סילבסטר פנוייר
סילבסטר פנוייר (באנגלית: Sylvester Pennoyer; 6 ביולי 1831 – 30 במאי 1902) היה איש חינוך, עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מאורגון. הוא נולד בעיירה גרוטון שבמדינת ניו יורק, למד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, ובגיל 25 עבר לאורגון. כאיש המפלגה הדמוקרטית הוא כיהן שתי תקופות כהונה כמושל אורגון בשנים 1887–1895. בראשית שנות ה-90 הוא הצטרף לשורות המפלגה הפופוליסטית והיה המושל השני בארצות הברית מטעם מפלגה זו. פנוייר בלט בשל הרדיקליזם הפוליטי שלו, התנגדותו לאגף "דמוקרטי הבורבון" השמרני בהנהגתו של הנשיא גרובר קליבלנד, תמיכתו באיגודי העובדים, והתנגדותו לסינים באורגון. הוא גם בלט בגישתו העוקצנית כלפי שני נשיאי ארצות הברית שכיהנו בתקופת כהונתו כמושל - בנג'מין הריסון וקליבלנד, שפעם הוא שלח לו מברק מפורסם בו הוא אמר לו להתעסק בענייניו. בשנים 1896–1898 כיהן פנוייר כראש עיריית פורטלנד.
 | |||||
| סילבסטר פנוייר | |||||
| לידה |
6 ביולי 1831 גרוטון שבניו יורק, ארצות הברית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 במאי 1902 (בגיל 70) פורטלנד, אורגון, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות ריבר ויו, פורטלנד, אורגון, ארצות הברית | ||||
| השכלה |
בית הספר למשפטים בהרווארד | ||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הפופוליסטית | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
קורות חייו עריכה
סילבסטר פנוייר נולד בגרוטון שבמדינת ניו יורק. הוריו היו אליזבת (לבית האולנד) ויוסטוס פ. פנוייר, חבר בית המחוקקים של מדינת ניו יורק וחוואי אמיד. פנוייר למד בבית הספר אקדמיית הומר ולאחר מכן עסק בהוראה. ב-1854 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. ב-1855 הוא עבר לאורגון, שם הוא חידש את עיסוקו בהוראה.
ב-1856 נשא פנוייר לאישה את מרי א. אלן, ולשניים נולדו חמישה ילדים. בעת שעסק בהוראה, הוא גם עסק בעריכת דין. ב-1860 הוא נבחר כמפקח הראשי על בתי הספר של מחוז מולטנומה, תפקיד בו הוא שימש עד 1862. לאחר מכן ועד 1868 הוא עבר לתעשיית העץ וצבר הון. לאחר מכן הוא רכש את העיתון בעל הזיקה הדמוקרטית "אורגון הראלד", ושימש כעורכו עד שמכר אותו ב-1869.
ב-1866 שכר מרכוס נף את שירותיו ג'ון ה. מיטשל כעורך דין, אך לא עלה בידיו לשלם את שכר הטרחה. מיטשל תבע אותו וזכה בפסק דין ברירת מחדל נגד נף, ורכושו של זה האחרון נמכר במכירה פומבית לתשלום החוב. פנוייר רכש את הקרקע ממיטשל, שרכש את אותה במכירה הפומבית, ובהמשך נודע לנף על מכירה. נף תבע את פנוייר כדי שישיב לו את הרכוש במסגרת מה שנודע כפסק הדין "פנוייר נגד נף" (Pennoyer v. Neff) של בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהגדיר את סמכות השיפוט כלפי אזרחים המתגוררים במדינות שונות. במשפט זה פסק השופט הפדרלי ויריבו של פנוייר, מתיו דידי, לטובתו של נף, וב-1877 אישר בית המשפט העליון את פסק הדין, ופנוייר נאלץ להשיב את הרכוש לנף.
ראשית הקריירה הפוליטית עריכה
במשך רוב ימי חייו היה פנוייר חבר המפלגה הדמוקרטית, אך בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 הוא היה לחבר המפלגה הפופוליסטית. ב-1885 הוא התמודד בבחירות למשרת ראש עיריית פורטלנד, אך נוצח על ידי ג'ון גייסט, בין השאר בשל אהדתו כלפי הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים. בשנה שלאחר מכן הוא התמודד בבחירות על משרת מושל אורגון נגד תומאס קורנליוס, וזכה לתמיכה בשל עמדתו להעדפת ההעסקה של האמריקאים על פני המהגרים הסינים. בנובמבר 1886 נבחר פנוייר כמושל אורגון והושבע לתפקידו ב-12 בינואר 1887. הוא נבחר לכהונה שנייה ב-1890 וכיהן בתפקיד עד תום כהונתו השנייה ב-14 בינואר 1895.
מושל אורגון עריכה
כמושל, קנה פנוייר לעצמו עד מהרה שם של מנהיג רגזן ומשונה. ב-1891 הוא נהג בזלזול כלפי הנשיא בנג'מין הריסון כאשר זה האחרון ביקר באורגון במהלך מערכת הבחירות. הוא סירב לעזוב את לשכתו כדי לפגוש את הריסון בכניסתו למדינה. כאשר הגיע הריסון לסיילם, גרם לו פנוייר להמתין בתחנת הרכבת (בתוך קרון הרכבת) והגיע לשם באיחור של עשר דקות.[1] באותה שנה חוקק בית המחוקקים של אורגון חוק שיצר את משרת התובע הכללי של אורגון, ופנוייר מינה לתפקיד את ג'ורג' ארל צ'מברלין. בעת שכיהן כמושל, הכריז פנוייר ללא סמכות שלבית המשפט העליון של אורגון אין את הסמכות לפסול צעדי חקיקה על בסיס חוקתי.
ב-1893 סירב פנוייר לאפשר לדמוקרטים באורגון לעשות שימוש בתותח הטקסי של המדינה כדי לירות מטחי כבוד לרגל השבעתו של גרובר קליבלנד לנשיאות. זמן קצר לאחר מכן עזב פנוייר את שורות המפלגה הדמוקרטית והיה למושל השני בארצות הברית מטעם המפלגה הפופוליסטית. "לא תינתן שום רשות להשתמש בתותח של המדינה לירות מטח כבוד לרגל השבעתו של פלוטוקרט מוול סטריט כנשיא ארצות הברית", הוא אמר, ודאג לנעילתו של התותח תחת משמר. בסופו של דבר עלה בידי הדמוקרטים לקבל את התותח על ידי שימוש בחוב של 10 דולר לנפח כאמתלה לשריף לתפוס את כלי הנשק, וירי הכבוד התקיים במועדו.[1]
מערכת היחסים של פנוייר עם קליבלנד לא השתפרה באופן ניכר עם חלוף הזמן. חודשים ספורים לאחר מכן, ב-3 במאי 1893, הוא סירב לעשות שימוש במשאבי המדינה כדי להגן על הסינים כאשר התבקש לעשות כן על ידי מזכיר המדינה בממשלו של קליבלנד, וולטר גרשם. באותה עת האריך הקונגרס של ארצות הברית את חוק הדרת הסינים של 1882 בעשר שנים נוספות, והנשיא חשש מפרוץ מהומות על רקע זה. תגובתו של פנוייר לבקשה שנשלחה במברק הייתה, "וושינגטון, אני אעסוק בענייני, שהנשיא יעסוק בענייניו".[2]
פנוייר סירב לבקשה נוספת של קליבלנד, כאשר זה ביקש ממנו להתערב כאשר קבוצה של מובטלים, שהיו חלק מ"צבא קוקסי" (אנ'), חטפו רכבת כדי לנסוע מזרחה ולהצטרף לצעדת המונים בוושינגטון הבירה. פנוייר הצהיר, "שהצבא של קליבלנד ידאג לטפל בצבא קוקסי".[3] כמחאה נוספות לבקשתו של הנשיא הוא העביר את מועד חג ההודיה באורגון לתאריך מאוחר בשבוע מהתאריך הלאומי ב-1894.[4]
במשך כל תקופת כהונתו כמושל היו לפנוייר יחסי יריבות עם עורך העיתון מאורגון הארווי סקוט, שכינה אותו במאמרי המערכת שלו "הוד תמהוניותו".[1]
ראש עיריית פורטלנד עריכה
ב-1 ביוני 1896 נבחר פנוייר כראש עיריית פורטלנד.[5] קודם לכן, בעת שכיהן כמושל, הוא התנגד למיזם המים בנהר בול ראן, ובנקודת זמן מסוימת הוא הטיל וטו על בקשה למימון המיזם בסכום של 500,000 דולר, בטענה שהמים, שמקורם בקרחונים, "יגרום לזפקת לנשות פורטלנד".[6] בבית המחוקקים היה חסר קול אחד בלבד לעקיפת הווטו, והשופט מתיו דידי, שניסח את החוק, חש חוסר נוחות עד כי הוא כינה את המושל "Sylpester Annoyer" (סילפסטר המעצבן).[7] באופן אירוני, במהלך תקופת כהונתו של פנוייר כראש העיר, נפל בחלקו ללגום את הלגימה הטקסית הראשונה בטקס חנוכת מיזם המים. הוא לגם ממימי נהר בול ראן, הניח את הגביע, ואמר: "ללא טעם, ללא גוף, תנו לי את המים של נהר וילמייט של פעם".[8]
פנוייר היה ראש העיר השני של פורטלנד שאייש את בניין העירייה החדש שבנייתו הושלמה ב-1895. הוא תיאר את הבניין כ"יקר, לא ראוי ומזיק לבריאות".[9] פנוייר כיהן כראש העיר עד יוני 1898, כאשר הוחלף על ידי ויליאם מייסון.[5]
מותו עריכה
סילבסטר פנוייר נפטר בביתו שבפורטלנד כתוצאה ממחלת לב ב-30 במאי 1902. בתחילה הוא נטמן בבית הקברות לון פייר שבעיר, אך ב-1924 הועברה גופתו לבית הקברות ריבר ויו שבעיר. על שטח אדמה שהוא תרם לעיר הוקם פארק הנושא את שמו.
קישורים חיצוניים עריכה
- סילבסטר פנוייר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- סילבסטר פנוייר באנציקלופדיית אורגון (באנגלית)
- סילבסטר פנוייר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- סילבסטר פנוייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 Oregon governor to United States president: Drop dead", By Finn J.D. John, (August 1, 2010).
- ^ Kaylyn F. Mabey, Heritage: The year Oregon celebrated two Thanksgivings, Statesman Journal, Nov 20, 2015.
- ^ Finn J.D. John, 1890s march on D.C. involved hijacking trains, offbeatoregon.com, September 8, 2013.
- ^ Horner, John B. (1919). Oregon: Her History, Her Great Men, Her Literature. The J.K. Gill Co.: Portland. p. 245.
- ^ 1 2 "Directory of Current and Past Elected Officials: Mayors of Portland". Auditor's Office, City of Portland, Oregon. Archived from the original on January 21, 2021.
- ^ Finn J.D. John, Wicked Portland: The Wild and Lusty Underworld of a Frontier Seaport Town, Arcadia Publishing, 2012.
- ^ MacColl, E. Kimbark (1988). Merchants, Money and Power: The Portland Establishment 1843-1913. Portland, Ore.: Georgian Press. p. 248.
- ^ Finn J.D. John, Wicked Portland: The Wild and Lusty Underworld of a Frontier Seaport Town, Arcadia Publishing, 2012.
- ^ Hanna Neuschwander, Happy Cup Opens Flagship Cafe In Portland City Hall, sprudge.com, FEBRUARY 10, 2014.