הו צ'י מין סיטי

עיר בוויטנאם (סייגון לשעבר)
(הופנה מהדף סייגון)

הו צ'י מין סיטיוייטנאמית: Thành phố Hồ Chí Minh (מידעעזרה); לשעבר סייגון) היא העיר הגדולה ביותר בווייטנאם. סייגון הייתה בירת דרום וייטנאם מ-1954 ועד 1976,[1] עת נכבשה על ידי צפון וייטנאם במסגרת מלחמת וייטנאם, והאנוי הפכה לבירת המדינה המאוחדת. עם כיבושה, שם העיר שונה לשם הנוכחי על שם מייסד צפון וייטנאם - אולם, וייטנאמים רבים עדיין מכנים את העיר בשמה הישן. העיר שוכנת על גדתו המערבית של נהר סייגון (אנ'), סביבו משתרע המטרופולין שלה על כ-2,061 קמ"ר. בתור שער הכניסה הראשי למדינה, בהו צ'י מין סיטי ביקרו מעל ל-8.6 מיליון איש ב-2019, רובם דרך נמל התעופה הבינלאומי טן סון נהאט.[2][3]

הו צ'י מין סיטי
Thành phố Hồ Chí Minh
Basílica de Nuestra Señora, Ciudad Ho Chi Minh, Vietnam, 2013-08-14, DD 03.JPG
בזיליקת גבירתנו בהו צ'י מין סיטי
מדינה / טריטוריה וייטנאם
ראש העיר נווין ת'אן פונג
תאריך ייסוד 1698
שטח 2,061 קמ"ר
גובה 19 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 8,993,082 (2019)
 ‑ צפיפות 4,400 נפש לקמ"ר (2019)
קואורדינטות 10°45′00″N 106°40′00″E / 10.75°N 106.666666666667°E / 10.75; 106.666666666667
אזור זמן UTC +7
http://www.hochiminhcity.gov.vn
(למפת וייטנאם רגילה)
הכיבוש הצרפתי של סייגון
הו צ'י מין סיטי בלילה

הו צ'י מין היא המרכז הכלכלי של וייטנאם ויש לה מעמד של עיר עולם.[4] בעיר ממוקמת הבורסה לניירות ערך הגדולה במדינה והיא ביתם של משרדי הנהלה של בנקים וחברות בינלאומיות רבות.[5][6] אוכלוסייתה של העיר מונה 8,993,082 נפש (נכון ל-2019).[7] הו צ'י מין סיטי מתפתחת במהירות ולצד מעמד של מתעשרים חדשים, יש בה גם משכנות עוני ועזובה רבים.

שמות העירעריכה

הו צ'י מין סיטי כונתה במספר שמות לאורך ההיסטוריה שלה, ואלו ייצגו קבוצות אתניות, תרבותיות ופוליטיות שונות. בתקופתה כנמל מסחר קטן של האימפריה החמרית,[8][9] נודעה העיר כ"פרי נוקור" (בחמרית: ព្រៃនគរ),[10][11] וכך היא עוד מכונה בפי חלק מהקמבודים עד היום.[12][13] פירוש המילה פרי בחמרית הוא יער והמילה נוקור הוא ממלכה - על כן נקראה העיר בפי האימפריה החמרית "ממלכת היער".[14] בהמשך, עם מעבר השליטה בה לידי הווייטנאמים, שמה שונה באופן רשמי ל"יה דין" (בוייטנאמית: Gia Định), שם בו כונתה עד לכיבוש הצרפתי בשנות ה-60 של המאה ה-19.

לאחר הכיבוש הצרפתי, שמה שונה ל"סייגון" (בווייטנאמית: Sài Gòn),[9] על אף שכונתה במפות מקומיות כ"יה דין" עד ל-1891 לפחות.[15] בשפה הוייטנאמית מילים רבות השאולות משפות סיניות. אחת הסברות באשר לפשר השם סייגון היא מהמילים הסיניות "סיי" (בוייטנאמית: Sài), אשר משמעה עצי הסקה, גזם, ענפים או כלונסאות עץ, ו"גון" (בוייטנאמית: Gòn) אשר משמעה בוייטנאמית הוא כותנה. שם זה עשוי להתייחס לעצי הבומבק ההודי, אשר מכונה גם עץ הכותנה, אותו שתלו החמרים מסביב לפרי נוקור, ושעדיין מצוי באזורים שונים בעיר. כמו כן, שם זה יכול להתייחס גם ליער העבות שסבב את העיר, על שמו נקראה העיר על ידי החמרים.[16] פירוש נוסף הניתן לשם סייגון הוא מההקבלה לשם טאינגון (בוייטנאמית: Tai-Ngon), שמה הקנטונזי של העיר, אשר משמעה גדה. כמו כן, ייתכן שהשם סייגון הוא שיבוש של המילים סיי קון (בוייטנאמית: Sai Côn), תרגום השם פרי נוקור מחמרית לוייטנאמית.[17]

השם הנוכחי, "הו צ'י מין סיטי", ניתן לה לאחר נפילתה של סייגון לקראת סופה של מלחמת וייטנאם ב-1975, כהוקרה להו צ'י מין, מייסד ומנהיג צפון וייטנאם. אף על פי כן, בשיח היום-יומי השם סייגון עודנו שגור בפי האזרחים והתיירים המגיעים לעיר וכן בפי הקהילה הבינלאומית. לרוב יש הבדל טכני בין שני השמות - השם סייגון משמש למרכז ההיסטורי של העיר והאזורים הסמוכים לו, בעוד שהשם הו צ'י מין סיטי משמש לעיר בכללותה, כולל המטרופולין שלה.[9]

היסטוריהעריכה

ההתיישבות הראשונה באזור העיר הייתה מקדש שהקימה במקום ממלכת פונאן במאה הרביעית.[11] יישוב בשם באיגאור הוקם באזור במאה ה-11 על ידי ממלכת צ'אמפה.[11] כשפלשה האימפריה החמרית לאזור, היא שינתה את שם היישוב לפרי נוקור, שמשמעו "ממלכת היער". פרי נוקור התפתחה ככפר דייגים קטן, בו ישבו בעיקר חמרים.

בתחילת המאה ה-17 מתיישבים וייטנאמים החלו לפקוד את העיר ולהתיישב בה וכך גם באזור כולו. אט אט ההתיישבויות הוייטנאמיות ניתקו את ההתיישבות החמרית בדלתא של המקונג ובפרי נוקור משאר שטחי האימפריה והפכו אותם למיעוט באזור. ב-1623 המלך החמרי התיר לפליטים וייטנאמיים ממלחמת האזרחים בוייטנאם להתיישב בפרי נוקור ולהקים בה בית מכס.[18][19] גלים הולכים וגדלים של וייטנאמיים החלו להשתלט על העיר, ללא יכולת מצד האימפריה החמרית להתנגד להם, בשל מלחמותיה עם תאילנד. ב-1698 נשלח לעיר אציל וייטנאמי מהואה מטעם שושלת נווין, על מנת להקים באזור תשתית מנהלית לטובת השלטון הוייטנאמי.[20] לקראת תום שלטונם בה, הפכה פרי נוקור לנמל מסחרי חשוב ביותר לאימפריה החמרית - אובדנה ואובדן כל הדלתא של המקונג ניתק את האימפריה מים סין הדרומי לחלוטין, אך נותרה לה הגישה למפרץ תאילנד מהנמלים בסיהאנוקוויל וקפ. השליטה בעיר עברה באופן רשמי לווייטנאמים והם הקימו בה מצודה בהשראת המהנדס הצרפתי סבסטיאן דה וובאן ובסיוע של שכירי חרב צרפתים. מצודה זו והעיר כולה כונתה על ידי הוייטנאמים "יה דין".[21]

העיר נכבשה על ידי הצרפתים והספרדים ב-1859 וסופחה באופן רשמי להודו-סין הצרפתית ב-1862 בהסכם סייגון.[11] השלטון הצרפתי הותיר את השפעתו העמוקה על העיר, ומבנים רבים בה בנויים לפי הסגנון הצרפתי - אף השם האירופאי לעיר, סייגון, הפך לשמה הרשמי. ב-1929 מנתה אוכלוסיית העיר כ-123,890 תושבים ומתוכם 12,100 צרפתים.[22]

הוייט מין, בהנהגתו של הו צ'י מין, הכריז על עצמאות וייטנאם כבר בשנת 1945 לאחר שזו נכבשה על ידי צרפת של וישי והאימפריה היפנית. תחומי שליטתו של הוייט-מין היו מרוכזים באזורים הכפריים של וייטנאם. לאחר מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט ונטישת המדיניות האנטי-קולוניאליסטית שאימץ בתקופתו כנשיא ארצות הברית, תמכה ארצות הברית בניסיונותיה של צרפת להשיב לעצמה את השליטה בוייטנאם, בניסיון להשתלט על התפשטות הקומוניזם. דרום וייטנאם עודנה הייתה נתונה לשליטתה המלאה של צרפת, כולל סייגון, וכן היו בידיה כיסי שליטה בדלתא של ההונג - הערים האנוי, הייפונג ותאי בין.[23][24]

ב-1949 הכריז באו דאי, קיסר שושלת נווין, על עצמאותה של וייטנאם מידי צרפת ובהסכמתה, וכן הכריז על סייגון כבירת המדינה החדשה. ב-1954, בעקבות תוצאות מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט במסגרת ועידת ז'נבה על חלוקתה של וייטנאם, כך שצפון וייטנאם תהפוך למדינה קומוניסטית בשליטתו של הווייט מין והדרום יוותר מדינה קפיטליסטית בשליטתו של באו דאי ובתמיכתה של צרפת. מספר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת וייטנאם, בה נלחמה דרום וייטנאם בתמיכתה של ארצות הברית ומדינות המערב בצפון וייטנאם והווייטקונג בתמיכתן של ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי. במהלך מתקפת טט ניסו כוחות הצפון לכבוש את העיר, שהייתה לבסיס הפיקוד של צבא ארצות הברית המדינה, אך הדבר עלה בידיהם רק ב-30 באפריל 1975, במהלך שהביא לסוף המלחמה ולניצחונה של צפון וייטנאם ונודע בשם "נפילת סייגון".[25] ב-1976, החליט הממשל הקומוניסטי החדש על איחודה של סייגון עם מחוז יה דין ושני מחוזות נוספים ליצירת הו צ'י מין סיטי, על שמו של המנהיג המנוח הו צ'י מין.

גאוגרפיהעריכה

הו צ'י מין סיטי ממוקמת בדרום מזרח וייטנאם, כ-1,760 ק"מ מהבירה האנוי. הגובה הממוצע של העיר הוא 19 מטר מעל פני הים. העיר גובלת במחוזות טאי נין ובין ייאנג מצפון, במחוזות דאונגם נאי ובה ז'יה-וונגם טאו ממזרח, במחוז לאונגם אנג ממערב ובים סין הדרומי מדרום. העיר מכסה שטח של כ-2,095 קמ"ר, המהווים כ-0.63% משטחה של וייטנאם. המרחק מהנקודה הצפונית בעיר לדרומית הוא כ-102 ק"מ ומהנקודה המזרחית בעיר למערבית הוא כ-47 ק"מ.

אקליםעריכה

בעיר אקלים סוואנה טרופי עם לחות ממוצעת של 78-82%. השנה בעיר מובחנת לשתי עונות - העונה הגשומה ממאי עד נובמבר, בה יש כמות משקעים ממוצעת של 1,800 מ"מ וכ-150 ימים של גשם, והעונה היבשה מדצמבר עד אפריל. הטמפרטורה הממוצעת בעיר היא 28.0 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שתועדה בעיר היא 40.0 מעלות צלזיוס באפריל והנמוכה ביותר הייתה כ-13.8 מעלות צלזיוס בינואר. בממוצע, בעיר בין 2,400 ל-2,700 שעות שמש בשנה.[26]

אקלים בהו צ'י מין סיטי
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
שיא טמפרטורה מרבית (C°) 36.4 38.7 39.4 40.0 39.0 37.5 35.2 35.0 35.3 34.9 35.0 36.3 40.0
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 31.6 32.9 33.9 34.6 34.0 32.4 32.0 31.8 31.3 31.2 31.0 30.8 32.3
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 21.1 22.5 24.4 25.8 25.2 24.6 24.3 24.3 24.4 23.9 22.8 21.4 23.7
שיא טמפרטורה מזערית (C°) 13.8 16.0 17.4 20.0 20.0 19.0 16.2 20.0 16.3 16.5 15.9 13.9 13.8
משקעים ממוצעים (מ"מ) 13.8 4.1 10.5 50.4 218.4 311.7 293.7 269.8 327.1 266.7 116.5 48.3 1,931
מקור: [27]

ממשלעריכה

לשטח העיר הו צ'י מין סיטי מעמד כשל מחוז בוייטנאם. העיר עצמה מחולקת ל-24 תת-מחוזות - חמישה מחוזות כפריים שגודלם 1,601 קמ"ר ו-19 מחוזות עירוניים או פרווריים שגודלם 494 קמ"ר.

הרשות המבצעת של העיר נקראת "ועדת העם של הו צ'י מין סיטי" - היא מונה כ-13 חברים ובראשה עומד נווין ת'אן פונג. הרשות המחוקקת של העיר היא "מועצת העם של הו צ'י מין סיטי" - בה כ-95 חברים, ובראשה עומדת נווין ת'י קויט טאם. הרשות השופטת של העיר הוא בית המשפט העממי של הו צ'י מין סיטי, אשר בראשו עומד אונג ת'י שואן הואנג. בנוסף, בעיר ועדה מבצעת של המפלגה הקומוניסטית, המייצגת את מפלגת השלטון ומזכירה הראשי הוא נווין ת'יין נאן. סדר ההיררכיה של הפוליטיקה העירונית הוא שמזכיר הוועדה המבצעת של המפלגה הקומוניסטית עומד בראש, לאחריו ראש ועדת העם ולאחר מכן ראש מועצת העם.

דמוגרפיהעריכה

אוכלוסיית העיר ב-20 השנים האחרונות
שנה שטח העיר בקמ"ר אוכלוסייה צפיפות לקמ"ר אוכלוסייה עירונית אוכלוסייה כפרית
1999 אין מידע 5,034,058 אין מידע 4,207,825 826,233
2004 אין מידע 6,117,251 אין מידע 5,140,412 976,839
2009 2,097.1 7,162,864 3,416 5,880,615 1,282,249
2014 2,095.5 7,981,900 3,809 6,554,700 1,427,200
2019 2,061.2 8,993,082 4,363 7,127,364 1,865,718
מקורות:[28][29][30][31]

נכון ל-2019 בעיר מתגוררים כ-8,993,082 תושבים, כ-8.34% מאוכלוסייה וייטנאם. נתון זה הופך את הו צ'י מין סיטי לעיר המאוכלסת ביותר במדינה וגם למחוז המאוכלס ביותר במדינה. ההערכה היא כי עד 2025 יתגוררו בעיר כ-13.9 מיליון איש.[32] מוערך כי בשנת 2020 מתגוררים במטרופולין של העיר כ-20 מיליון תושבים.[33]

כ-93.52% מתושבי העיר משתייכים לעם הוייטנאמי. המיעוט הגדול בעיר הוא הקהילה הסינית המונה כ-5.78% מאוכלוסיית העיר, והיא הקהילה הסינית הגדולה במדינה. הקהילה הסינית מגוונת ודוברת את השפות יְוֵה, מנדרינית, האקּה, הוֹקְייֵן, האינאנית ועוד. מיעוטים נוספים הם החמרים (0.34%) ובני הצ'אמפה (0.1%).[34]

הדתות הבולטות בעיר הן המהאיאנה, הדאואיזם והקונפוציאניזם, כשמאמיני שלוש הדתות מתפללים בדרך כלל באותם המקדשים. ישנה אוכלוסייה ניכרת של נוצרים קתולים בעיר - כ-10% מאוכלוסייתה.[35] דתות נוספות הן קאו דאי, הואה האו, נצרות פרוטסטנטית, אסלאם, הינדואיזם וחברי הדת הבהאית.

כלכלהעריכה

 
נמל סייגון

אף על פי ששטח העיר מונה כ-0.6% בלבד משטחה של וייטנאם, הו צ'י מין סיטי מייצאת כ-20% מהתל"ג של המדינה, מייצרת כ-27% מהתוצר התעשייתי שלה ומושקעות בה כ-34.9% מהשקעות החוץ הישירות שבה.[36] העיר נחשבת למרכז הכלכלי של וייטנאם והתוצר המקומי הגולמי לנפש בעיר הוא 5,131 דולר, לעומת הממוצע בוייטנאם של 1,042 דולר לנפש.[37]

התעשיות המרכזיות בעיר הן כרייה, דיג מאכלי ים, חקלאות, בנייה, תיירות ומסחר. למדינה בעלות על כ-33.3% מענפי התעשייה העירוניים, למגזר הפרטי בעלות על כ-4.6% והשאר בבעלות זרה. מגזר השירותים מהווה כ-51.1% מכלכלת העיר, המגזר התעשייתי כ-47.7% והחקלאות כ-1.2%.[38]

בעיר 12 אזורי תעשייה ושני מתחמי חברות היי-טק. אינטל השקיעה במפעליה בעיר כמיליאד דולרים. בעיר ממוקמים גם סניפיהם הראשיים של מעל 50 בנקים וכ-20 חברות ביטוח. הבורסה לניירות ערך הראשונה והגדולה ביותר בוייטנאם נמצאת בעיר.

כשלושה מיליון תיירים מגיעים לעיר מדי שנה - כ-70% מהתיירים המגיעים לוייטנאם כולה. בעיר הוקמו שני מרכזים אורבניים חדשים, שכוללים בתי ספר מקצועיים, תשתיות חדשניות, מרכזי מסחר וכנסים ואטרקציות לתיירים.

תיירותעריכה

 
קתדרלת נוטרדאם בהו צ'י מין ביטי

אטרקציות התיירות העיקריות בעיר נבנו בתקופה הקולוניאלית הצרפתית או בתקופת מלחמת וייטנאם. כמו כן, השדרות הרחבות המרכיבות את מרכז העיר המודרנית בנויות בסגנון אמריקאי או צרפתי מהתקופה הקולוניאלית. האתרים המתויירים במרכז העיר הם ארמון העצמאות (בוייטנאמית: Dinh Thống Nhất), בניין העירייה, התיאטרון העירוני, בניין הדואר הישן (אשר תוכנן על ידי גוסטב אייפל), הבנק המרכזי, בית המשפט העממי וקתדרלת נוטרדאם. הקתדרלה נבנתה בשנת 1877 מלבנים שיובאו אליה מטולוז על פי הדגם של קתדרלת נוטרדאם בפריז, אך מידותיו קטנות יותר. מלבד הקתדרלה, בעיר מבני דת רבים נוספים - מקדש גדול של הקאו דאי, כנסיות נוצריות, פגודות בודהיסטיות ומקדשים הינדואיסטים ומדתות נוספות. כמו כן, במרכז העיר ארבעה בתי מלון היסטוריים - קונטיננטל ומאז'סטיק (מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית) ורקס וקארוול (מתקופת מלחמת וייטנאם).

המוזיאונים הגדולים בעיר הם מוזיאון הו צ'י מין סיטי, מוזיאון ההיסטוריה הוייטנאמית, המוזיאון המהפכני, מוזיאון שרידי המלחמה (אשר מציג מוצגים מתקופת מלחמת וייטנאם ומלחמת הודו-סין הראשונה) ומוזיאון האמנויות היפות. בעיר גן חיות וגן בוטני שנבנו בשנת 1865. כמו כן, רובע פאם נגו לאו, המכונה "רובע התרמילאים", מהווה מוקד משיכה לעשרות אלפי תרמילאים מדי שנה.[39]

בשנת 2019 ביקרו בעיר כ-8.6 תיירים.[2]

תחבורהעריכה

נמל התעופה הבינלאומי טן סון נהאט, הגדול בווייטנאם מבחינת מספר נוסעים, משרת את העיר - בנמל התעופה עוברים לפי ההערכות כ-15.5 מיליון איש בשנה.[40] נמל התעופה הבינלאומי לונג טאן צפוי להיפתח בשנת 2025 - הוא יהיה ממוקם כ-40 קילומטרים צפון-מזרחית להו צ'י מין סיטי ויהיה נמל תעופה בינלאומי, עם קיבולת מקסימלית של כ-100 מיליון נוסעים בשנה. טון סון נהאט יוסב לשימוש טיסות פנים בלבד.[41]

בעיר עוברות רכבות רבות לחלקים שונים בווייטנאם, ובין היתר ישנו קו רכבת ישיר לבירה האנוי. אולם, תעבורת הרכבות אינה מפותחת דיו ופחות מאחוז מתנועת הנוסעים ורק כשישה אחוזים מתנועת הסחורות משתמשים בה.[42] בעיר נבנים שלושה קווי רכבת קלה, כשהראשון שבהם צפוי להיפתח ב-2021 ולשרת מעל ל-160,000 איש מדי יום.[43]

בשל מיקומה של העיר על נהר סייגון, היא הפכה לנמל חשוב לתנועת אנשים וסחורות מיעדים שונים לאורך תוואי הנהר. היעדים המרכזיים בדרום וייטנאם וקמבודיה הם וונג טאו, קנג טהאה, הדלתא של המקונג ובירת קמבודיה, פנום פן. כמו כן, מעבורות משמשות כאמצעי תחבורה בתוך העיר עצמה.

רוב התחבורה הפנימית בעיר כוללת מוניות, אוטובוסים ואופניים, אך כלי התחבורה הנפוץ ביותר הם האופנועים. ההערכות הן כי בעיר כ-340,000 מכוניות וכ-3.5 מיליון אופנועים, כמעט כפול מהכמות בבירה האנוי.[42] בעבר, אופניים היו כלי התחבורה הנפוץ ביותר, אך עם הזמן החליפו אותם האופנועים והמכוניות, מה שתורם לכמות הפקקים וזיהום האוויר בהו צ'י מין סיטי.

השכלה גבוההעריכה

בהו צ'י מין סיטי יש למעלה מ-80 אוניברסיטאות ומכללות שבהן לומדים למעלה מ-400,000 סטודנטים.[44] האוניברסיטה הגדולה בעיר היא האוניברסיטה הלאומית של וייטנאם, בה לומדים מעל ל-50,000 סטודנטים בשש פקולטות - טכנולוגיה, מדעי הטבע, מדעי הרוח והחברה, פקולטה בין-לאומית, כלכלה ומשפטים וטכנולוגיות מידע. בנוסף, ישנן אוניברסיטאות נוספות לפדגוגיה, רפואה, כלכלה, ארכיטקטורה, משפטים, הנדסה, בנקאות, תעשייה, ספורט וחינוך גופני, תרבות, קונסרבטוריון ואמנויות יפות - כולן אוניברסיטאות ציבוריות. בנוסף להן, ישנם מספר מוסדות לימוד פרטיים בעיר, רובן אוניברסיטאות זרות.

ערים תאומותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הו צ'י מין סיטי בוויקישיתוף
  מדריך למטייל בנושא הו צ'י מין סיטי בוויקימסע

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Craft brews and skyline views the ultimate Ho Chi Minh City itinerary". National Geographic.
  2. ^ 1 2 "Mastercard lists Hanoi, HCMC among top 20 Asia-Pacific travel destinations". VNExpress.
  3. ^ "First foreign visitors of 2020 arrive in HCM City". Vietnam News Agency (VNA).
  4. ^ "The World According to GaWC 2018". GaWC. 13 November 2018.
  5. ^ "A stock market battle bares Vietnam's North-South divisions". OZY.
  6. ^ "Building Ho Chi Minh City into a global financial centre". Vietnam Investment Review.
  7. ^ GENERAL STATISTICS OFFICE of VIETNAM., "Area, population and population density by province", ‏20 במרץ, 2020
  8. ^ Vo, Nghia M. (2011). Saigon: A History. McFarland.
  9. ^ 1 2 3 Robert M. Salkin; Trudy Ring (1996). Paul E. Schellinger; Robert M. Salkin (eds.). Asia and Oceania. International Dictionary of Historic Places. 5. Taylor & Francis. pp. 353–354. ISBN 1-884964-04-4
  10. ^ Nghia M. Vo; Chat V. Dang; Hien V. Ho (29 August 2008). The Women of Vietnam. Saigon Arts, Culture & Education Institute Forum. Outskirts Press. ISBN 1-4327-2208-5
  11. ^ 1 2 3 4 Justin Corfield (2014). Historical Dictionary of Ho Chi Minh City. Anthem Press. p. 17
  12. ^ Chandler, David (2008). A History of Cambodia (4th ed.). Westview Press.
  13. ^ Tarling, Nicholas (2000). The Cambridge history of Southeast Asia. Cambridge University Press.
  14. ^ War and hope: the case for Cambodia. Pantheon Books. p. 54. ISBN 0-394-51115-8
  15. ^ "Comprehensive Map of Vietnam's Provinces". World Digital Library. UNESCO. 1890.
  16. ^ Trương Vĩnh Ký, Souvenirs historiques sur Saigon et ses environs, trong Excursions et Reconnaissance X. Saigon, Imprimerie Coloniale 1885
  17. ^ Touch Bora, 'Jacobsen history challenged', The Phnom Penh Post, 21 April 2006.
  18. ^ Helen Jarvis, Cambodia, Clio Press, 1997, p.xxiii.
  19. ^ Ho Chi Minh City, Công ty Văn hóa Hương Trang, pp.31–33
  20. ^ The first settlers
  21. ^ "Ho Chi Minh City and around Guide – Vietnam Travel". Rough Guides.
  22. ^ "Yearbook of the Encyclopedia Americana (2006)", p. 175.
  23. ^ 4 April 1967 speech by Martin Luther King, Jr. at Riverside Church in New York City
  24. ^ The Uncensored War: The Media and Vietnam by Daniel C. Hallin
  25. ^ Woollacott, Martin (21 April 2015). "Forty years on from the fall of Saigon: witnessing the end of the Vietnam war". the Guardian.
  26. ^ "Viet Nam: Ha Noi and Ho Chi Minh City Power Grid Development Sector Project". Asian Development Bank.
  27. ^ Cục thống kê - 30 năm Thành phố Hồ Chí Minh - Số liệu Thống kê chủ yếu, web.archive.org, ‏2010-04-03
  28. ^ TỔNG CỤC THỐNG KÊ Archived 3 אוקטובר 2018 at the Wayback Machine __gso.gov.vn
  29. ^ Tổng điều tra dân số và nhà ở năm 2009 Archived 10 אוקטובר 2018 at the Wayback Machine __gso.gov.vn
  30. ^ GENERAL STATISTICS OFFICE of VIET NAM Archived 27 ספטמבר 2018 at the Wayback Machine __gso.gov.vn
  31. ^ "Report on Results of the 2019 Census". General Statistics Office of Vietnam. בדיקה אחרונה ב-1 במאי 2020. 
  32. ^ Wendell Cox (22 March 2012). "THE EVOLVING URBAN FORM: HO CHI MINH CITY (SAIGON)". New Geography.
  33. ^ "Quy hoạch xây dựng vùng Tp.HCM". VnEconomy. 25 April 2008.
  34. ^ "Cục thống kê – Tóm tắt kết quả điều tra dân số". Pso.hochiminhcity.gov.vn. 4 January 2001.
  35. ^ David M. Cheney. "Thành-Phô Hô Chí Minh (Hôchiminh Ville) (Archdiocese) [Catholic-Hierarchy"]. catholic-hierarchy.org.
  36. ^ Statistics in 2005. city's official website.
  37. ^ "GDP bình quân đầu người của TP Hồ Chí Minh đạt 5.131 USD – Hànộimới". Hanoimoi.com.vn.
  38. ^ Chỉ tiêu tổng hợp giai đoạn 2001–06. Ho Chi Minh City government website.
  39. ^ "Ho Chi Minh City backpackers' town – Tuoi Tre News".
  40. ^ "Expansion of Saigon – Tan Son Nhat International Airport on". Sài Gòn Giải Phóng Newspaper, 13 October 2007
  41. ^ "Airport Development News". on 8 October 2006.
  42. ^ 1 2 "Print Version". mt.gov.vn. 29 May 2008.
  43. ^ VnExpress, Vietnam approves increased funding for Saigon’s long-delayed metro lines - VnExpress International, VnExpress International – Latest news, business, travel and analysis from Vietnam (באנגלית)
  44. ^ Cục thống kê - 30 năm Thành phố Hồ Chí Minh - Số liệu Thống kê chủ yếu, web.archive.org, ‏2010-04-03