פתיחת התפריט הראשי

סוון קנוטסון

סוון קנוטסוןנורדית עתיקה: Sveinn Knútsson;‏ 10161035) היה מלך נורווגיה מ-1030 עד מותו. סוון היה בנם של קנוט הגדול, מלך דנמרק, נורווגיה ואנגליה, ושל אשתו אלגיפו מנורת'האמפטון. ב-1017 נשא קנוט לאישה את אמה מנורמנדיה, אך לא קיימת כל עדות לכך שהוא התכחש לאלגיפו וב-1030 שלח אותה קנוט יחד עם סוון להיות עוצרי ממלכת נורווגיה. עם זאת, שלטונם נחשב כמדכא על ידי הנורווגים והם הודחו ב-1034. בתקופת שלטונם הם הטילו מיסים וחוקקו חוקים קשים, שהפכו אותם לבלתי אהודים. במחזהו של ויליאם שייקספיר "מקבת'" קיימת דמות בשם "סוונו, מלך נורווגיה" (Sweno), המבוססת על סוון.

סוון קנוטסון
Sveinn Knútsson
לידה 1016
פטירה 1035 (בגיל 19 בערך)
דנמרק
מדינה נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
עיסוק מלך עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת קניטלינגה – רוזני לאדה
אב קנוט הגדול
אם אלגיפו מנורת'האמפטון
מלך נורווגיה
10301035
(כ־5 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שמועריכה

סוון קנוטסון מופיע גם בתוספת המטרונים שלו בנוסח "סוון אלפיפוסון" (Sveinn Alfífuson) וכן בכינוי óforsynjukonungr ("המלך הבלתי צפוי"). בנורווגית שמו הוא Svein Knutsson ובדנית: Svend Knudsen. נמצאות בשימוש גרסאות רבות של שמו, כולל Sven ו-Sweyn שמקורם ב-Swegen האנגלו-סקסי. סוון היה השליט השני של נורווגיה שנשא שם זה לאחר סבו, סוון הראשון, מלך דנמרק.

ביוגרפיהעריכה

ב-1029 אבד בים הוקון אריקסון, המלך הווסאל של נורווגיה, ואולף האראלדסון, שהודח על ידי קנוט מתפקידו כמלך נורווגיה, ניסה לכבוש מחדש את הממלכה, אך הובס בקרב סטיקלסטד ונהרג בו. לאחר מכן שלח קנוט לנורווגיה את סוון ואת אלגיפו, כשזו האחרונה משלה כעוצרת בשמו של בנה בן ה-14. מהלך זה נתפש כאכזבה מרה לנורווגים רבים שקיוו לתפוס את מקומם של רוזני לאדה. אצילים כמו אינר תמברסקלפיר וקלב ארנסון היו מאוכזבים במיוחד בשל העובדה שהם האמינו שקנוט הבטיח להם את השלטון.

שנות השלושים של המאה ה-11 היו שנים קשות באירופה. המדיניות הדנית בנורווגיה השתנתה. הייתה מעורבות גבוהה יותר של המלוכה ותקנות קשות יותר בתחומים רבים. היה זה בסיס להתנגדות עממית למשטר החדש שניתן היה לאפיין אותו כאותו סוג משטר שקודם לכן יצא נגדו אולף הקדוש. על פי הסאגות, הדרישות לגביית מיסים מצדם של אלגיפו וסוון והחוקים החדשים שהם חוקקו, עוררו תרעומת קשה.

סנורי סטורלוסון כותב ש"המלך סוון חוקק חוקים חדשים בנושאים רבים. חוקים אלו היו בדגם של החוק הדני, אך כמה מהם היו מחמירים יותר. לאף אחד לא הותר לעזוב את הארץ ללא רשותו של המלך. מי שעשה כן, רכושו הפך להיות רכוש המלך. אדם שביצע מעשה רצח איבד את הזכות להיות בעל קרקע או בעל רכוש. במקרה של אדם שהוצא מחוץ לחוק וזכה בירושה, הירושה עברה לבעלותו של המלך. בחג המולד היה על כל איכר לתת למלך כמות מסוימת (בין 15 ל-20 ליטרים) של לתת, ירך של שור בן שלוש שנים ודלי מלא בחמאה. מנחות אלו נקראו 'מס קרקעות' (vinjartodde)".

על פי הכתוב ב"מחזור העולם", ב-1033 התנהל קרב סקונסונד במחוז ריפילקה. טריגבי המתחזה הגיע לשם מאנגליה בראש צבא. הוא טען שהוא בנו של אולף הראשון, מלך נורווגיה ולפיכך טען לזכותו לכתר בזכות עצמו. כאשר הגיעו הידיעות על הפלישה של טריגבי לסוון ולאלגיפו, הם זימנו את בעלי הקרקעות במחוזות הלוגלנד וטרונדהיים להצטרף לצבא המלכותי כדי לבלום את טריגבי. סוון קנוטסון וצבאו, שכלל ככל הנראה את יחידות העילית של הצבא הדני, עמד מול הפולשים. סוון וכוחותיו עשו את דרכם דרומה למחוז אגדר, בהאמינם שטריגבי ינסה לחמוק דרך מצר סקגרק כדי להצטרף לתומכיו בוויקן. בכל אופן, טריגבי נחת במקום זאת בהורדלנד ואז הפליג לרוגלנד כדי לתקוף את הצי של סוון. שני הציים נפגשו ליד חופי האי בוקן. בקרב שהתפתח ניצח סוון וטריגבי נהרג. דיווח על כך השתמר במקור הקרוי "הקלף העבש" (Morkinskinna) ובו נאמר כי טריגבי נהרג על ידי איכר לאחר הקרב.

מאוחר יותר באותו חורף נפגשו אינר תמברסקלפיר וקלב ארנסון והחליטו לצאת לרוס של קייב ולהביא משם את בנו של אולף האראלדסון, מגנוס. כאשר הגיע מגנוס לנורווגיה, הוא זכה לתמיכה עממית שיצאה נגד הדנים. סוון נאלץ להימלט לדנמרק, שם הוא מת זמן קצר לאחר מכן. עקב כך נאלץ מלך דנמרק לוותר על תביעתו לכתר הנורווגי.

דמותו במקבת'עריכה

דמותו של סוון מופיעה במערכה הראשונה במחזה "מקבת'" כסיפור רקע, שם מכנה אותו שייקספיר בשם "סוונו" (Sweno). הצבא בפיקודו הגיע למחוז פייף והחל לטבוח בסקוטים. הוא צר על מקבת' כאשר זה היה בטירת ברת'ה. דנקן, המלך הסקוטי, שלח מזון ומשקאות לנורווגים, אך ערבב בהם שיקוי שגרם להם לשקוע בשינה. לאחר מכן טבח מקבת' בצבאו של סוונו, אך סוונו עצמו הצליח להימלט. קנוט והדנים הגיעו לנקום על התבוסה, אך הסכימו לשביתת נשק:

" כך שכרגע סְוֵונוֹ, המלך הנורווגי, מתחנן לברית פיוס ואנו לא נותנים לו גם לקבור את אנשיו עד שיפקיד באי סנט-קולם עשרת אלפים לכל שימוש שיראה לנו"[1]

הערות שולייםעריכה