פתיחת התפריט הראשי

סייד קשועערבית: سيد قشوع; נולד ב־31 ביולי 1975) הוא עיתונאי, תסריטאי, סופר ופובליציסט ערבי–ישראלי. בעבר בעל טור סאטירי במוסף ”הארץ” ובשבועוןהעיר”. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005 ופרס קוגל לספרות בשנת 2011. [1] ספריו, ”ערבים רוקדים”, ”ויהי בוקר”, ”גוף שני יחיד” ו "עקוב אחר שינויים", הם רבי־מכר שתורגמו למספר שפות.

סייד קשוע
سيد قشوع
אין תמונה חופשית
לידה 31 ביולי 1975 (בן 44)
טירה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, סופר, משורר, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר מסדר האמנויות והספרות
פרס היצירה לסופרים עבריים
פרס ברנשטיין (2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

סייד קשוע נולד בטירה שבמשולש למשפחה מוסלמית ערבית.[2] הוריו הם חלימה ודרוויש קשוע. אביו, שהיה חבר ב”מצפן”,[3] נעצר במרץ 1969 בירושלים בעקבות פיגוע בקפטריה של האוניברסיטה העברית שבו נפצעו 28 אנשים. הוא נחשד בכך שידע על כוונת המחבלים אך לא מנע את הפיגוע. הוא לא הועמד לדין, אך ישב שנתיים במעצר מנהלי.[4]

בגיל 15 התקבל קשוע לבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים, באותה תקופה למדו בבית הספר תלמידים ערבים בודדים בלבד (גיבור הספר החצי-אוטוביוגרפי ”ערבים רוקדים” מספר כי בעת לימודיו נתקל לעיתים ביחס גזעני מצד חבריו ללימודים).[5] בתום לימודיו התיכוניים פנה ללימודים אקדמיים בסוציולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שם הכיר את נג'את, רעייתו לעתיד. לאחר שסיים את לימודיו התקבל ככתב לעיתון ”כל העיר”. תחילה כתב כתבות מגזין ואחר כך הפך גם למבקר טלוויזיה ולבעל טור אישי בעל אופי סאטירי.

הביקוש של העיתונות הישראלית לכתבים ערבים ישראלים גבר בעקבות האינתיפאדה השנייה ומהומות אוקטובר 2000, ובמקביל להופעותיו התכופות בטלוויזיה, קיבל קשוע הצעות עבודה רבות מהעיתונים הארציים, בין היתר הצעה לטור קבוע במוסף ”7 ימים” של ידיעות אחרונות. קשוע נענה להצעה זו ואף התפטר מעבודתו ב”כל העיר”, אך זמן קצר טרם כניסתו לתפקיד בוטל החוזה. באותה שנה הוצעה לו עבודה במקומון ”העיר” וטור פרי עטו בשם ”החבית העממית” התפרסם גם ב”כל העיר”. בתחילת 2003 פוטר בעקבות קיצוצים.

בשנת 2002 יצא לאור ספר הביכורים שלו, ”ערבים רוקדים”, שהפך לרב-מכר ותורגם לשבע שפות.[6] במרץ 2003 חזר קשוע לטירה עם משפחתו; את ההכנות למעבר תיאר קשוע בטורו ”החבית העממית” ב”עכבר העיר”. בשנת 2004 ראה אור ספרו השני, ”ויהי בוקר”, שתורגם לחמש שפות.[6] בשנת 2010 פורסם ספרו השלישי, ”גוף שני יחיד”, שתורגם לשש שפות.[6] על ספר זה הוענק לקשוע פרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי לשנת 2011. ”ספרו של קשוע מציע מבט סאטירי מרתק על הישראליות ובמיוחד על התודעה הערבית-ישראלית, נושא שלא זכה כמעט לייצוג בספרות העברית”, כתבו חברי ועדת הפרס מיכאל גלוזמן, גבריאל צורן ואבידב ליפסקר.

קשוע כתב את תסריט סדרת הדרמה הקומיתעבודה ערבית”, ששודרה לראשונה ב־24 בנובמבר 2007 בערוץ 2. הסדרה עוסקת בצורה הומוריסטית, אך נוקבת, ביחסי ערבים–יהודים בישראל, מבוססת בחלקה על טוריו של קשוע בעיתון הארץ, ומזכירה במעט את הביוגרפיה של קשוע עצמו.

כחצי שנה לאחר שחזר לטירה, עבר קשוע באוגוסט 2003 להתגורר בבית צפאפא שבירושלים וב-2008 עברה המשפחה לשכונת רמת דניה בעיר. לקשוע ואשתו נג׳את בת ושני בנים. בקיץ 2014 החל משמש מרצה אורח באוניברסיטת אילינוי באורבנה–שמפיין במסגרת התוכנית ללימודי ישראל.[7] הוא עבר עם משפחתו לארצות הברית ושיתף את קוראיו בחבלי קליטתו שם. נכון לשנת 2016 הוא משמש פרופסור קליני בתוכנית לתרבות וחברה יהודית של אוניברסיטת אילינוי ומלמד כתיבה יוצרת.[8]

בנובמבר 2014 יצא לאקרנים הסרט ”ערבים רוקדים” בבימויו של ערן ריקליס שאת תסריטו כתב קשוע.

באוקטובר 2015 החלה בערוץ הראשון הקרנתה של הסדרה ”התסריטאי” שכתב קשוע,[9] ובדצמבר באותה שנה החלה הקרנתה גם בערוץ השני.

ב־2016 ויתר על קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון, זאת על רקע ביטול הענקת פרס מטעם האוניברסיטה לארגון שוברים שתיקה.

בנובמבר 2017 פרסם טור פרידה ממדורו במוסף ”הארץ”.[10]

ב-2011 זכה באות אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי[11]

ביקורתעריכה

לצד השבחים הרבים להם זוכה קשוע, כתיבתו הביקורתית כלפי שני המגזרים, היהודי והערבי, מציבה אותו תחת ביקורת כבדה משני הצדדים. במגזר היהודי הציוני יש הרואים בקשוע שמאלני רדיקלי, ואת כתיבתו כבעלת אופי אנטי־ציוני. באחד מטוריו פרסם קשוע כי כאשר הוא שומע את ההמנון הוא הולך לשירותים, וקיבל ביקורות רבות וגינויים על אמירה זו.[3]

במגזר הערבי, לעומת זאת, מבקרים את קשוע על כך שהוא כותב בעברית בלבד ובעיתונים ישראליים, וטוענים כי הוא מביע עמדות פרו־ישראליות ומביע בוז גלוי לערבים ולתרבותם. בראיון סיפר קשוע כי בעבר הושווה לשר אביגדור ליברמן, נאמר עליו כי הוא משתמש ב”טרמינולוגיה ציונית” ובטירה אף הופצו שמועות כי התגייר.[3]

בראשית מבצע עופרת יצוקה פרסם קשוע מאמר סאטירי בשם ”יצוקה. בטח יצוקה” שבו התחזה לאיש ימין קיצוני במטרה להלעיגו, וכתב בין היתר כי:

אין אפס, חייבים להמשיך עד הסוף, עד שילמדו שאיתנו לא באים בכוח. או שהם נכנעים ובאים לנשק את רגלינו שנעזוב אותם במנוחה או שממשיכים להנחית עליהם מכות מהשמיים שלא יידעו מאיפה זה בא להם בכלל.[12]

המאמר תורגם לערבית והופץ בעיר הולדתו, טירה, שם הובן כפשוטו כמתקפה נגד הערבים. כפי שסיפר בטור:

התברר שבטירה הופץ כרוז שנושא את הכותרת ”כלב ציוני מטירה” ומאשים אותי בשיתוף פעולה עם האויב הציוני, תוך שהוא מתאר אותי כאדון החזירים היהודים, מתיר את דמי וקורא לבני משפחתי המכובדים לצאת בפומבי ולהקיא אותי מקרבם. הכרוז, שנחתם על ידי הגורם האלמוני ”חופשי הכפר”, בא בעקבות דרשה שנשא אחד האימאמים במסגדי טירה, ובה הוכרזתי באופן רשמי כמי שיצא מדת האסלאם ומהאומה הערבית.[13]

ספריועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מכתביו:

על כתביו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיה סלעפרס קוגל לספרות יוענק לסופרים חנה טואג, סייד קשוע וליזי דורון, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
  2. ^ סייד קשוע, אני מוסלמי, ולכן אני האיש הרע, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2015
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 נרי ליבנההערבי הנודד, באתר הארץ, 5 בינואר 2004
  4. ^ השלטון מפחד מקשוע באתר "מצפן"
  5. ^ "ערבים רוקדים", עמ' 68
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 סייד קשוע, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  7. ^ Israel Studies Project. The Program in Jewish Culture and Society at the University of Illinois
  8. ^ Faculty Directory, The Program in Jewish Culture and Society at the University of Illinois
  9. ^ עידו ישעיהו‏, כל החיים לפניו: "התסריטאי" של סייד קשוע נוטה לשלמות, באתר וואלה! NEWS‏, 23 באוקטובר 2015
  10. ^ סייד קשוע, טור הפרידה של סייד קשוע, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2017
  11. ^ הזוכים באות מסדר האמנויות והספרות, אתר הבמה, 14 ביוני 2011
  12. ^ סייד קשוע, יצוקה. בטח יצוקה, באתר הארץ, 2 בינואר 2009
  13. ^ סייד קשוע, גלות ברחוב הראשי, באתר הארץ, 23 בינואר 2009