכת. ב-1050 נבזזו הדבי ואורהוס. באותה שנה סוון כמעט ולכד את האראלד, כאשר זה האחרון תקף את חופי יוטלנד והעמיס על ספינותיו שלל ושבויים. הצי של סוון נתקל בספינות הנורווגיות והאראלד הורה לאנשיו להשאיר מאחוריהם את השלל, בחשבו שהדנים יעצרו כדי לקחת אותו. סוון הורה לאנשיו להשאיר את השלל ולרדוף אחרי האראלד. האראלד הורה אז לאנשיו להשליך את השבויים מהסיפון כשהם קשורים לקרשים וחביות וסוון נאלץ לאסוף את השבויים בזמן שהנורווגים נמלטו. ב-1062 סוון כמעט ואיבד את חייו בקרב הימי בניסה שלחופי הלנד (אחד ממחוזות שוודיה). על פי הסאגות, דחק האראלד בסוון לפגוש אותו בקרב אחרון ומכריע באביב 1062. כאשר סוון והצבא הדני לא התייצבו לקרב, שלח האראלד הביתה את חלק הארי של צבאו, והשאיר את הלוחמים המקצועיים יותר בצי שלו. כאשר הגיע סוון בסופו של דבר לפגוש את האראלד, ב-9 באוגוסט 1062, מנה הצי שלו 300 ספינות מול 150 הספינות של האראלד. הציים נלחמו כל הלילה והקרב נמשך עד הבוקר, אז נמלטו הדנים. בסאגות נזקף הניצחון הנורווגי לזכותו של האציל האקון איברסון, שניתק את ספינותיו מהאגפים הנורווגים והחל לתקוף את הספינות המוחלשות באגפים הדנים. סוון הצליח להימלט משדה המערכה, נחת ביבשה והגיע לביתו של איכר וביקש ממנו לאכול דבר מה. "מה היה הרעש הנורא בלילה?" שאלה אשת האיכר. "לא ידעת ששני המלכים נלחמו כל הלילה?" שאל אחד מאנשיו של סוון. "אז מי ניצח?" שאלה האישה ולאחר שנענתה "הנורווגים", אמרה "חבל עלינו, על המלך שיש לנו, הוא צולע ורך לבב". "לא" הסביר המלך סוון, "בוודאי שמלך הדנים אינו רך לבב" ואחד מאנשיו הגן עליו והוסיף, "אבל המזל אינו עמו ונמנע ממנו הניצחון." האיכר נתן לו סוס וסוון המשיך בדרכו לזילנד. מאוחר יותר נקרא אותו איכר לקבל אדמות בזילנד כגמול על שירותו. לסוון יצא מוניטין על נדיבותו וטוב ליבו שסייעו לו בכמה הזדמנויות לזכות בתמיכת עמו.

ב-1064 וויתר האראלד על תביעתו על דנמרק ובתמורה להכרה של סוון בו כהאראלד השלישי, מלך נורווגיה. לאחר מכן האראלד הפליג לאנגליה כדי לנסות לממש את תביעתו לכתר האנגלי ונהרג שם.

ביסוס כוחו

עריכה

הקשר של סוון לסדר הירושה הדני היה דרך אמו, אסטריד והוא אימץ את שם המשפחה על שמה, אסטרידסון, כדי להדגיש את הקשר שלו לבית המלוכה הדני. סוון שאף לבסס את שלטונו דרך קשרים עם הכנסייה ועם מעצמות זרות וחיפש קשר עם האפיפיורים. הוא חפץ שבנו הבכור, קנוט מגנוס, יוכתר על ידי האפיפיור, אך הוא מת בדרכו לרומא. הוא גם הפעיל ללא הצלחה לחץ להפיכתו של האראלד הראשון, המלך הנוצרי הראשון של דנמרק כקדוש (לפי חלק מהסאגות, מצד אביו סוון היה נינם של סטירביורן החזק, נסיך שוודיה, ות'ירה האראלדסדוטר, מה שהופך אותו לצאצא של המלך השוודי, אולוף ביורנסון, ושל המלך הדני, האראלד הראשון)[2]. ב-1049 הוא היה בעל בריתו של היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כנגד בדלווין הראשון, קיסר האימפריה הלטינית וב-1057 הוא סייע לחתנו, גוטשאלק במלחמת האזרחים הלוטיצית.

לאחר שהאראלד השלישי הובס ונהרג בקרב גשר סטמפורד, וויליאם הכובש כבש את אנגליה, הפנה סוון את תשומת לבו לאנגליה, שבעבר נשלטה על ידי דודו, קנוט הגדול. הוא הצטרף לכוחותיו של אדגר אתלינג, היורש האחרון של בית המלוכה האנגלו-סקסי, ושלח כוח שיתקוף את ויליאם ב-1069. אף על פי כן, לאחר שכבש את יורק, קיבל סוון תשלום מויליאם תמורת פירוק הברית שלו עם אדגר, ששב אז לגלות בסקוטלנד. ניסיון בלתי מוצלח נוסף של סוון לכבוש את אנגליה היה ב-10741075.

היחסים עם הכנסייה

עריכה

סוון חשש שהארכיבישוף אדלברט מהמבורג ימנה גרמנים לתפקידים הבכירים בכנסיות הדניות, ולפיכך הביא אנגלו-דנים מאנגליה כדי לשמור על עצמאותה של הכנסייה הדנית. בהשפעתו של סוון, חולקה דנמרק ב-1060 לערך לשמונה דיוקסיות. הוא ייסד את הדיוקסיות באמצעות תרומת שטחי אדמה גדולים והדיוקסיה של רוסקילדה הייתה המועדפת מכולן, שכן היה בידידות עם הבישוף וילהלם מרוסקילדה. ב-1072, כאשר מת הארכיבישוף אדלברט, עלה בידו של סוון לקיין קשר ישיר עם האפיפיור.

סוון היה נחוש להביא לדנמרק אנשים שילמדו אותו ואת עמו את השפה הלטינית, כדי שהם יוכלו לתקשר אם שאר ארצות אירופה מעמדה שוויונית. אדם מברמן הגיע כדי להכיר את המלך המלומד ורחש כבוד לסבלנותו ולחוכמתו של סוון. סוון עודד את בנייתן של כנסיות בכל רחבי דנמרק ואדם מברמן נדהם מעצם העובדה שבסקונה לבדה היו 300 כנסיות, יותר מאשר בכל ארצות הצפון האחרות גם יחד.

סוון היה גם יכול להיות אכזרי. בערב ראש השנה דווח למלך שכמה מאורחיו ועובדיו שמו אותו ללעג ודיברו מאחורי גבו. המלך לקה בחמת זעם עד כי הוא ציווה להורגם בכנסייה ביום השנה החדשה. כאשר הגיע סוון למיסה בקתדרלת רוסקילדה, פנה אליו ידידו הבישוף וילהלם ליד דלתות הכנסייה ואסר על המלך ועל פמלייתו להיכנס. "אתה חרפת האל, רוצח, טימאת את בית האלוהים בדם!" בכה הבישוף ודחף את המלך עם מטה הכמורה שלו. הוא הכריז על המלך כמנודה מהכנסייה. אנשי המלך שלפו את חרבותיהם וצעדו קדימה כיד לקרוע את הבישוף לגזרים, אך הבישוף עמד על שלו. "הניחו לו" צעק סוון ונסוג לאחוזתו. שם הוא הסיר את בגדי החג שלו ואת כלי נשקו ולבש בגדי שק. לאחר מכן הוא שב לכנסייה ברגליים יחפות וכרע ברך מול דלתות הכנסייה. הבישוף וילהלם רק החל לנהל את המיסה כאשר נאמר לו שהמלך כורע ברך מול דלתות הכנסייה. הוא הפסיק את הטקס ויצא לדלת כדי לשמוע את ווידויו של המלך. כאשר הבין הבישוף שהמלך הביע חרטה על מעשיו, הוא ביקש ממנו לקום על רגליו, ביטל את הנידוי והוביל אותו לתוך הקתדרלה.

מותו

עריכה

סוון השני מת באחוזתו, בסודרופ שבדרום יוטלנד. הכרוניקות הדניות מתארכות באופן לא מדויק את מותו ל-1074 אך ידוע שהוא קיבל וענה על מכתבים ב-1075 ומת ככל הנראה ב-28 באפריל 1076. גופתו של המלך הועברה לקתדרלת רוסקילדה שם הוא נטמן בסמוך לקברו של הבישוף וילהלם.

מורשתו

עריכה

לימים נודע סוון בכינוי "אבי המלכים", שכן חמישה מבניו היו מלכי דנמרק. אחת המורשות שלו הוא השינוי היסודי בחברה הדנית שהיה מבוסס על ההבחנה בין אדם חופשי לבין עבד. סוון נחשב לעיתים קרובות כמלך הויקינגי האחרון של דנמרק והראשון מבין מלכיה בימי הביניים. הכנסייה החזקה יחד עם משפחות אצולת הקרקע החלה להוות משקל נגד למשפחת המלוכה. האיכרים נותרו להגן על עצמם בכוחות עצמם.

סוון בנה בסיס חזק לכוחה של המלוכה על ידי שיתוף פעולה עם הכנסייה. הוא השלים את חלוקתה הסופית של דנמרק לדיוקסיות באמצעות משא ומתן ישיר עם האפיפיור, תוך כדי שהוא עוקף את הארכיבישוף של המבורג-ברמן. במהלך תקופת מלכותו של סוון נבנו מאות כנסיות עץ קטנות בכל רחבי ממלכתו, שרבות מהן נבנו מחדש ככנסיות אבן במהלך המאה ה-12. סוון שאף ליצור ארכיבישופות נורדית תחת שליטה דנית, מהלך שהושלם על ידי בנו, אריק הראשון.

נראה שלסוון הייתה את יכולת הקריאה והכתיבה והוא תואר כמלך מלומד על ידי ידידו האישי, האפיפיור גרגוריוס השביעי. סוון הוא המקור למידע רב שעומד לרשותנו כיום על דנמרק ושוודיה במאות ה-9 וה-10, לאור העובדה שסווין סיפר את קורות אבותיו לכרוניקן אדם מברמן בערך בשנת 1070.

משפחתו

עריכה

נישואיו הראשונים של סוון היו לגידה, בתו של אנונד יקוב, מלך שוודיה. נישואיו השניים, לאחר מותה של גידה, היו ב-1050 לגונהילדר, אמה החורגת של גידה. הארכיבישוף של המבורג-ברמן הורה על ביטול הנישואין, שאושרו על ידי האפיפיור לאו התשיעי. לאחר מותו של האראלד השלישי, מלך נורווגיה, נישא סוון לאלמנתו, תורה. הוא לקח לו כמה פילגשים במהלך חייו, והיה אביהם של לפחות 20 ילדים שרק אחד מהם נולד במסגרת הנישואין.

אילן יוחסין

עריכה
ביורן
 
לא ידועה
 
 
האראלד הראשון, מלך דנמרק
 
גונהילד או טובה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תורגיל ספרקלינג
 
 
 
 
 
לא ידועה
 
 
 
 
 
סוון הראשון, מלך דנמרק
 
 
 
 
 
סיגריד היהירה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אולף
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אסטריד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סוון השני, מלך דנמרק


צאצאיו

עריכה

מגונהילדר:

  • סוון (מת בצעירותו)

מפילגשיו השונות:

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Ræder, J. G. F., Danmark under Svend Estridsen og hans Sønner, Copenhagen, 1971
  2. ^ Searle, W. G., Anglo-Saxon Bishops, Kings, and Nobles: The Succession of the Bishops and the Pedigrees of the Kings and Nobles, London: Cambridge University Press., 1899, עמ' p. 355