סלעית אירופית
סלעית אירופית (שם מדעי: Oenanthe oenanthe) היא מין של ציפור שיר שסווגה בעבר כבת למשפחת הקיכליים, אך כיום נחשבת כבת למשפחת החטפיתיים. זהו המין הנפוץ ביותר בסוג הסלעית באירופה ובצפון ומרכז אסיה.
 סלעית אירופית
| |
|---|---|
סלעית אירופית זכר
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | ציפורי שיר |
| תת־סדרה: | דמויי־דרור |
| משפחה: | חטפיתיים |
| סוג: | סלעית |
| מין: | סלעית אירופית |
| שם מדעי | |
 Oenanthe oenantheליניאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
תחום התפוצה של סלעית אירופית מקייצת
חורפת
| |
| |
בישראל תת-המין הנפוץ O.o. oenanthe אשר מקנן ממערב אירופה עד מזרח אסיה וצפון סיביר והוא חולף מצוי בכל חלקי הארץ. חורפת נדירה בצפון הנגב. תת-המין הדרומי O.o. libanotica (מרכז אירופה, צפון המזרח התיכון, הלבנט עד מונגוליה) מקנן מקומי שכיח בחרמון ברום של מעל 1,400 מטר וחורף נדיר. האוכלוסייה הדוגרת מגיעה באפריל ונשארת עד אקטובר.[2]
הסלעית האירופית היא מין אוכל חרקים נודד המתרבה בשטחים סלעיים פתוחים באירופה ובמזרח על פני האזור הפלארקטי, ובנוסף בצפון מזרח קנדה וגרינלנד וכן בצפון מערב קנדה ובאלסקה. היא מקננת בנקיקי סלע ומחילות. כל בני המין הזה מבלים את רוב החורף שלהם באפריקה.
טקסונומיה עריכה
הסלעית האירופית תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השוודי קרל לינאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו בתור Motacilla oenanthe.[3] המין מסווג כעת בסוג Oenanthe שהוגדר על ידי חוקר הצפרות הצרפתי לואי ז'אן פייר וייו בשנת 1816.[4][5]
שם המין, Oenanthe, הוא גם שמו של סוג צמחים בעל שם זהה, והוא נגזר מ-"ainos" היווני "יין" ו-"anthos" "פרח", מהריח דמוי היין של הפרחים.[6] במקרה של הסלעיות האירופיות, הכוונה היא לחזרתן ליוון באביב בזמן פריחת הגפנים.[7]
לשמו האנגלי Wheatear אין שום קשר לחיטה או לאוזן, אלא הוא צורה שונה של לבן-עכוז, המתייחס לחלקו הלבן הבולט שלו.
ארבעת תת-המינים המקובלים בדרך כלל של הסלעית האירופית
בעלי תפוצה כדלקמן:[8]
- O.o. leucorhoa (Gmelin , JF, 1789) - צפון מזרח קנדה, גרינלנד ואיסלנד (סלעית גרינלנד)
- O.o. oenanthe (לינאוס, 1758) - צפון ומרכז אירופה דרך צפון אסיה עד מזרח סיביר וצפון מערב צפון אמריקה
- O.o. libanotica (Hemprich & Ehrenberg, 1833) - דרום אירופה דרך המזרח התיכון ודרום מערב אסיה למונגוליה וצפון מערב סין
- O.o. seebohmi (Dixon, 1882) - צפון מערב אפריקה
O.o. seebohmi נחשב למין מובחן על ידי רשימות מסוימות כמו של ה-IOU, ונקרא סלעית האטלס.[9]
תיאור עריכה
אורכה של הסלעית האירופית הוא 14.5–16 ס"מ, מוטת כנפיה 26–32 ס"מ, ומשקלה 17–30 גרם.[10]
לשני הזוויגים יש גב וזנב לבן, עם תבנית T שחורה הפוכה בקצה הזנב.
לנוצותיו של זכר בלבוש קיץ חלקים עליונים אפורים, גרון צהבהב וכנפיים ומסיכת פנים שחורים. בסתיו הוא דומה לנקבה מלבד הכנפיים השחורות. הנקבה חומה חיוורת מלמעלה ולמטה צהבהבה עם כנפיים חומות כהות יותר.
קולות עריכה
לזכר שיר שורק ומתפצפץ. הקריאות נשמעות כרעש צ'אט אופייני.
התנהגות עריכה
נדידה עריכה
הסלעית האירופית עושה את אחד המסעות הארוכים ביותר מכל הציפורים הקטנות, חוצה אוקיינוס, קרח ומדבר.[11] היא נודדת מאפריקה שמדרום לסהרה באביב על פני שטח עצום של חצי הכדור הצפוני הכולל את צפון ומרכז אסיה, אירופה, גרינלנד, אלסקה וחלקים מקנדה.[11] בסתיו כלל האוכלוסייה חוזרת לאפריקה, שם חיו אבותיהם.[11] ניתן לטעון שחלק מהציפורים המתרבות בצפון אסיה יכלו לקחת מסלול קצר יותר ולחורף בדרום אסיה; עם זאת, נטייתם המועברת להגירה מחזירה אותם לאפריקה,[11] ומשלימה את אחת הנדידות הארוכות ביותר מבחינת גודל גוף בממלכת החיות.[12]
ציפורים מתת-המין הגדול והבהיר של גרינלנד, leucorhoa, עושות את אחד מהמעברים הטרנס-אוקייניים הארוכים ביותר של כל ציפורי השיר. באביב רובם נודדים לאורך נתיב (בשימוש נפוץ על ידי חופמאים ועופות מים) מאפריקה דרך יבשת אירופה, האיים הבריטיים ואיסלנד לגרינלנד. עם זאת, תצפיות הסתיו מאוניות מצביעות על כך שכמה ציפורים חוצות את צפון האוקיינוס האטלנטי ישירות מקנדה וגרינלנד לדרום מערב אירופה, מרחק של עד 2500 ק"מ.[13] ציפורים המקננות במזרח קנדה נודדות מהאי באפין ומניופאונדלנד דרך גרינלנד, אירלנד ופורטוגל אל האיים האזוריים, וחוצות 3500 ק"מ של צפון האוקיינוס האטלנטי) לפני המעוף הלאה לאפריקה.[14] אוכלוסיות אחרות ממערב קנדה ואלסקה נודדות מעל חלק גדול מאירואסיה לאפריקה.[11]
מכשירי מעקב מיניאטוריים הראו לאחרונה שלסלעית האירופית יש את אחת ממסעות הנדידה הארוכים ביותר הידועים - 30,000 ק"מ, מאפריקה שמדרום לסהרה לשטחי הגידול הארקטיים שלהם.[15]
"הציפורים של אלסקה נסעו כמעט 15,000 ק"מ לכל כיוון - חצו את סיביר ואת המדבר הערבי, ועברו, בממוצע, 290 ק"מ ביום. "זוהי הנדידה הארוכה ביותר שתועדה עבור ציפור שיר ככל הידוע לנו", אמר ד"ר שמלג'והן.[15]
רבייה עריכה
סלעיות אירופיות מתרבות לראשונה כשהן בנות שנה.[16] הקן נבנה כולו על ידי הנקבה בעוד הזכר יושב בקרבת מקום, שר ולעיתים מבצע מעופי ראווה.[17] הקן ממוקם בחלל כגון מאורה של ארנבת, נקיעה בין סלעים או בחפץ מעשה ידי אדם כגון קיר או צינור. לקן יש בדרך כלל בסיס של חומר צמחי לא מסודר. גוף הקן בנוי מעשבים עדינים יותר, עלים, אזוב וחזזיות. הנקבה מטילה ביצים במרווחי זמן יומיומיים. התטולה היא 4–7 ביצים חלקות אך לא מבריקות שהן בסביבות ה-21.0 מ"מ × 15.8 מ"מ (0.83 ב × 0.62 in) בגודל עם משקל ממוצע של 2.83 גרם. צבען של הביצים כחול מאוד בהיר ולעיתים יש כמה סימנים חומים-אדומים בקצה הגדול יותר. כמעט כל הדגירה מתבצעת על ידי הנקבה שמתחילה דגירה לאחר הטלת הביצה הלפני אחרונה או האחרונה. הביצים בוקעות לאחר כ-13 ימים. הגוזלים מואכלים על ידי שני ההורים. הם פורחים לאחר 15 יום ונעשים עצמאיים מהוריהם כשהם בני 28 עד 32 ימים. בדרך כלל מגדלים רק מחזור בודד מדי שנה, אבל כאשר מחזור ביצים אובד, הנקבה תטיל מחזור שני.[18]
סטטוס ושימור עריכה
לסלעית האירופית טווח נרחב, המוערך ב-2.3 מיליון קמ"ר, ואוכלוסייה גדולה המוערכת ב-2.9 מיליון פרטים בעולם הישן ובאמריקה גם יחד. המין לא מתקרב לספי הקריטריון של ירידה באוכלוסייה של הרשימה האדומה של IUCN (כלומר, ירידה של יותר מ-30% תוך עשר שנים או שלושה דורות), ולכן הוא מוערך כללא חשש.[19]
מערכת יחסים עם בני אדם עריכה
במאות ה-18 וה-19 נחשבו סלעיות למעדן באנגליה, שנקראו "האורטולן האנגלי" ורועים מסאסקס השלימו את הכנסתם על ידי מכירת הציפורים שלכדו.[20][21][22]
גלריה עריכה
-
סלעית אירופית צעירה -
נקבה -
עם אוכל במקור, גולוויי, אירלנד -
קישורים חיצוניים עריכה
- סלעית אירופית, באתר ITIS (באנגלית)
- סלעית אירופית, באתר NCBI (באנגלית)
- סלעית אירופית, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- סלעית אירופית, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- סלעית אירופית, באתר GBIF (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ סלעית אירופית באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ דותן יושע, מגדיר הציפורים של ישראל - סלעית אירופית, באתר פורטל צפרות
- ^ Linnaeus, Carl (1758). Systema Naturæ per regna tria naturae, secundum classes, ordines, genera, species, cum characteribus, differentiis, synonymis, locis, Volume 1 (בלטינית). Vol. 1 (10th ed.). Holmiae (Stockholm): Laurentii Salvii. p. 186.
M. dorso cano, fronte alba, oculorum fascia nigra
- ^ Mayr, Ernst; Paynter, Raymond A. Jr, eds. (1960). Check-list of Birds of the World. Vol. 10. Cambridge, Massachusetts: Museum of Comparative Zoology. p. 121.
- ^ Vieillot, Louis Jean Pierre (1883). Saunders, Howard (ed.). Vieillot's Analyse d'une nouvelle ornithologie élémentaire (בצרפתית). London. p. 43.
- ^ "Dropwort, Hemlock Water". A Modern herbal. Botanical.com. נבדק ב-2008-02-05.
- ^ "Northern Wheatear". eNature. נבדק ב-2008-02-05.
- ^ Gill, Frank; Donsker, David, eds. (2016). "Chats, Old World flycatchers". World Bird List Version 6.2. International Ornithologists' Union. נבדק ב-20 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Species Updates". International Ornithological Committee. נבדק ב-29 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Oiseaux.net. "Traquet motteux - Oenanthe oenanthe - Northern Wheatear". www.oiseaux.net (באנגלית). נבדק ב-2020-09-29.
- ^ 1 2 3 4 5 Elphick, Jonathan, ed. (1995). Atlas of Bird Migration. New York: Random House. ISBN 0-679-43827-0.
- ^ "Featherweight songbird is a long-distance champ". phys.org (באנגלית). נבדק ב-2020-06-05.
- ^ Snow, David (1953). "The migration of the Greenland Wheatear". Ibis. 95 (2): 376–378. doi:10.1111/j.1474-919X.1953.tb00698.x.
- ^ Bairlein, F.; Norris, D.R.; Nagel, R.; Bulte, M.; Voigt, C.C.; Fox, J.W.; Hussell, D.J.T.; Schmaljohann, H. (2012). "Cross-hemisphere migration of a 25 g songbird". Biology Letters. 8 (4): 505–7. doi:10.1098/rsbl.2011.1223. PMC 3391447. PMID 22337504.
- ^ 1 2 "Tiny songbird northern wheatear traverses the world" by Victoria Gill.
- ^ Cramp 1988, p. 788.
- ^ Cramp 1988, p. 784.
- ^ Cramp 1988, pp. 787-788.
- ^ Cinnyris regius. BirdLife International. 2016.
- ^ Cocker, Mark; Mabey, Richard (2005). Birds Britannica. London: Chatto and Windus. p. 348. ISBN 978-0-7011-6907-7.
- ^ Defoe, Daniel (1724). A Tour Through the Whole Island of Great Britain. Vol. 1. London: G. Strahan. Letter 2, p. 57.
- ^ Hudson, William Henry (1900). Nature in Downland (2nd ed.). London: Longmans, Green. pp. 126–141.