פתיחת התפריט הראשי

סיפור רצפה בת איה

וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה.

סיפורה של רצפה בת איה מופיע בספר שמואל.[1] בסיפור זה מסופר על נקמתם של הגבעונים בשל הפרת השבועה על ידי שאול, אשר הייתה קיימת מימי יהושע בן נון[2] אשר גרמה לרעב בישראל בימי מלכות דוד. לפי המסופר הרעב נמשך שלוש שנים וכדי לשים קץ לרעב, מוסר דוד לידי הגבעונים שבעה מצאצאי שאול. הגבעונים מוציאים להורג את צאצאי שאול. הכתוב מספר כי כך נפתרה בעיית הרעב ונראה שהגבעונים באו על סיפוקם. בחלקו השני של הסיפור יושבת רצפה בת איה, אמם של שניים מן המוצאים להורג ושומרת במשך כל חודשי הקיץ על גופות שני בניה אַרְמֹנִי ומְפִבֹשֶׁת ועל גופות "חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי[3] מפני עוף השמים וחיית השדה. מעשה זה מביא את דוד לקבור את עצמות שאול ויהונתן בנו בקבר קיש אבי שאול. מעשה רצפה בת איה העושה חסד עם המתים גורם לדוד לעשות חסד אחרון עם המתים.

סיפור זה מעיד על החשיבות הגדולה המיוחסת לדאגה לכבודם של המתים. בסיפור לא נשמעות זעקותיהם של הנידונים למוות וקולה של רצפה בת איה, המגנה על גופות המוצאים להורג, לא נשמע. מעשיה של רצפה הם אלה המעידים עליה יותר מכל.

במחקרעריכה

במאמרו משנת 1967 טוען מנחם בן ישר כי רצפה בת איה מנעה את קבורתם של שבעת בני שאול, מפני שהיו נקיי כפיים ובכך ביקשה לגרום לנקמה שמיימית. התוצאה של פעולתה זו הייתה המטר המשחית, שבר ענן מקומי שירד בראשית הקציר. מטר זה מסמל פורענות, באשר השחית את היבול המועט שניתן בשנת הבצורת. פורענות דומה ניתן למצוא במטר הזעם בימי שמואל להרתיע את העם "הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל יְהוָה וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה..." (שמואל א יב יז). כמו בימי שמואל, גם כאן המטר המשחית הוא עונש לעם.[4].

רוני מגידוב טוענת כי במעשיה, הצליחה רצפה בת איה לשנות את התנהגותו של דוד המלך. לטענתה, נחישותה הובילה את דוד לשנות את התייחסותו לגופות בני שאול. נחישותה הובילה לכך שדוד הכיר בטעותו והביא את גופות שאול ויהונתן לקבר ישראל, ובנוסף הביא דוד את גופות המוקיעים לקבר ישראל.[5]

מקבילות חוץ-מקראיותעריכה

אגדת אקהתעריכה

בין סיפורה של רצפה בת איה לסיפור המופיע באפוס העלילתי הקדום עלילת אקהת (חלק מהמיתוס האוגרתי, שנמצא בעיר אוגרית), קיימים קווי דמיון רבים. הסיפור מספר על אקהת, בנו של דנאל המלך, אשר נרצח. המלך שאינו מודע לידיעה על מות בנו, ממשיך לשפוט ולהנהיג את עמו. המלך מרגיש כי אסון פגע בביתו. בצורת תוקפת את האזור, אך הנשרים המרחפים מעל ראשו שלו מהווים סימן לבאות. דנאל מקלל שיירד גשם שוטף ביום קיץ בזמן בציר הענבים ומוסיף ומקלל שתשרור בצורת במשך שבע שנים. למרות הקללה דנאל מנסה להציל את היבול בעזרת טקסי מאגיה. לאחר כל זאת מופיעים שליחים המספרים לו אודות רצח בנו האהוב. דנאל יוצא לחפש את גופת בנו כדי שיוכל להביאו לקבורה. תיאור החיפוש בקובץ העלילה הוא רב. הסיפור מתאר בפירוט חיפוש אחר כל חלקי הגופה. דנאל מגיע ל"צמל אם הנשרים" ושם הוא מוצא את שאר חלקי גופת בנו. לאחר קבורת אקהת, מקיים דנאל טקסי אבלות. בתו פועת מבקשת לנקום את דמו השפוך של אחיה.

בשני הסיפורים, עלילות אקהת וסיפורה של רצפה בת איה מופיע מוטיב הבצורת והגשם השוטף אשר החברה רואה בהם קללה. כך גם סבורים דוד בסיפור המקראי ודנאל בעלילות אקהת. אך יחד עם זאת דנאל הוא זה המחפש אחר גופתו וחלקי גופו של בנו, ובסיפור המקראי רצפה בת איה היא זו שמגנה על הגופות מפני עופות דורסים. במעשיה רצפה היא זו שמבקשת, שיביאו את גופות בניה ובני מיכל לקבורה נאותה. בעלילת אקהת כך גם מבקש דנאל. בשני הסיפורים מופיע בנוסף למוטיב קללת הבצורת מוטיב גאולת הדם. בסיפור המקראי הגבעונים הם אלה המבקשים את הנקמה ובסיפורו של אקהת את הנקמה מבקשת אחותו. בשונה מהסיפור בעלילות אקהת אין יודע אם תמה תקופת הבצורת. הסיפור המקראי מבקש לעדכן כי " וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן".[6]

אנטיגונהעריכה

בין המחזה "אנטיגונה" שכתב סופוקלס (בן המאה החמישית לפני הספירה) ובין סיפור רצפה בת איה קיימים כמה קווי דמיון. שני הסיפורים עוסקים בקבורת המתים. בשני הסיפורים עומדת הסמכות הגברית למבחן. במעשיהן, רצפה ואנטיגונה קוראות תיגר על סמכות זו, אשר באה לידי ביטוי בסמכות המלך, קריאון במחזה אנטיגונה ודוד בסיפורה של רצפה. קיימות גם נקודות שוני בין שני הסיפורים. בניגוד להחלטת קריאון, קוברת אנטיגונה את אחיה המת. רצפה לעומת אנטיגונה אינה קוברת את צאצאיה ואת צאצאי מיכל וכוח עליון הבא בצורת גשם שוטף בא לעזרתה.[7]

בספרות חז"ל והראשוניםעריכה

סיפור רצפה בת איה עורר קשיים בעיניי חז"ל. בתלמוד הבבלי התחבטו בשאלה כיצד אפשר דוד את ההוצאה להורג למרות האמור בתורה: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"[8], וכיצד אפשר את התלייה ארוכת הטווח בניגוד להוראת התורה: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"[9]. והשיבו: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפהרסיא" או: " מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה"[10].

הרמב"ם בחיבורו משנה תורה, ציין את אכזריותם של הגבעונים ואי נכונתם למחול, כתכונה המבדילה בין ישראל לעמים ערלי הלב: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה" [11]

בתרבותעריכה

רצפה בת איה היא דמות מרכזית במחזהו של אהרן אשמן, "מיכל בת שאול", שהועלה בתיאטרון "הבימה", בשנת 1941.[12]

רצפה בת איה נמצאת במרכזו של הרומן ההיסטורי "בת איה" מאת אריה קוצר, שיצא לאור בשנת תש"ך.[13]

לקריאה נוספתעריכה

  • אוריון, פסח, "הערה לשמואל ב' כ"א: א-יד", בית מקרא ט/א-ב (תשכ"ד), עמ' 123–126 (=בית מקרא לו/ב [תשנ"א], עמ' 155–159). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • בן-ישר, מנחם, "עיון בפרשת רצפה בת איה (שמואל ב' פרק כ"א)", בית מקרא יא/ג (תשכ"ו), עמ' 34–41 (=בית מקרא לו/א [תשנ"א], עמ' 56–64). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • ויסמן, זאב, "היבטים משפטיים במעורבותו של דוד המלך בגאולת דמם של הגבעונים", ציון נד/ב (תשמ"ט), עמ' 149–160. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

  • Campbell, Antony F., 2 Samuel (Forms of the Old Testament Literature 8), Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2005, ISBN 0802828132, pp. 188-192
  • Fensham, F. Charles, "The Treaty between Israel and the Gibeonites", Biblical Archaeologist 27/3 (1964), pp. 96-100
  • Malamat, Avraham, "Doctrines of causality in Hittite and Biblical Historiography: A Parallel", Vetus Testamentum 5/1 (1955), pp. 1-12
  • McCarter, P. Kyle, II Samuel (Anchor Bible 9), Garden City, NY: Doubleday, 1984, ISBN 0385068085, pp. 263-265, 436-446

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י'
  2. ^ ספר יהושע, פרק ט'
  3. ^ פסוק זה עומד בסתירה לפסוק האומר כי למיכל לא היו ילדים (שמ"ב ו, כג). בנוסף, עדריאל המחולתי מוזכר כבעלה של מרב בת שאול.
  4. ^ עיון בפרשת רצפה בת איה / מ. בן ישר, www.daat.ac.il
  5. ^ https://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/item.asp?item=23771
  6. ^ פנינה גלפז פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים, כרמל, 2006, עמ' 179.
  7. ^ אביגדור שנאן, הנרייט דהאן כלב, דפנה חורב בצלאל, אלי ברקת, אמיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 164-162.
  8. ^ דברים, כ"ד, ט"ז
  9. ^ דברים, כ"א, כ"ג
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ט, עמוד א'
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה י'
  12. ^ מסתכל, "מיכל בת שאול", הצופה, 8 בינואר 1941
    צופה ומאזין, "מיכל בת שאול", המשקיף, 20 בפברואר 1941
  13. ^ ז. סתוי, שני רומנים תנ"כיים, הצופה, 18 בספטמבר 1959
    כ. אדיר, "בת איה - רומן היסטורי מאת אריה קוצר", מאזנים, נובמבר 1960. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)