סינרמה

טכניקה לצילום והקרנה של סרטי קולנוע

סינרמה היא טכניקה לצילום והקרנה של סרטי קולנוע, באמצעות שימוש במקביל בשלוש מכונות הקרנה של 35 מילימטר, המקרינות בצורה מסונכרנת על-גבי מסך רחב במיוחד שצורתו קעורה. השם "סינרמה" הוא סימן מסחר. טכניקה זו היא אחת מכמה שצמחו בשנות ה-50 של המאה ה-20 כמענה של תעשיית הקולנוע לתחרות הגוברת מצד הטלוויזיה.

שרטוט המציג כיצד מוקרן סרט בשיטת סינרמה באמצעות שלושה מקרנים
סצנה מהסרט This Is Cinerama - הסרט הראשון שהופק בשיטת סינרמה

מסך ההקרנה של שיטת סינרמה, במקום להיות משטח רציף כמו רוב המסכים, עשוי ממאות רצועות אנכיות בודדות של חומר מסך מחורר, כל אחת ברוחב של כ-22 מ"מ, כאשר כל רצועה פונה בזווית כלפי הקהל, כדי למנוע מאור המפוזר מקצה אחד של המסך המעוקל להשתקף על פני המסך ולשטוף את התמונה בקצה הנגדי.

היסטוריה ומפרט טכני עריכה

שיטת "סינרמה" הומצאה על ידי פרד וולר (1886–1954) אך נשארה כניסוי במעבדה במשך מספר שנים, עד שמספר יזמים השקיעו בפיתוחה, והפיקו הדגמה מסחרית של סינרמה בתיאטרון בברודוויי, ב-30 בספטמבר 1952. הסרט שכותרתו הייתה "This is Cinerama" התקבל בהתלהבות[1]. המילה "סינרמה" נבחרה כי היא הלחם של המילים "סינמה" (קולנוע) ו"פנורמה". השיטה הוצגה כמה חודשים אחר כך בפסטיבל הקולנוע בקאן, במאי 1953[2].

מערכת הצילום של "סינרמה" השתמשה בשלוש מצלמות 35 מ"מ שלובות, המצוידות בעדשות 27 מ"מ, בערך באורך המוקד של העין האנושית. כל מצלמה צילמה שליש מהתמונה מצולמת בתבנית חוצה, המצלמה הימנית מצלמת את החלק השמאלי של התמונה, המצלמה השמאלית מצלמת את החלק הימני של התמונה והמצלמה המרכזית מצלמת ישר קדימה. שלוש המצלמות הותקנו כיחידה אחת, שנקבעו על 48 מעלות זו לזו. תריס מסתובב יחיד מול שלוש העדשות הבטיח חשיפה סימולטנית לכל אחד מהסרטים. שלוש המצלמות הזוויות צילמו תמונה שהייתה לא רק ברוחב של פי שלושה מסרט רגיל, אלא כיסתה קשת של 146 מעלות, קרוב לשדה הראייה האנושי, כולל ראייה היקפית. התמונה צולמה והוקרנה ב-26 פריימים לשנייה ולא ב-24 הרגילים[3].

בנוסף לזווית ההקרנה החדשנית, "סינרמה" היה אחד השיטות הראשונות בה נעשה שימוש בצליל מגנטי רב-ערוצי. המערכת, שפותחה על ידי אחד המשקיעים במיזם, כללה שבע רצועות צליל המכוונות לפריסת רמקולים הדומה לשיטת ה-SDDS המודרנית יותר. מאחורי המסך היו חמישה רמקולים, שניים בצד והאחורי של האולם עם מהנדס סאונד שמכוון את הצליל בין רמקולי הסראונד לפי תסריט. המקרנים ומערכת הקול סונכרנו על ידי המערכת.

למערכת סינרמה היו כמה חסרונות ברורים. אם אחד משלושת הסרטים נקרע, היה צריך לתקן אותו בדיוק רב. אחרת, היה צריך לחתוך את הקטעים משלושת הסרטים האחרים (שני סרטי התמונה הנוספים פלוס סרט הפסקול) כדי לשמור על הסנכרון. השימוש בעדשות זום היה בלתי אפשרי, מכיוון ששלוש התמונות לא יחפפו במהלך השוט. אולי המגבלה הגדולה ביותר של התהליך היא שהתמונה נראית טבעית לצופה, רק מתוך "נקודת זהב" מוגבלת למדי. מחוץ לנקודה זו, התמונה יכולה להיראות מעוותת עבור הצופה.

המערכת גם דרשה קצת אלתור מצד מפיקי הסרטים. לא ניתן היה לצלם שום סצנה שבה כל חלק מהסצנה היה קרוב למצלמה, מכיוון ששדות הראייה כבר לא נפגשו בדיוק. יתר על כן, לכל צילום תקריב היה עיקול ניכר במפרקים בין שלוש התמונות. כמו כן, היה קשה לצלם שחקנים מדברים זה עם זה כששניהם צולמו, מכיוון שכאשר הם הביטו זה בזה כשצולמו, התמונה שהתקבלה הראתה שהשחקנים נראים מסתכלים זה על פני זה, במיוחד אם הם מצולמים במצלמה אחרת. במאים מוקדמים עקפו את הבעיה האחרונה בכך שצילמו כל פעם שחקן אחד וחתכו ביניהם. במאים מאוחרים יותר תכננו מראש איך להציב את השחקנים וליצור צילום טבעי. כל שחקן נדרש לא להביט בחברו לסצנה, אלא במקום אחר שנקבע מראש.

בשנים הראשונות תיאטראות קיימים הותאמו להצגת סרטי סינרמה, בשנים 1961 ו-1962 עיצבה ובנתה חברה מנברסקה, שלושה תיאטראות "סופר-סינרמה" עגולים כמעט בדנבר, קולורדו; פארק סנט לואיס, מינסוטה; ואומהה, נברסקה. הם נחשבו לאולמות הטובים ביותר בהם ניתן לצפות בסרטי סינרמה. התיאטראות תוכננו על ידי האדריכל ריצ'רד ל. קרוותר מדנבר, חבר במכון האמריקאי לאדריכלים. בהמשך נבנו כעוד מספר אולומות ברחבי העולם שהתאמו מראש לשיטה.

במחצית השנייה של שנות ה-60 פתחו גרסאות חדשות שהשתמשו במצלמה אחת בלבד. אולם בסך הכל צלמו מעט מאוד סרטים בשיטת "סינרמה" ובגרסאות המאוחרות שלה, היא נכשלה מסחרית בתחילת שנות ה-70 נפסק השימוש בה.

שיטת סינרמה בישראל עריכה

מספר יזמים ביקשו להקים אולם קולנוע בשיטת סינרמה בישראל, בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, בתל אביב, חיפה[4], ונתניה[5]. אך כל התוכניות לא יצאו לפועל. בנוסף, שיטת "סינמסקופ" המתחרה, הייתה פשוטה יותר ליישום והפעלה וצברה פופולריות בישראל[6].

בשנת 1966 חתם לבסוף יוסף אפשטיין על הסכם עם תאגיד "סינרמה" העולמי, להקמת בית קולנוע בשיטה זו, במימון בנק פויכטוונגר שגם היה בבעלותו[7][8]. ביולי 1966 נחנך אולם "הסינרמה" בתל אביב, עם הקרנת הסרט "שבעת פלאי תבל"[9]. פחות משנה אחר כך, במאי 1967, נקלע אפשטיין לפשיטת רגל[10][11]. "בנק פויכטוונגר" שמימן את המיזם קרס, ואפשטיין אף נידון לשש שנות מאסר ביולי 1969[12]. אולם "הסינרמה" בתל אביב, המשיך לפעול כבית קולנוע אך לא הקרין סרטים בשיטת סינרמה, מאחר שלא הופקו יותר סרטים בשיטה זו[1].

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה