סמיכות פרשיות

אחת הדרכים לפירוש התורה

סמיכות פרשיות (או כתובים סמוכין) היא אחת הדרכים שבהן התורה נדרשת, ועל פיה יש להסיק על תוכנה של פרשיה מסוימת בתורה מן הפרשה הסמוכה לה.

נימוק

עריכה

הפסוקים בתורה סדורים פעמים רבות על פי מבנה ברור וסדר פנימי בין הפסוקים, כמו, למשל, פרשת ויקרא, המפרטת את דיני הקורבנות בצורה מסודרת, פרשיה אחרי פרשיה. לעומת זאת, פעמים רבות מצוות התורה כתובות ללא קשר ברור בין מצווה מסוימת לבין מצווה הסמוכה לה. כך, למשל, פרשת "קדושים תהיו" כוללת מצוות רבות הכתובות בקיצור, מתחומים הלכתיים מגוונים, שקשה להסביר את המכנה המשותף להם. באמצעות הכלל האמור קבעו חז"ל, שפסוקים חסרי קשר לכאורה נכתבו זה לצד זה כדי שנסיק מסמיכותם על קשר כלשהו ביניהם, ונלמד מאחד מהם פרט מסוים גם לגבי השני. הגמרא במסכת יבמות דף צ"ז ע"א מציינת ששתי הפרשיות צריכות להיות סמוכות ממש כדי שיהיה אפשר לפרש את הנושא על פי שיטת סמיכות הפרשיות.

מקור הלימוד

עריכה

(ברכות דף י עמוד א) רבי יוחנן אמר סמוכין מן התורה מניין? שנאמר:"סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר" (תהילים קי"א, ח')

המחלוקת בדברי חז"ל

עריכה

במדרש ההלכה ספרי פרשת בלק (במדבר פיסקא קלא) נחלקו תנאים אודות כלל זה:

רבי עקיבא אומר: כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה - לְמֵידָה הימנה. רבי אומר: הרבה פרשיות סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

מערער נוסף על שיטה דרשנית זו הוא רבי יהודה:[1]

בן עזאי אומר: נאמר (שמות כב, יז): 'מכשפה לא תחיה', ונאמר (בפסוק הבא): 'כל שוכב עם בהמה מות יומת'. סמכו עניין לו, מה שוכב עם בהמה בסקילה - אף מכשפה בסקילה. אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו עניין לו נוציא זה לסקילה?!

האמורא רב יוסף הבחין בין ספר דברים ("משנה תורה") לבין שאר חומשי התורה, ולדעתו גם רבי יהודה מודה שבספר דברים ניתן לדרוש "סמוכין". הוא הוכיח זאת מדברי רב, שהסביר דין מסוים של רבי יהודה עצמו בעזרת "סמוכין" בספר זה. הראב"ן[2] מסביר את טעמו של הבדל זה בין הספרים: ספר דברים הוא נאום של משה רבנו, שסודר על ידו על פי קשר ענייני מסוים, מה שאין כן שאר חלקי התורה, שנאמרו ישירות מפי הגבורה, וסדר הפסוקים הכתוב איננו בהכרח תואם לסדר אמירתם.

בתקופת האמוראים התקבלה שיטת הלימוד באמצעות סמיכות פרשיות ללא עוררין. התלמוד אף מביא מקור מדרשי מאת רבי יוחנן[3] לביסוס שיטת הדרישה על פי סמיכות הפרשיות:

סמוכין מן התורה מניין? שנאמר (תהלים קיא, ח): סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם, עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.

[4] מכאן נקראת שיטת לימוד זו בקיצור "סמוכין".

במקום אחר בתלמוד[5] נאמר שהנושא היה שנוי במחלוקת בין חכמי ישראל לבין המינים: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו[6]... אמר ליה: אתון דלא דרשיתון סמוכין - קשיא לכו, אנן דדרשינן סמוכים - לא קשיא לן". תרגום: אמר לו אותו מין לרבי אבהו... אמר לו: אתם, שלא דורשים סמוכים - קשה לכם; אנחנו, שדורשים סמוכים, לא קשה לנו".

יחס פרשני המקרא לסמיכות פרשיות

עריכה

גישת רש"י

עריכה

רש"י בפרושיו, כולל סמיכות פרשיות אך ורק כאשר הפסוק אינו מובן ופרוש בדרך של סמיכות פרשיות תפתור את הקושי ותיישב את פשט הפסוק.[7] ניתן לדייק ולומר כי רש"י מביא בפירושו סמיכות פרשיות רק בשני מקרים. כאשר הפרשה אינה כתובה במקומה או כאשר אין קשר כלל בין פרשיות סמוכות.[8]

גישת ראב"ע

עריכה

בחומש ויקרא, מזכיר הראב"ע את הכלל שהציב: "וכבר אמרתי לך בפרשת ואלה המשפטים, שכל מצווה ומצוה עומדת בפני עצמה לכן יש כדמות סמך להדביק הפסוקים"[9] כך גם התייחסותו של הראב"ע לסמיכות מינוי שופטים לשלושת הרגלים, פותחת בכלל: "אף על פי שכל מצווה ומצוה עומדת בפני עצמה יש כדמות דרש להדבק הפרשיות"[10] אזכור נוסף של הראב"ע לגבי סמיכות פרשיות: "והסומכים על הסמך הפרשיות, איננה טענה כי כל מצווה עומדת בפני עצמה, והסמיכות כדרך דרש". כמו כן מכנה הראב"ע בפירושו את סמיכות הפרשיות כ'דרך דרש'.[11]

גישת ספורנו לסמיכות פרשיות

עריכה

הספורנו השתמש בפירושו לתורה בשני טיפוסים של סמיכות. בראשון עמד הפרשן על הקשר המיידי - המקומי בין פסוקים או פרשיות; ובשני ביקש להראות את המבנה של היחידה הגדולה, דהיינו, להציג את מבנה הפרשייה ואת הקשרים הפנימיים שבין חלקיה, או לשרשר רצף של פרשיות ולחשוף את הקשרים הקושרים אותן למסגרת רציפה אחת.[12]

דוגמאות בהלכה

עריכה
  • סמיכות פרשת "לא תחסום שור בדישו" לפרשת ייבום (דברים כה, ד-ה) מלמדת שכאשר האח המועמד לייבם הוא מוכה שחין - אין לכפות את היבמה להינשא לו, ו"לחסום את פיה" מלטעון שאינה רוצה בו.[1]
  • סמיכות פרשת שעטנז לפרשת ציצית (דברים כב, יא-יב) מלמדת שמצוות ציצית דוחה איסור שעטנז, וכאשר הבגד עשוי מפשתן - יש לתת בו ציצית עם תכלת מצמר.[13]
  • סמיכות פרשת נזיר לפרשת ברכת כהנים (במדבר ו, כא-כג) מלמדת שכהן ששתה יין לא יברך את ברכת הכהנים.[14]

דוגמאות באגדה

עריכה
  • סמיכות הפרשיות בין מכירת יוסף וירידתו למצרים לבין מעשה יהודה ותמר (בראשית פרקים לז-לט) מלמדת על קשרים שונים בין הדברים.[15]
  • מיתת מרים הנביאה הוזכרה בסמוך לפרשת פרה אדומה (במדבר פרקים יט - כ) להורות שמיתת הצדיקים מכפרת.[16]
  • פרשת איסורי גילוי עריות נסמכה לפרשת "קדושים תהיו" (ויקרא פרקים יח-כ) ללמד שעיקרה של הקדושה הוא פרישה מן העריות.[17]

מידות דרש דומות

עריכה

בין שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן הוזכרו שתי מידות: "דבר הלמד מעניינו" ו"דבר הלמד מסופו", הדומות במידת מה ל"סמוכין". פירוש המידות הללו, שכאשר יש פסוק סתום - יש ללמוד על כוונתו מן הפסוקים הסמוכים לו, בעניין הבא אחריו ("מעניינו") או מהמשך אותו עניין עצמו ("מסופו"). הדרשה מסמיכות הפרשיות השנויה במחלוקת היא באופן אחר: כוונת הפסוק ידועה, ואין צורך להסיק על עצם פירושו מן ההקשר. רק פרט מסוים בדין זה אנו באים ללמוד מהשוואה למצוות אחרות שנאמרו בסמוך לו, ועל כך נחלקו התנאים.[18]

מידת דרש נוספת הדומה לסמיכות פרשיות היא היקש, וכתבו התוספות שההבדל ביניהן הוא שהיקש הוא דווקא בין שני דברים הכתובים בפסוק אחד, ושבזה גם רבי יהודה מודה.[19] על פי זה יוצא שבכמה מקומות בתלמוד שכתוב ש"הוקשו" שני דברים זה לזה, והדברים כתובים בשני פסוקים נפרדים, הכוונה היא לסמיכות פרשיות ולא להיקש.[20] אמנם כאשר בין שני הפסוקים יש ו' החיבור, נקרא הדבר וי"ו מוסיף על עניין ראשון, שהוא סוג של היקש.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד', עמוד א'
  2. ^ ספר ראב"ן.. הוא אבן העזר.. סימן לד, מובא בהגהות מהר"ב רנשבורג על הדף ביבמות שם, וראו גם בהערות מהר"ץ חיות שם.
  3. ^ במקבילה ביבמות ד, א הדברים מופיעים בשם רבי אלעזר תלמידו.
  4. ^ הדברים מוסבים על "פִּקּוּדָיו", המצוות, המוזכרות בפסוק הקודם. מכל מקום, בפשטות "סְמוּכִים" פירושו: חזקים, ראו במפרשים שם.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א'
  6. ^ אותו מין דן על קושי כרונולוגי בסדר הפרקים בספר תהלים, שהמעשה המוזכר בכותרת פרק נז (בריחת דוד מפני שאול) מוקדם למעשה שבכותרת פרק ג (בריחת דוד מפני אבשלום).
  7. ^ קופרמן י (2001). רש"י כפרשן שלא אליבא דהילכתא. פשוטו של מקרא. עמ' 48-55.
  8. ^ אוצר פירושים על התורה, ארבעה פירושים על פירוש רש"י. רבינו אליהו מזרחי, גור אריה, לבוש האורה ושפתי חכמים. ירושלים: תשי"ח. נדלה בתאריך 02/07/2013 מתוך: http://hebrewbooks.org/14294 פרוש המזרחי, לפרשת נשא, פרק י', פסוק ב'.
  9. ^ פרוש ראב"ע על ויקרא, פרק י"ט, פסוק ג'.
  10. ^ פרוש ראב"ע על דברים פרק ט"ז, פסוק י"ח.
  11. ^ פרוש ראב"ע על דברים פרק כ"ט, פסוק י"ג.
  12. ^ גוטליב ז. (תשמ"ד). ביאור הספורנו על התורה לרב עובדיה ספורנו. ירושלים: מוסד הרב קוק.
  13. ^ יבמות, שם
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה א'
  15. ^ בראשית רבה פרשה פה, ב
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'
  17. ^ ויקרא רבה פרשה כד, ו
  18. ^ אנציקלופדיה תלמודית ערך דבר הלמד מעניינו, הערה 8, בשם יבין שמועה כלל קמז. שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן צב. וראו שו"ת יהודה יעלה חלק א סימן קצ.
  19. ^ תוספות, מסכת סוכה, דף לא, עמוד א
  20. ^ אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך היקש, טור תקסא