סכר שלושת הערוצים

הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם

סכר שלושת הערוצים או סכר שלושת הנקיקיםסינית: 长江三峡大坝) הוא סכר על נהר היאנגצה בסין. בנייתו החלה ב-14 בדצמבר 1994. זהו הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם. בניית גוף הסכר הסתיימה ב-20 במאי 2006, תשעה חודשים לפני המתוכנן והפעלת תחנת הכוח בהספק חלקי החלה ב-2008. הפעלת הגנרטורים החשמליים התבצעה בהדרגה, ובמאי 2012 עבר הגנרטור האחרון מתוך 32 את מבחן הכשירות[1]. הפעלת הסכר עם כל 32 הגנרטורים בהספק של 700 מגה ואט כל אחד, ועוד שני גנרטורים תפעוליים, מייצרת תפוקה של 22.5 ג'יגה ואט. הספק זה הופך את הסכר למתקן ייצור החשמל הגדול בעולם, מכל סוג, אף כי סכר איטייפו ייצר כמות חשמל שנתית גדולה יותר בשנת 2010.

סכר שלושת הערוצים
三峽大壩, 三峡大坝
הסכר
הסכר
מיקום הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
סוג סכר כבידה
סוכר את יאנגצה
יוצר את מאגר שלושת הערוצים
אורך 2,335 מטרים
רוחב בבסיס 115 מטרים
רוחב בראש 40 מטרים
גובה 185 מטרים
נפח סכר אדמה וסלעים: 3,124,000 מ"ק
בטון: 2,689,000 מ"ק
סה"כ: 5,813,000 מ"ק
ייצור חשמל 22,500 מגה-ואט
תקופת הבנייה 14 בדצמבר 199420 במאי 2006 (11 שנים)
שטח אגם 1,085 קמ"ר
נפח אגם 39.3 קמ"ק
ציון מיוחד הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם
קואורדינטות 30°49′48″N 111°0′36″E / 30.83000°N 111.01000°E / 30.83000; 111.01000

Threegorges he.svg

בשנת 2002 ניתן לחברת תאגיד שלושת הערוצים של סין האישור לבנות ארבעה סכרים על נהר היאנגצה, ביניהם: סכר שלושת הערוצים, סכר באיחטאן וסכר וודונגדה.

ממשלת סין פינתה מהשטח שיועד למאגר המים אותו עוצר הסכר יותר ממיליון תושבים, ששכנו בכ-1,500 כפרים. בניית הסכר גרמה לנזקים אקולוגיים נרחבים מאוד הן לסביבה הקרובה של הסכר והן לסביבות רחוקות התלויות ביאנגצה שרמת הזיהום בחלקים מסוימים בו, שהייתה גבוהה כבר קודם לכן, עלתה בעקבות הקמת הסכר. בין השאר, הקמת הסכר האיצה את הכחדתו של דולפין הנהרות הסיני שהיה שרוי בסכנת הכחדה כבר קודם לכן. הקמת הסכר לוותה במחאות מצד ארגונים לשמירת הסביבה, אך ללא הועיל. עם זאת, הקמת הסכר מנעה את זיהום האוויר והגברת אפקט החממה שהיו עלולים להיווצר מהפקת חשמל באמצעים אחרים המקובלים באזור, כדוגמת פחם.

בניית הסכר פיתחה באופן משמעותי את הכלכלה באזורי מעלה הנהר. הסכר אפשר אספקת חשמל סדירה וקידם סחר בינלאומי באמצעות אוניות מטען דרך ים סין המזרחי. לפני הקמת הסכר היו קטעים במעלה הנהר נגישים לכלי שיט גדולים רק בעונות מסוימות או בעת שיטפונות. הקמת הסכר אפשרה שיט בקטעים אלו לאורך כל השנה. באזור הסכר נבנו תאי שיט המאפשרים לכלי שיט להתגבר על הפרשי הגובה של הנהר. במקום נבנתה בשנת 2015 גם מעלית לכלי שיט.

רקע והיסטוריית פיתוחעריכה

 
מהנדס הסכרים האמריקאי ג'ון לוסיאן סבאג' עם המשלחת הסינית לנהר היאנגצה, 1944 (מתוך הארכיון הלאומי של ארצות הברית).

נהר היאנגצה הוא הנהר השלישי באורכו בעולם (אחרי הנילוס והאמזונאס), מקורותיו ברמת טיבט ושפכו יורד לים סין המזרחי והאוקיינוס השקט דרך דלתה היושבת מסביב לערים שאנגחאי ונאנג'ינג. הנהר הוא עורק חיים משמעותי בסין ומקור המים של עשרות אם לא מאות מיליונים. בין הערים הגדולות היושבות על גדות הנהר נמצאות שאנגחאי (21,909,814 איש), נאנג'ינג (9,314,685 איש), ווהאן (12,326,518 איש) וצ'ונגצ'ינג (25,379,469 איש[2]).

במהלך יותר מ-2,000 השנים שבין הקמת שושלת האן (מ-206 לפנה"ס עד 220 לספירה) לבין נפילת שושלת צ'ינג (מ-1644 עד 1911), התרחשו שיטפונות והצפות בנהר היאנגצה כמעט אחת לעשר שנים, שיטפונות שפגעו קשות באוכלוסייה האזרחית עקב ריכוז האוכלוסין על גדות הנהר. במהלך 300 השנים האחרונות, שיטפונות קשים פרצו מעל גדות סכר ג'ינג-ג'יאנג שישים פעמים, ושיטפונות הרסניים התרחשו פעמיים ב-100 השנים האחרונות. שיטפונות היו בעיה מתמשכת עבור תושבים ועסקים לאורך היאנגצה ועבור ממשלות סין לדורותיהם, שמאז 1949 מונהגת באורח דיקטטורי בידי המפלגה הקומוניסטית של סין ובראשה המנהיג העליון של סין היושב בבירה בייג'ינג.

שלושת הנקיקים הם הם שלושה ערוצים סמוך למרכזו של נהר היאנגצה, בלב הרפובליקה העממית של סין (מחוז חוּבֵּיי). עם אקלים מונסון סובטרופי, הם ידועים בתוואי הנופים שלהם ומהווים אטרקציה תיירותית. בשנת 1919 ד"ר סוּן יַאט-סֶן, אביה של הרפובליקה הסינית ושל מפלגת הקְווֹמִינְטַנג ששלטה במדינה עד 1949 (אז נסוגה הנהגתה לטאיוואן בעקבות מפלה במלחמת האזרחים הסינית), העלה לראשונה את רעיון בניית סכר בשלושת הנקיקים כדי לנצל טוב יותר את משאבי המים העשירים של היאנגצה ולשפר את הניווט בנהרות הפנים-סיניים ואת המסחר בהם.

בשנת 1944, מומחה הסכרים האמריקני ג'ון לוסיאן סאבג' (אנ') (היה האחראי על עיצובם של סכר הובר, סכר פארקר, סכר גרנד קולי ואחרים[3]) הוזמן לערוך מחקר שטח בשלושת הנקיקים על ידי ועדת המשאבים של הרפובליקה הסינית. סאבג' ניסח דוח ראשוני על תשתית בקרת המים שהממשלה ניסתה לקדם[4]. במאי 1946, ועדת המשאבים של ממשלת הקְווֹמִינְטַנג, שהייתה אז עדיין בשלטון, חתמה על הסכם עם מקבילה האמריקאית לתכנון משותף של פרויקט הסכר. במאי 1947, ממשלת הקוומינטנג הורתה לבטל את הפרויקט לנוכח אינפלציה, משבר כלכלי ומלחמת האזרחים. ב-1949, שיטפונות קשים שוב פגעו בתשתיות אזרחיות רבות על גדות היאנגצה, מה שגרם לרפובליקה העממית הקומוניסטית החדשה שנוסדה לייחס חשיבות לבקרת שיטפונות בחלק האמצעי והתחתון של הנהר. שלוש שנים לאחר מכן, תשתית הסטת השיטפונות על ידי הרחבת סכר ג'ינג'יאנג הושלם.

בשנת 1953, הוצג ליו"ר המפלגה הקומוניסטית מַאוֹ דְזֶה־דוּנְג מתווה לבניית מאגרי מים על הנהר. הוא קידם בניית סכר בשלושת הערוצים כדי לשלוט בהצפות. בעונת השיטפונות של 1954, עמק נהר יאנגצה סבל מההצפה הקשה ביותר של המאה, והיווה אזהרה נוספת כי נדרשים אמצעים קבועים כדי לרתום את הנהר ולא תיקונים משניים ופיתוחים על בסיס סכרים קיימים. בארבעת העשורים שלאחר מכן החל משנת 1955, החלה עבודה ארוכה של תכנון, חיפוש, מחקר ועיצוב פרויקט שלושת הערוצים. החלו דיונים רציניים בקרב הפוליטביורו על היתכנות הפרויקט.

במרץ 1958, ראש הממשלה ג'וֹאוּ אֶנלַאי, מסר דו"ח מפורט בדבר עמק יאנגצה ופרויקט שלושת הערוצים בוועידה של הוועד המרכזי של המפלגה שהתקיים בצֶ'נְגְדוּ, בירת מחוז סצ'ואן שבדרום-מערב סין. באוגוסט של אותה שנה, הוא ניהל פגישה בנושא פרויקט שלושת הערוצים כדי ללמוד את עיצוב הפרויקט ועבודות הכנה רלוונטיות אחרות. מאו דחה את ההוצאה לפועל של הפרויקט עקב חששות שהתלקחות של היריבות הסינית-סובייטית תוביל לכך שבשעת מלחמה חיל האוויר הסובייטי ישמיד את התשתית[5]. ב-1970, החלה הבנייה של סכר גג'ואובה כחלק מקדים של הפרויקט למען מענה על הצורך בתחנות כוח הידרואלקטריות.

בשנת 1979 הגיש משרד משאבי המים הצעה על הפרויקט לפוליטביורו, והמליץ ​​על קבלת החלטה מיידית של השלטון המרכזי. בשנת 1980, המנהיג העליון דֶנְג שְׂיָאופִּינְג סייר באתר הסכר המוצע בסַאנדּוֹאוּפִּינְג (אנ') בערוץ שִׂילִינְג. שנתיים לאחר מכן, דנג התחייב להמשיך בקידום הפרויקט[6]. באפריל 1984, אישרה מועצת המדינה למשרד התכנון של עמק יאנגצה לנסח דוח היתכנות על פרויקט בקרת המים שלושת הנקיקים.

ביוני 1986, דרש הממשל המרכזי לבחון מחדש את הפרויקט ומחקרי היתכנות נוספים. במשך שלוש השנים הבאות ארגן משרד משאבי המים 14 דו"חות מומחים לבחינה נרחבת ויסודית של הפרויקט. בשנת 1989 תיקן משרד התכנון את דו"ח ההיתכנות והציע להתחיל את הפרויקט בהקדם האפשרי. כמו כן הוכן מבנה בסיסי מקדים לפרויקט. ביולי 1990 הוקמה ועדת פיקוח על הפרויקט, כאשר סגן ראש הממשלה דְזוֹאוּ גְּ'יַה-חְװַה עומד בראשה. הוועדה אישרה את דו"ח ההיתכנות באוגוסט 1991 והגישה אותו לפוליטביורו לקראת הצבעה במושב השביעי של הקונגרס הלאומי העממי.

ב-3 באפריל 1992, מושב המליאה החמישי של הקונגרס הלאומי העממי אישרה החלטה להמשיך בפרויקט שלושת הערוצים, עם 1,767 צירים בעד, 177 נגד ו-664 נמנעים. הפרויקט נכלל בתוכנית עשר השנים לפיתוח לאומי כלכלי וחברתי והפוליטביורו הוסמך להשלים את הפרויקט במועד קבוע. בינואר 1993, הוקמה הוועדה לבניית פרויקט שלושת הערוצים (TGPCC) כדי לייצג את הפוליטביורו בקבלת החלטות ובהסדרת נושאים חיוניים. ראש הממשלה לִי פֶּנְג (אנ') היה מנהל הוועדה. לוועדה היו שלושה גופים ביצועיים: המשרד האדמיניסטרטיבי, הלשכה ליישוב מחדש ופיתוח, והתאגיד לפיתוח פרויקטים של שלושת ערוצי היאנגצה בסין. ב-26 ביולי 1993, TGPCC אישרה תוכנית עיצוב ראשונית לפרויקט שלושת הערוצים, המייצגת את תחילת תקופת ההכנות לבנייה.

העברת אוכלוסייהעריכה

כמיליון בני אדם נעקרו מבתיהם על גדות נהר היאנגצה למטרת בניית הפרויקט. הממשלה בבייג'ינג ייחסה חשיבות רבה לנושא והחליטה להקצות סכומי תקציבים גבוהים למען תוכנית היישוב מחדש של אותה האוכלוסייה. העיקרון המנחה את התוכנית לפי ההכרזה הרשמית הוא שיש אך ורק לשפר את אורחות חייהם של התושבים. לצורך כך אימצה הממשלה יישוב מחודש המכוון למען פיתוח, כלומר לשלב יישוב מחדש עם פיתוח כלכלי מקומי. התושבים שנעקרו מבתיהם ובסיום הפרויקט הושבו לסביבת מושבם המקורית היו אמורים לפי התוכנית למצוא אפשרויות תעסוקה ואיכות חיים גבוהה יותר ביישובם מחדש.

העברתם של 1.3 מיליון תושבים גררה גל מהומות ומחאות נגד הממשלה ונגד פרויקט הסכר. בחלק מהמקרים, מחאות דומות אילצו לבטל תשתיות בסך מיליארדי דולרים. בזמן בניית הסכר על נהר היאנגצה, הרשויות העבירו את כל התושבים שחיו במה שהפך למאגר של 1,045 ק"מ רבוע, אזור גדול יותר משטחה של סינגפור. אותם תושבים הועברו להואנגטופו בסוף שנות ה-90 ותחילת העשור הראשון של המאה ה-21, כאשר הסכר החדש עלה על שטח מגוריהם הקודם[7].

באוגוסט 1993 חשף הפוליטביורו מערכת של תקנות ליישוב מחדש האוכלוסייה שהועברה ממקום מושבה בעבור הבנייה של הסכר, תוך התחייבות לצמיחה כלכלית מואצת ושיפור רמת החיים של אותם תושבים שייושבו מחדש באזור. ב-14 בדצמבר 1994, לי פנג הכריז רשמית על ההשקה של פרויקט סכר שלושת הערוצים[8]. ב-1995 תוכנית היישוב מחדש יצאה לדרך. הרכב הסכר הוביל לפגיעה קשה באיכות הסביבה ובאקולוגיה האזורית.

בעקבות קשיים אקולוגיים אלו, ב-2007 החלה הממשלה הסינית לעודד העברה של 4 מיליון תושבים נוספים, המתגוררים על גדות שמורת הטבע שנוצרה בעקבות בניית הסכר, לאזור העיר צ'ונגצ'ינג. סוכנות הידיעות הרשמית פרסמה ב-11 באוקטובר את ההצהרה הבאה: "יותר מארבעה מיליון תושבים באזור שמורת הטבע שהוקמה עם בניית סכר שלושת הערוצים, יעודדו להתיישב מחדש בפרברי העיר צ'ונגצ'ינג[9]." על אף ההצהרות לא נעשתה העברת אוכלוסין בקנה מידה שכזה בתחום הזמן שהוקצב באותם הדיווחים עד לשנת 2020.

ב-2012 החל הליך פינוי מחודש של אוכלוסייה אזרחית מאזור הסכר בקנה מידה של אלפי תושבים[7]. כסף שנשלח במקור לרשויות המקומיות כדי לבצע טרנספר של 13,000 חקלאים מסביב לגאוג'אנג לא השלים את המטרה הראשונית הזאת, מה שהותיר את החקלאים ללא פיצויים[10].

מהלך הבנייה של הסכרעריכה

 
בניית הסוגרים בין תנועת הספינות לתנועת המים המוסטים, 2002.
 
עבודות הבנייה על סכר שלושת הערוצים, 12 ביולי 2005.

באוגוסט 1996 הושלמו שתי תשתיות תחבורה גדולות, כולל גשר שילינג מעבר ליאנגצה ונמל תעופה בעיר יי-צ'אנג, שנכנס לשירות. בינואר 1997 אישרה הוועדה לתכנון תשתיות של המדינה הנפקה של מיליארד יואן באג"ח עבור קונצרן תאגיד שלושת הערוצים. זה היה המהלך הראשון של TGPCC לגייס כספים לבנייה באמצעות הנפקת אג"ח. במרץ 1997, אושר מעמדה החדש של צ'ונגצ'ינג כרשות מוניציפלית, מהלך שנועד להקל על היישוב מחדש ולהאיץ את התקדמות הפרויקט. באמצע ספטמבר 1997 הושלמה העתקת הגל הראשון של העקורים מאזור הסכר לעבר צ'ונגצ'ינג.

 
סכר שלושת הערוצים כפי שהוא נראה מהחלל, 23 בנובמבר 2016.

ב-1 באוקטובר 1997, גשר צ'ינג'יאטו נפתח לתנועה, וסיכם את בניית מתקני התחבורה למען תשתית הבנייה של הסכר עצמו. ב-6 באוקטובר נפתח הניווט לאורך תעלה באורך 3.5 ק"מ בגדה הדרומית של היאנגצה, הכנה נוספת לחסימת הערוץ הראשי של הנהר. ב-14 באוקטובר התקבלה החלטה בישיבת ההנהלה ה-63 של הפוליטביורו בראשות המנהיג העליון גְ'יָאנְג דְזֶה-מִין לחסום את הערוץ הראשי של היאנגצה עד 8 בנובמבר, מהלך שסימל את השלמת השלב הראשון בבניית הרשתות הלוגיסטיים והכנת הקרקע בעבור הפרויקט ותחילת השלב השני של בניית הסכר עצמו[11].

ב-1998, שיטפון ענק שנגרם על ידי נהר היאנגצה הפריע לעבודות הבנייה של סכר שלושת הערוצים והשפיע על 300 מיליון בני אדם, עם בערך 300,000 הרוגים בעקבות השיטפון והפסדים מוערכים ב-30 מיליארד דולר. ההפסד הכספי הזה של שיטפון בודד גרם לממשלת סין להיות נחושה עוד יותר להשלים את הפרויקט, בהתחשב שהעלות הכוללת שלו (27 מיליארד דולר) אפילו פחותה מההפסד הבודד הזה[12].

ב-1 במאי 1998 החלה בניית סוגר תעלת הספינות הזמני. באוקטובר מנהרת התעלה נחפרה והחל המילוי שלה בבטון. באמצע ספטמבר 2000 נאטמו 22 החורים התחתונים להסטת זרם השיטפונות. נכון לסוף 2001, מרבץ הבטון שהושקע לסכר שלושת הערוצים הסתכם באותה השנה ב-4.0638 מיליון מ"ר, כמות ששברה את שיא העולם זו השנה השלישית ברציפות. במאי 2002 סכר המעצור הזמני של זרמי הנהר במעלה הזרם פורק לאחר שמילא בהצלחה את משימתו ההיסטורית, ואפשר לנהר היאנגצה שהוסט מזרחה להסתער לתוך בור היסוד של סכר שלושת הערוצים, ובכך להכניס את הסכר לפעילות. באוקטובר בניית סוללת הזרמת השיטפונות הסתיימה. בנובמבר מנהרת ההטיה של נהר היאנגצה פורקה לגמרי. למחרת הפירוק, רוטור מחולל הטורבינות ההידראולי הגדול בעולם הונף בהצלחה למקומו בסכר עבור ייצור כוח הידרואלקטרי.

ב-2003 נבדק סוגר תעלת הספינות הקבוע והמאגר החל לאגור מים. באמצע יוני נעילת מעבר הספינות הדו-מסלולית הושלמה כדי לאפשר לספינות לעבור. ביולי מערך ייצור חשמל מספר 2 חובר לרשת והוכנס לייצור. באוגוסט מערכת ייצור חשמל מס' 3 חוברה לרשת והחלה לייצר חשמל. לבסוף, בנובמבר מערכת ייצור חשמל מספר 1 חוברה לרשת והחלה לייצר חשמל. בכך הושלם הליך הבנייה של הסכר עצמו והסדר הניווט והתנועה המסחרית בו. נכון לספטמבר 2005 כל 14 מערכות הייצור בגדה השמאלית של הסכר הוכנסו לייצור, שנה מוקדם יותר מהתאריך הסופי שנקבע בלוח הזמנים[13].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סכר שלושת הערוצים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Three Gorges Dam's last generator passes trial
  2. ^ נתוני האוכלוסין של הערים מדויקים נכון לשנת 2020.
  3. ^ Richard G. Weingardt, John Lucian Savage, Leadership and Management in Engineering 8, 2008-07-01, עמ' 162–166 doi: 10.1061/(ASCE)1532-6748(2008)8:3(162)
  4. ^ John Lucian Savage papers - Archives West, archiveswest.orbiscascade.org
  5. ^ The Three Gorges Dam: A Deluge of Doubts, The China Story (בAustralian English)
  6. ^ "Factbox: A history of China's Three Gorges project". Reuters (באנגלית). 2019-11-14. נבדק ב-2022-04-15.
  7. ^ 1 2 "Thousands being moved from China's Three Gorges - again". Reuters (באנגלית). 2012-08-22. נבדק ב-2022-04-15.
  8. ^ Li Peng opens Three Gorges project, South China Morning Post, ‏Invalid Date (באנגלית)
  9. ^ רויטרס (2007-10-11). "סין: עוד 4 מיליון יפונו בגלל הסכר הגדול בעולם". Ynet. נבדק ב-2022-04-15.
  10. ^ "'Cracks' in China's Three Gorges dam" (באנגלית בריטית). 2002-04-12. נבדק ב-2022-04-15.
  11. ^ Chronology of Three Gorges Project, www.mfa.gov.cn
  12. ^ Final Report on 1998 Floods in the People's Republic of China - China, ReliefWeb (באנגלית)
  13. ^ Three Gorges Dam Construction: Schedule from 1992 to 2009, Travel China Guide