סמבטיון

נהר אגדי המוזכר בתלמוד ובמדרשים, על פיהם הארץ שמעבר לו היא הארץ עליה הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור

הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי, שלפי התלמוד והמדרשים, אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור, שלמנאסר החמישי.

יהודים מחכים על הגדה של נהר הסמבטיון. חלון ויטראז' בכנסייה בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה

האגדהעריכה

האגדה מספרת, שהסמבטיון משליך אבנים אל גדותיו ועל כן אין איש יכול לחצות אותו, אולם הנהר אינו מחלל את השבת, ומפולת הסלעים בו נפסקת עם כניסתה. מאחורי הנהר צפונים עשרת השבטים, והנהר הזועף שומר עליהם עד בוא הגאולה.

פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהועריכה

הנהר מוזכר בספרות היוונית-רומית כבר במאה ה-1 לספירה, אך בשינויים מסוימים מהתיאור המופיע במדרש: חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן ציין בחיבורו "תולדות הטבע" את קיומו של הנהר, אך לדבריו הוא נמצא בארץ ישראל: ”ביהודה יש נהר שיבש בכל יום שבת“.[1] יוסף בן מתתיהו, לעומת זאת, סיפר בחיבורו "מלחמת היהודים", כי טיטוס עצמו ראה בעת מסעו בסוריה נהר בשם סבטיקוס, אלא שהוא פועל בצורה הפוכה - הוא זורם אך ורק בשבת:

”ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד, אשר שווה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין ערקה אשר במלכות אגריפס ובין רפנאה (אנ'),.[2] ויש לו תכונה נפלאה: הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי־כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל אורכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כולו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאילו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל־כן קראו לו "נהר השבת" (סַבַּטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים“[3]

בתלמוד, במדרש ובראשוניםעריכה

בתלמוד ירושלמי נאמר שבני עשרת השבטים גלו לשלושה מקומות: נהר סמבטיון, הרי החושך (לגרסה אחרת: עננים שכסו אותם), ודפני של אנטיוכיה: ”לשלש גליות גלו ישראל: אחד לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטויכא ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם“.[4]

בתלמוד בבלי מסופר כי טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא מנין ליהודים ש"ביום השביעי" המוזכר בתורה חל ביום השבת, ורבי עקיבא השיב לו: "נהר סבטיון יוכיח".[5] במדרש בראשית רבה אומר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: ”נהר סמבטיון יוכיח שמושך אבנים כל ימות השבוע, ובשבת הוא נח“.[6]

בשאילתות דרב אחאי (בראשית שאילתא א) מבואר שטורנוסרפוס לא השתכנע מטענה זו מאחר שלא היה יכול לאמתה: ”אמר לו ממאי נילף (=ממה נלמד). מנהר סמבטיון שהוא רץ כל הימים ובשבת הוא עומד. אמר ליה אף בנהר הזה איני מאמינך שאיני יודע את מקומו“

הרמב"ן בפירושו לתורה כותב שמקור שמו של הנהר הוא המילה "שבת": "כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון".[7]

בימי הבינייםעריכה

בפיוט היהודיעריכה

נהר הסמבטיון מוזכר בשני זמירות שבת, המושרים גם בימינו במסורת יהודי גרמניה. ככל הנראה על פי סגנונן במשקל ובחרוז (המורה על אופן ההגיה) שני פיוטי הזמירות נכתבו באזור אשכנז (גרמניה וצפון מערב אירופה) בסביבות שנת 1300. שמות הפייטנים נמצאים באקרוסטיכון, אך הם אינם מוכרים לחוקרים מעבר לפיוטים אלו.

בזמר "מה יפית" שנכתב בידי מרדכי איש עלבא כתוב:

זֶּה הָאוֹת אֲשֶׁר שָׂם אֵל בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (וּ)בַשְּׁבִיעִי אֲשֶׁר הוֹאֵל:
סַמְבַּטְיוֹן הַנָּהָר שֶׁבְּכָל יוֹם רָץ וְנִמְהָר
יוֹכִיחַ בּוֹ מָנוֹחַ - תָּשִׁיב לְמִין אֲשֶׁר שׁוֹאֵל.

כלומר בעזרת סמבטיון הנח בשבת ורץ בשאר הימים, תוכל להתווכח עם מין (כלומר נוצרי) הטוען שאין השבת יום מיוחד.

ובזמר "יום שבת קודש הוא" שנכתב כנראה בידי יהונתן איש שפיירא,

דְּבַר סִימָּן טוב לָךְ: בְּמָן,
וְאוֹת דֶּגֶל: סַמְבַּטְיון - הַמִתְגַּלְגֵּל בְּכָל יום
נָח כְּעַם סֶגֶל - יִשְׁבְּתוּ וְיִשְׁקוטוּ.

מסורות נוספותעריכה

הנוסע היהודי אלדד הדני, שככל הנראה גרם לתפוצה הרחבה לה זכתה האגדה, טען במאה ה-9 כי הנהר מכיל חול ואבנים בלבד ללא טיפת מים, וכי מעבר לנהר נמצאים רק בני משה, ולא כל עשרת השבטים. אולם המקור הראשון שמזכיר נהר של אבנים וחול בהקשר זה מופיע בכתבי האסלאם: בקוראן מוזכרת קבוצה בשם "בני משה" ופרשן הקוראן, המוסלמי מוקאתיל אבן סולימאן (767), מקשר אותם ל"עשרת השבטים האבודים", וטוען שהקבוצה מונה 70,000 איש אשר חיים מעבר לנהר חול בסין.[8]

ברומאנס "אלכסנדר מוקדון העברי" מסוף המאה ה–12 מתואר כיצד עברו אלכסנדר מוקדון וצבאו את נהר הסמבטיון כאשר הוא נח בשבת.[9]

ביהדות אשכנז נפוצה מסורת על "רויטע יידאלאך" (יהודים אדמוניים), כינוי לבני משה שמעבר לסמבטיון, שבבוא עת הגאולה יקומו וינקמו בנוצרים.[10]

מיקומו וזיהויועריכה

הרמב"ן[11] מזהה את נהר הסמבטיון עם נהר גוזן הנזכר במקרא,[12] ולדעתו של אלדד הדני הנהר הזה נמצא בסודאן או בחבש. ואילו ר' גרשון ב"ר אליעזר הלוי (1630), ור' מנשה בן ישראל קבעו שהנהר נמצא סמוך לים הכספי.[13] ר' גרשון ור' מנשה גם היו אלו שעוררו עניין ציבורי מחודש באגדה, לאחר שההתעניינות בו פחתה עם הזמן.

לאורך השנים יצאו יהודים במסעות חיפוש אחר הנהר האגדי, ובהם פתחיה מרגנסבורג, והמקובל הספרדי אברהם אבולעפיה (המאה ה-12).

פיוט האקדמותעריכה

אגדה עממית נפוצה אודות נסיבות חיבור הפיוט אקדמות, שנקרא בקהילות אשכנז בבוקר חג השבועות, מספרת על יהודי אשכנז, שאחד מן הכמרים שם נלחם ביהודי המקום בכוח קסמיו וכישופיו. הכומר דרש מאת היהודים כי יבואו להתווכח עמו בפני המלך, בענייני האמונה. היהודים בקשו מאת המלך לתת להם ארכה כדי שיספיקו להביא אחד מחכמי ישראל המובהקים שידע מה להשיב לכומר. לאחר דין ודברים הוחלט לשלוח אחד מהם שילך על מעבר לנהר הסמבטיון - על אף שאין אפשרות לעבור את הנהר כי אם בשבת תוך כדי חילול שבת, אך פיקוח נפש דוחה שבת - וזאת על מנת להודיע את עשרת השבטים שיושבים שם, שיואילו לשלוח אחד מאיתם להתווכח עם הכומר. אך מאחר שאותו שליח שילך לא יכול לשוב, (מחמת חילול שבת) הטילו גורל על זהות השליח.

בגורל שנערך עלה שמו של רבי מאיר ברבי יצחק שליח צבור נהוראי, שאכן נשלח אל מעבר לנהר, ולאחר שהציע את הסיפור בפני עשרת השבטים הואילו לשלוח אחד מהם לצורך הוויכוח עם הכומר. רבי מאיר שידע שלא יוכל לשוב חזרה למקומו, חיבר את הפיוט אקדמות, שהיו נוהגים לקרא אותו בחג השבועות. לפי גרסה אחרת, מטרת המסע שלו הייתה הפוכה, לסייע ליהודים מעבר לסמבטיון שסבלו מרדיפות.[14]

במחקרעריכה

חוקרים מודרניים ביקורתיים אחדים הציעו הסברים שונים להתפתחות האגדה.

השערת נהר הפרת - ההפוך: חוקר היהדות יצחק שמואל רג'יו טען כי נהר הסמבטיון הוא בעצם נהר פרת, אשר נקרא גם בשם זה משום שלאחר שהיהודים התיישבו מעבר לנהר התאפשר להם לשמור שבת.[15] ניתן למצוא סימוכין לדעה זו, בעובדה שנהר הדון כונה בפי הגאוגרף הערבי מוחמד אל-אדריסי "אל סאבת", והעיר קייב מכונה אצל הקיסר קונסטנטינוס השביעי בשם "סאמבאטס" - כאשר שני הכינויים פירושם מקומות מנוחה היות ששני המקומות היו תחנות סחר, ושמם ניתן להם על ידי הכוזרים.[דרוש מקור] חוקר העתיקות היהודי-גרמני הארכאולוג גאורג שטיינדורף (אנ') כתב על רישומי תחותמס הראשון (תות-משה) בחזרתו למצרים ממסע הכיבושים בצפון, ובו תיאורו המתפעל של הסופר המצרי מהנהר "ההפוך" נהר הפרת.

מכל הפלאים בהם פגשו המצרים בעולם החדש, המפליא מכל היה נהר הפרת עצמו.
היאור במולדת, הנהר היחיד שהכירו, זרם מדרום לצפון, וכך יכלו להפליג צפונה עם זרם המים ובכוחו, ולשוב דרומה עם משב הרוח...
אך עתה פגשו בנהר, ההייתם מאמינים?!... שאין לשוט בו צפונה עם הזרם. הלוחמים המצרים לא נלאו מלספר על "המים ההפוכים, הזורמים דרומה כשהם זורמים צפונה". מאותו הרגע למעשה, המונח "מים הפוכים" הפך לכינוי של נהר פרת בפי המצרים.[16]

השערת נהר הארנת (האורונטס) - חוקרים רבים עסקו בזיהוי הנהר המתואר בכתבי יב"מ (יוסיפוס) וידידיה האלכסנדרוני (פילון) באופן ברור כנהר ליד העיר ערקא והוא נהר הארנת (האורונטס). שמו הערבי הוא המורד (العاصي אלעצי או אלעגּ'י - מלשון מרידה) שמא בגלל זרימתו צפונה בניגוד לשאר הנהרות המצויים באזור, או בגלל פרצי מים גועשים פתאומיים ושוצפים בעונת החורף.[17]

השערת נהר הזב הגדול (באזור חדייב): שמואל יוסף פין זיהה את נהר הסמבטיון עם נהר הזב הגדול שבחדייב, לשם הועברו עשרת השבטים. פין הצביע על העובדה שנהר הזב נקרא על ידי ההיסטוריון האתונאי קסנופון בשם "סאבאטוס", וטען שמאוחר יותר שונה שמו לסמבטיון, שינוי שיצר בלבול עם הנהר "סבטיקוס" שמזכיר יוסף בן מתתיהו. בהמשך התפתחו אגדות רבות על מקום משכנם של עשרת השבטים.[18]

השערת "נהר החול": לפי דוד קאופמן, השם המקורי של הנהר בעברית היה "נהר החול", במובן של עפר (שם שיש לו מקבילה בערבית - Wadi al-Raml), ומאוחר יותר השם הובן בטעות כמתייחס לחול במובן של ימי החול - ששת ימי המעשה, וכך התעוררה האגדה על נהר שנח לסירוגין, ומכאן השם סמבטיון - נהר שבתי. מתוך שם זה אין לדעת אם הנהר זורם בשבת או נח בו, וכך קרה, לדברי קאופמן, שיוסף בן מתתיהו ופליניוס פירשו את השם במשמעויות הפוכות.[19]

השערת גבול השבטים של גלות אשור: החוקר יחיאל שבי הציע הסבר לפיו מדובר בנהר היסטורי ששכן במערב אפגניסטן, לשם הגלתה ממלכת אשור יהודים. לאחר שהתיישבו שם שלטו היהודים על מעברי הסחורות בנהר, ובשבת הם סגרו את המעברים כך שגם הנהר שבת מעבודה. לאזור זה הם קראו 'שמבה', שפירושו שבת בהגייה המקומית, ולכן נקרא הנהר 'שמבתיון' - הנהר של השבת.[20]

כך או כך האגדה התפשטה והתחבבה על היהודים, וכן היא מוזכרת בזמירות שבת בזמר "מה יפית" ובזמר "יום שבת קודש".

בתרבותעריכה

  • בסאטירה העברית מסעות בנימין השלישי מאת מנדלי מוכר ספרים מתוארים מסעותיו של בנימין השלישי ועוזרו סנדריל, שנוסעים למרחקים כדי למצוא את "היהודים האדמוניים" שמעבר לסמבטיון.
  • בשם זה השתמש גם תיאטרון ישראלי סאטירי משנות ה-50.
  • הסופר ש"י עגנון מזכיר את הנהר בספר אורח נטה ללון. בספר, ילד בשם רפאל שואל על אודות הנהר את גיבור הסיפור.
  • המשורר יהודה עמיחי מרבה להשתמש בנהר בצורה סימבולית בהרבה משיריו.
  • הזמר אהוד בנאי מציין את נהר הסמבטיון כנקודת ציון בכיוון מזרח (מתוך ארבע רוחות השמיים) בשירו "הכוכב של מחוז גוש דן". הסמבטיון מוזכר גם בשירו של יהורם גאון, "שיר היחידה", העוסק בפעילותה של סיירת מטכ"ל.[21]
  • ישראל אלדד עשה שימוש ב"סמבטיון" ככינוי מחתרתי בארגון הלח"י וכשם עט (פסבדונים), משום שהיה סוער כמו הנהר.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 18.
  2. ^ עיר בשטח הפרובינקיה הרומית סוריה סקונדה.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה א. תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ה'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ה, עמוד ב'.
  6. ^ בראשית רבה, פרשה יא, פיסקא ה.
  7. ^ רמב"ן על דברים לב כו
  8. ^ Paul Kekai Manansala, Sailing the Black Current: Secret History of Ancient Philippine Argonauts in Southeast Asia, the Pacific and Beyond
  9. ^ אלכסנדר בארץ השבטים, מתוך ממקור ישראל, עמנואל בן גריון (ברדיצ'בסקי), באתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור
  10. ^ ד"ר יו"ט לוינסקי, בעקבות עשרת השבטים, באתר "דעת" של מכללת הרצוג
  11. ^ רמב"ן על דברים לב כו
  12. ^ מלכים ב יז ו
  13. ^ גרשון ב"ר אליעזר הלוי, גלילות א"י; מנשה בן ישראל, מקוה ישראל פ"י סי' ל"ט
  14. ^ מעשה מבעל האקדמות
  15. ^ רג'יו, ביכורי העתים, חוברת 8 (תקפ"ח), עמ' 55-49
  16. ^ (באנגלית) הספר הסרוק כשמצרים שלטה במזרח, עמוד 36, גאורג שטיינדורף, הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1946 (אתר אוניברסיטת שיקגו)
  17. ^ סיכום של מחקר לא יהודי שנעשה במאה ה-19, כתוב איטלקית ישנה, הובא בידי האנציקלופד היהודי איטלקי יצחק למפרונטי באנציקלופדיה ליהדות שלו פחד יצחק, והובא בתרגום לעברית במאמרו של דוד מלכיאל הסמבטיון ועשרת השבטים, בספר פחד יצחק לרבי יצחק למפרונטי (אתר יד בן צבי)
  18. ^ פרחי צפון: קבוצת דברי תורה וחכמה מליצה ושיר, חוברת ב, עמ' 133-137.
  19. ^ בכתב העת Revue des Études Juives, מס' 22 (1891), עמ' 285-287
  20. ^ צופיה הירשפלד, אם תרצו, אין הסמבטיון אגדה, 27.05.10
  21. ^ מילות השיר "שיר היחידה", באתר שירונט