פתיחת התפריט הראשי

סונג צ'ינג-לינגאנגלית: Soong Ching-ling;‏ 27 בינואר 1893 - 29 במאי 1981) הייתה דמות פוליטית סינית. כאשתו השלישית של סון יאט-סן אחד ממנהיגי מהפכת 1911 שהקימה את הרפובליקה הסינית, היא נקראה לעיתים קרובות מאדאם סון יאט-סן. היא הייתה חברה במשפחת סונג, ועם אחותה מילאה תפקיד מרכזי בפוליטיקה הסינית לפני ואחרי 1949.

סונג צ׳ינג-לינג
Soong Ching-ling
Madame Sun Yat-Sen - Cecil Beaton.jpg
לידה 27 בינואר 1893
שאנגחאי, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 במאי 1981 (בגיל 88)
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה grave of Soong Ching-ling עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה McTyeire School, מכללת וסליאן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של סין, קוומינטנג עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרס השלום הבינלאומי ע״ש סטלין (1951) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לאחר כינונה של הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949, מילאה כמה תפקידים בולטים בממשלה החדשה, ובהם סגן נשיא סין (1949–1954, 1959-1975) וסגן יושב ראש הוועדה המתמדת של הקונגרס העממי הלאומי (1954) (1959-1951), (1975-1981), נסעה לחו"ל בראשית שנות ה -50, וייצגה את ארצה במספר אירועים בינלאומיים. לעומת זאת, בזמן ״מהפכת התרבות״, היא ספגה לביקורת חריפה.[1] בעקבות הטיהור של הנשיא ליו שוצ׳י ב-1968, היא ודונג ביוו שהיו כסגני הנשיא, הפכו למנהיגים בפועל של סין עד 1972, כאשר דונג מונה לנשיא בפועל. סונג שרדה את המהומה הפוליטית בתקופת המהפכה התרבותית, אך רק לעיתים רחוקות הופיעה בפומבי אחרי 1976. כיו"ר הוועדה המתמדת של הקונגרס העממי הלאומי בשנים 1976–1977, סונג הייתה ראש המדינה. במהלך מחלתה האחרונה במאי 1981, קיבלה את התואר המיוחד של "נשיא כבוד של הרפובליקה העממית של סין".

חיים ופעילויות לפני 1949עריכה

סונג צ'ינג-לינג נולדה לאיש העסקים והמיסיונר צ'רלי סונג בפודונג, שאנגחאי, השנייה מבין שישה ילדים. היא סיימה את בית הספר מק-טייר לבנות בשאנגחאי, ואת מכללת ווסליאן במקון, ג'ורג'יה, ארצות הברית. כמו אחיותיה, היא דיברה אנגלית שוטפת, משום שחונכה באנגלית במשך רוב חייה. שמה הנוצרי היה רוזמונד (בשנותיה המוקדמות, שם הדרכון שלה היה מאוית כצ'ונג-לינג סונג, ובדיפלומה שלה בקולג' ווסליאן, שמה היה רוזמונד צ'ונג-לינג סונג).[2]

 
תמונת הנישואים של סונג צינג לינג עם בעלה סאן אט סן,1915

סונג התחתנה באוקטובר 1915, עם סון יאט-סן, מנהיג מהפכת סין של שנת 1911 ומייסדו של הקוומינטנג (המפלגה הלאומנית) ב-25 באוקטובר 1915, אף על פי שהוריה התנגדו מאוד לחתונה. לאחר מותו של בעלה בשנת 1925, היא נבחרה לוועד המנהל המרכזי של ההמפלגה הלאומנית. עם זאת, היא עזבה את סין למוסקבה לאחר שהמפלגה גירשה את הפלג הקומוניסטי מתוכה, בשנת 1927. היא האשימה את המפלגה בבגידה במורשתו של בעלה. אחותה הצעירה, מיי-לינג, התחתנה עם צ'יאנג קאי-שק כעבור זמן קצר, וכך סונג הפכה לגיסתו של צ'יאנג.[3]

סונג חזרה לסין ביוני 1929, כאשר סאן יאט-סן הועבר מאתר הקבורה הזמני שלו בבייג'ינג לקבורה חדשה, בנאנג'ינג, אך עזבה שוב כעבור שלושה חודשים, ולא חזרה לסין עד יולי 1931, כשאמה נפטרה. היא התגוררה אחר כך בשאנגחאי עד יולי 1937, עת פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה. לאחר פרוץ הלחימה, היא עברה תחילה להונג קונג, ואחר כך לצ'ונגצ'ינג, בירת המלחמה של ממשלת סין. ב-1939 היא ייסדה את ״הליגה להגנה של סין״, שגייסה כספים ודאגה לאספקה ​​בעיקר לשטחי השליטה הקומוניסטית בצפון סין. בשנת 1946, הליגה שינתה את שמה ל״קרן הסיוע הסינית״, שהמשיכה לאסוף כספים ולתמוך בקומוניסטים הסינים.[4]

 
תמונה של סונג צ׳ינג לינג, בין השנים 1939 - 1945

במהלך מלחמת האזרחים הסינית, סונג פרשה לצמיתות ממשפחתה ותמכה בקומוניסטים. ב-1948 היא הפכה ליו"ר הכבוד של "הוועד המהפכני של הקוומינטנג", קבוצה שמאלית שטענה כי היא היורשת החוקית של מורשת המייסד - סן.[5] עם קריסת הממשלה הלאומנית והניצחון הקומוניסטי במלחמת האזרחים, היא עזבה את שנחאי בספטמבר 1949 כדי להשתתף ב״וועידה המייעצת הפוליטית של העם הסיני״ (CPPCC), שהתכנסה בבייג'ינג על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית לשם הקמת ממשלה מרכזית חדשה. ב־1 באוקטובר התארחה בטקס בכיכר טיין-אן-מן, לציון ייווסדה של הרפובליקה העממית החדשה של סין. הממשלה הלאומנית הוציאה צו מעצר נגדה,[6] אך עד מהרה התברר שהניצחון הצבאי המהיר הוא של הקומוניסטים, והממשלה הלאומנית נמלטה מהיבשת לטאיוואן זמן קצר לאחר מכן.

פעילויות פוליטיות לאחר 1949עריכה

סונג זכתה להערכה רבה על ידי הקומוניסטים המנצחים, שקבעו אותה כסמל מקשר בין תנועתם לתנועה הקודמת של סן. לאחר כינונה הרשמי של הרפובליקה העממית של סין ב-1949, היא הפכה לאחד משישת הסמנכ"לים של ״ממשלת העם״ המרכזית ,[7] ואחד מסגני יו"ר אגודת הידידות הסינית-סובייטית. באפריל 1951 הוכרז כי זכתה בפרס השלום של יוסיף סטלין לשנת 1950.[8]

 
סונג צינג לינג בטקס הכרזת הרפובליקה העממית של סין 1949

בשנת 1950, שימשה סונג כמנהלת הסיוע העממי הסיני, אשר שילבה כמה ארגונים העוסקים בנושאי רווחה וסעד. קרן הרווחה הסינית שלה אורגנה מחדש כ״מכון הרווחה הסיני״ והחלה לפרסם את המגזין "סין החדשה", שיוצא עדיין בשם "סין היום". בשנת 1953 פורסמה אוסף של כתביה, ״המאבק על סין החדשה״.[8]

ב־1953 ישבה סונג בכמה וועדות לקראת הבחירות לקונגרס העממי החדש ולניסוח חוקת 1954. היא נבחרה אחת מ -14 סגני יו"ר הוועד הפועל של הקונגרס העממי החדש( NPC) בראשותו של ליו שאוצ'י. בדצמבר אותה השנה נבחרה לסגנית יו"ר הוועד הציבורי נגד עינויים, שהפך לגוף מייעץ והחליפה את ליו שאאוקי כיו"ר אגודת הידידות הסינית-סובייטית. במהלך תקופה זו, סונג נסעה לחוץ לארץ מספר פעמים, ביקרה באוסטריה, הודו, בורמה, פקיסטן, אינדונזיה. הנסיעות שלה כללו ביקור בינואר 1953 בברית המועצות, שם היא התקבלה על ידי סטלין זמן קצר לפני מותו. היא ביקרה במוסקבה שוב ב-1957 עם משלחת מאו צה-טונג לרגל 40 שנה למהפכה הרוסית.[8]

סגן הנשיאותעריכה

 
סונג עם צמרת ההנהגה הסינית, מאו, ודנג בכנס בינלאומי קומוניסטי 1957.

באפריל 1959 שימשה סונג שוב כנציגת שנחאי בקונגרס הלאומי השני. בקונגרס הזה, מאו צה-טונג וג'ו דה עזבו את תפקידם כנשיא וסגן נשיא הרפובליקה העממית של סין. ליו שאוצ'י נבחר ליו"ר המדינה (הנשיא), וסונג צ'ינג-לינג ודונג ביוו, "הזקנים הבכירים" של המפלגה הקומוניסטית נבחרו לנשיא ולסגנית נשיא סין. היא נבחרה מחדש לתפקיד סגן יו"ר PRC בקונגרס הלאומי השלישי של העם בשנת 1965, והופיעה לעיתים קרובות בתחילת שנות השישים באירועים טקסיים, ולעיתים קרובות ברכה אורחים חשובים מחו"ל.

במהלך המהפכה התרבותית (1976-1966), סונג ספגה ביקורת חריפה על ידי סיעות "הגווארדיה האדומה", ובתקרית אחת חולל קבר הוריה וגופם נחשף.[1] לדברי הביוגרף של סונג, בעקבות המקרה הזה המליצו ​​כי סונג צ'ינג-לינג תהיה ברשימת האישים המוגנים, ההמלצה שאושרה על ידי מאו צה-טונג.[9]

במהלך מהפכת התרבות, ואישר החוקה בינואר 1975, הסתיימה כהונתה של כסגן נשיא סין, לאחר מכן היא מונה שוב לאחד מסגני היו"ר של הקונגרס.[10]

שנים האחרונותעריכה

הופעותיה הפומביות של סונג היו מוגבלות לאחר המהפכה התרבותית, והיא הייתה במצב בריאותי ירוד, אבל כתבות שלה, בעיקר בנושאים של רווחת ילדים, המשיכו להופיע בעיתונות. הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב -8 במאי 1981, כאשר הופיעה בכיסא גלגלים ב״אולם הגדול של העם״ כדי לקבל תואר דוקטור לשם כבוד. תואר מאוניברסיטת ויקטוריה.

 
קברה של סונג בשנחאי

ב -16 במאי 1981, פחות משבועיים לפני מותה, היא קבלה מהמפלגה הקומוניסטית תואר של יו"ר כבוד של הרפובליקה העממית של סין. היא האדם היחיד שאי פעם החזיק בתואר הזה.

מוזיאוניםעריכה

על פי צוואתה, שרידי גופתה של סונג הושמו ליד הקבר המשוחזר של הוריה בחלקת קבורתה של משפחת סונג בבית הקברות הבינלאומי בשאנגחאי (סינית: 万 國 公墓), אשר שמו שונה מאוחר יותר לכבודה כפארק הזיכרון של שם "סונג צ'ינג לינג. (בסינית: 宋庆龄 陵园).[11]

כמה מהבתים לשעבר של סונג צ'ינג-לינג הפכו למוזיאונים:

בשנת 1918, סונג ובעלה סון יאט-סן התגוררו באזור הצרפתי של שאנגחאי. לאחר מותו של בעלה, סונג המשיכה להתגורר שם עד 1937. הבית הוסב למוזיאון ייעודי שנקרא בית המגורים הראשון של סן. הוא מכיל גם כמה חפצים של סונג במהלך חייהם יחד.

בין השנים 1948 ל-1963 חיה סונג צ'ינג-לינג בקצה המערבי של האזור הצרפתי בשאנגחאי. בניין זה הוא כעת מלון סונג צ'ינג לינג ממוריאל רזידנס. ליד הכניסה ניצב אלמנט זיכרון ובו כמה מחפציה ותצלומיה. המבנה הראשי והגנים נשמרים בדומה למצב המקורי עם ריהוט ששימש אותה לאורך כל הדרך. במוסך חונות שתי מכוניות גדולות: אחת לימוזינה שנבנתה בסין ומכונית "רוסית" שניתנה לסונג על ידי יוסיף סטלין.

סונג צ'ינג-לינג קבלה אחוזה בבייג'ינג ב-1963, שם חייתה ועבדה במשך שארית חייה ואירחה מכובדים רבים. לאחר מותה הוסב האתר למבנה הנצחה לסונג צ'ינג-לינג כמוזיאון וכאנדרטה. החדרים והריהוט נשמרו כפי שהשתמשה בהם.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סונג צ׳ינג-לינג בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 Israel Epstein, Woman in World History: The Life and Times of Soong Ching-ling, p. 551.
  2. ^ Chang, Jung and Jon Halliday. Madame Sun Yat-Sen: Soong Ching-Ling. London: Penguin, 1986.
  3. ^ Hahn, Emily. The Soong Sisters. New York: Doubleday, Doran & Co, 1941.
  4. ^ Israel Epstein, Woman in World History: The Life and Times of Soong Ching-ling, p. 437.
  5. ^ Song Qingling at Encyclopædia Britannica
  6. ^ כתבה בלוס אנגלס טיימס, 1949
  7. ^ Klein, Donald W., and Anne B. Clark. Biographic Dictionary of Chinese Communism, 1921-1965, 2:785
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Klein, Donald W., and Anne B. Clark. Biographic Dictionary of Chinese Communism, 1921-1965, 2:786
  9. ^ Israel Epstein, Woman in World History: The Life and Times of Soong Ching-ling, p. 550.
  10. ^ Sheng Yonghua, Song Qingling nianpu Guangdong renmin chubanshe, 2006, 2: 601
  11. ^ Avelihiihine-Dubach, Natacha. "The Revival of the Funeral Industry in Shanghai: A Model for China" in Invisible Population: The Place of the Dead in East-Asian Megacities, pp. 79–80. Lexington Books (Lanham), 2012.