סולימאן בן קוטלמיש
סולימאן בן קוטלמיש (טורקית: Kutalmışoğlu Süleyman Şah) (המאה ה-11 המוקדמת – 1086) היה מצביא טורקי אשר מרד בשנת 1060 באימפריית הסלג'וקים והקים את סולטנות רום עם הכיבוש בשנת 1075 של הערים ניקאה (איזניק) וניקומדיה (איזמיט) באנטוליה. שלט בסולטנות רום משנת 1077 ועד לנפילתו ב-1086[1].
 | |||||
| לידה |
1020 ~ השושלת הסלג'וקית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
1086 סולטנות רום | ||||
| השושלת הסלג'וקית | |||||
| |||||
| |||||
סולימאן היה בנו של קוטלמיש, שנאבק ללא הצלחה נגד בן דודו אלפ ארסלאן על כס האימפריה הסלוג'קית הגדולה. כאשר נפטר קוטלמיש בשנת 1064, סולימאן נמלט עם שלושת אחיו אל הרי שור, ושם חיפש מקלט אצל שבטים טורקמנים החיים מחוץ לגבולות האימפריה. אלפ ארסלאן הגיב בהשקת סדרת משלחות עונש כנגדן. מבין ארבעת האחים, סולימאן בלבד שרד את הפשיטות והצליח לגבש את מנהיגותו בשבטים הטורקמנים[2].
בשנת 1078 ביקש הקיסר הביזנטי מיכאל השביעי את עזרתו של סולימאן נגד ניקפורוס בוטניאטיס, מפקד הנושא האנטולי של הסלג'וקים, שקרא תיגר נגד הקיסר על כס המלוכה. סולימאן יירט את הכוח הקטן של בוטניאטיס בין קוטיאום לניקאה, ואז שכנע אותו סולימאן להצטרף למרידתו שלו בכך שהציע לו תמריצים עדיפים על אלה של הקיסר. הצעתו של ניקפורוס לשלטון הייתה מוצלחת, ובתמורה לתמיכתם הורשו הטורקמנים של סולימאן להתיישב בצד האסיאתי של הבוספורוס, ליד קונסטנטינופול עצמה.
בשנת 1084 עזב סולימאן את ניקאה והשאיר את אחיו אבו קאסים אחראי. סולימאן הרחיב את ממלכתו, בשנת 1084 הוא כבש את אנטיוכיה והמשיך לטבוח בתושביה עד כניעתם. יתר על כן, אוצרות כנסיית סנט קסיאנוס נגנבו והכנסייה הוסבה למסגד. סולימאן נהרג ליד אנטיוכיה בשנת 1086 על ידי תותוש הראשון, השליט סלג'וקי בסוריה. בנו של סולימאן, קיליג' ארסלאן הראשון, נלכד, ומאלכ שאה (הסולטאן הסלג'וקי) העביר אותו לאספהאן כבן ערובה. לא בטוח אם תותוש הרג את סולימאן מתוך נאמנות למאליק שאה הראשון או פשוט לשם רווח אישי. עם מותו של מאליק שאה הראשון, קיליג' ארסלאן הקים מחדש את סולטנות רום.
הערות שוליים עריכה
- ^ The Seljuks of Anatolia, I.B. Tauris, 2013, ISBN 978-1-78453-165-2
- ^ Peter Charanis, Pre-Ottoman Turkey: A General Survey of the Material and Spiritual Culture and History, c. 1071-1330. Claude Cahen, Speculum 44, 1969-10, עמ' 627–629 doi: 10.2307/2850393