ויקיפדיה

סמי מיכאל

סופר ישראלי, נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל

סָמי מיכאל (שם לידה: סלאח מגלד[1], 15 באוגוסט 1926 – 1 באפריל 2024) היה סופר, מחזאי, מתרגם ופעיל חברתי ישראלי. כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל. ספריו של מיכאל תורגמו לשפות רבות וזכו בעשרות פרסים ספרותיים בישראל וברחבי העולם. חלקם עובדו גם לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע.

סמי מיכאל
سامي ميخائيل
Sami Michael
צילום מ-2007
צילום מ-2007
צילום מ-2007
לידה 15 באוגוסט 1926
ה' באלול ה'תרפ"ו
בגדאד, עיראק המנדטורית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 באפריל 2024 (בגיל 97)
כ"ב באדר ב ה'תשפ"ד
חיפה, ישראל
שם לידה סלאח מגלד
מדינה ממלכת עיראק, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
עיסוק סופר
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה ספרות
סוגה רומן
יצירות בולטות שווים ושווים יותר, חצוצרה בוואדי, מים נושקים למים, יהלום מן הישימון
תקופת הפעילות 1950–2024 (כ־74 שנים)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

סמי מיכאל נולד בשם כאמל סלאח מנשה בבגדאד, בירת עיראק, בשכונה מעורבת של יהודים, מוסלמים ונוצרים. הוא סיים את לימודיו התיכוניים ברשת החינוך של הקהילה היהודית בבגדאד, בבית הספר "שמאש", וב-1945 קיבל את תעודת הבגרות הממשלתית העיראקית. בגיל 15, בזמן לימודיו התיכוניים, בעקבות עליית המשטר הפרו-נאצי בעיראק ו"הפרהוד" (גל אלימות נרחב כלפי היהודים בעיראק), הצטרף מיכאל למפלגה הקומוניסטית העיראקית שפעלה נגד המשטר ולמען דמוקרטיה וזכויות האדם, שבשורתיה פעל במחתרת. באותה תקופה סיים גם שנת לימודים באוניברסיטה האמריקנית בבגדאד (שלוחה של האוניברסיטה האמריקנית בביירות שבלבנון), וגם פעל כעיתונאי וכתב בעיתונות הקומוניסטית. בשנת 1948, כאשר נשא עדיין את שם הולדתו, הוצא נגדו צו מאסר. באמצעות מבריח, שאִרגן אביו, חצה מיכאל את הגבול לאיראן ונאלץ לשנות את שמו[2].

באיראן שהה שנה והצטרף כחבר למפלגת תודה המפלגה הקומוניסטית האיראנית, שם המשיך לפרסם מאמרים נגד המשטר בעיראק. ב-1949, בין השאר מחשש שהשלטון באיראן יסגיר אותו לשלטונות העיראקיים, פנה לסוכנות היהודית ועלה לישראל, אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הציעה לו לעבור לברית המועצות[2].

עלייה לארץ עריכה

מיכאל הגיע בטיסה מאירן לישראל בשנת 1949, שבה נאמר לנוסעים כי היעד של המטוס הוא פריז ואחר כך תל אביב, אך שלא כמו מטוסים אחרים, הוא נחת בשדה תעופה חיפה. פרשה זו הייתה נושא הסיפור שכתב מיכאל, "היום הראשון בישראל היה בחיפה", שבו תיאר כיצד התאהב בעיר הקסומה עוד בראותו אותה מן האוויר[3]. תחילה התיישב ביפו, ולאחר מכן עבר להתגורר בחיפה בעקבות הצעה שקיבל להיות חבר מערכת בעיתון "אל-איתיחאד". יוזם המעבר של מיכאל לחיפה היה הסופר אמיל חביבי, לאחר שמיכאל שלח לעיתון שני מאמרים שפורסמו ועוררו תגובות.

קריירה עריכה

עם הגיעו לעיר חיפה התגורר מיכאל בשכונת וואדי ניסנאס בעיר ופרסם בעיתונים "אל-איתיחאד" וב"אל-ג'דיד" סיפורים ומאמרים. היה לו טור קבוע שפרסם תחת שם העט "סמיר מארד". בשנת 1974 פרסם מיכאל את הרומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר", העוסק בחיי העולים החדשים של שנות ה-50 בישראל במעברות והאפליה העדתית ממנה סבלו העולים מארצות האסלאם[4]. הספר עורר הדים רבים ומיכאל הוזמן להשתתף בתוכנית התרבות "טנדו", ששודרה בטלוויזיה הישראלית בהנחיית ירון לונדון, שם זכה לראשונה לחשיפה תקשורתית[5].

בשנת 1975 פרסם מיכאל את ספר הילדים הראשון שלו "סופה בין הדקלים", על הרפתקאותיהם וגבורתם של נערים ונערות יהודיים בעיראק, בימי מלחמת העולם השנייה. הספר זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו ביקשה הוצאת "עם עובד" שמיכאל יכתוב ספר ילדים על תקופת המעברות. הספר "פחונים וחלומות" יצא לאור ב-1979[6].

בשנת 1977 פרסם מיכאל את הרומן השני שלו, "חסות". סיפור העלילה נסוב סביב קבוצה של פעילי שמאל יהודים וערבים במהלך מלחמת יום הכיפורים. בין חברי הקבוצה משורר ערבי צעיר שהשלטון מבקש לפקח עליו (דמות בהשראת סמיח אל-קאסם, או לפי מבקרי ספרות אחרים מחמוד דרוויש)[7][8]. חברי הקבוצה היהודים פורסים על המשורר הצעיר "חסות", מונח הרומז על הנוהג העתיק של שליט או אדם בעל מעמד לתת חסות לאדם נרדף[9].

בשנים 1981–1987 תרגם את הטרילוגיה הקהירית, סדרה של שלושה ספרי רומן היסטורי, אשר נכתבו בין השנים 1957-1956 במצרים, על ידי הסופר ואיש הרוח המצרי נגיב מחפוז.

בשנת 1987 פרסם מיכאל את "חצוצרה בואדי", אשר עובד למחזה מצליח שנה אחר כך בידי שמואל הספרי[10]. ב-2001 עובד הספר לסרט שזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה[11]. בשנת 2002 חגגה הוצאת "עם עובד" את ההדפסה ה-29 של "חצוצרה בואדי", עם יותר מ-100 אלף עותקים שנמכרו עד אז[12].

בשנת 1993 יצא לאור ספרו "ויקטוריה", המגולל את סיפור חייה של אישה יהודיה החל מילדותה בבגדאד ועד לזקנתה בישראל. על הספר כתב המשורר נתן זך: "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית"[13]. הספר תורגם גם לערבית והופץ בעיראק וברחבי העולם הערבי.

ב-2001, הוציא את ספרו החצי-אוטוביוגרפי "מים נושקים למים"[14]. ב-1955 החל לעבוד כמודד בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות, שם עבד שלושים שנה, עד לפרישתו[15]\ וחוויותיו כעובד השירות ההידרולוגי שימשו השראה לספרו הזה.

בשנת 2005 יצא לאור ספרו "יונים בטרפלגר" המגולל את סיפורו של זאב אפשטיין, גבר ישראלי עשיר ומצליח, בן מסור לאמו ניצולת השואה, המגלה יום אחד שהוא בן מאומץ: הוריו הביולוגיים הם פלסטינים שנמלטו מחיפה בשנת 1948, ומי שחשב להוריו מצאו אותו בבית נטוש. בהמשך אמו הביולוגית, נבילה, מגלה אותו ונכנסת לחייו, ונרקמים ביניהם יחסים קרובים. הספר נכתב על פי ספרו של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני, 'השיבה לחיפה', שהתפרסם ב-1969, כעין סיפור המשך[16]. באפריל 2005 פורסמה כתבת שער של דליה קרפל במוסף "הארץ" על הספר, תחת הכותרת "סופר תחת השפעה". בכותרת המשנה נכתב: "לסמי מיכאל יש ספר חדש, 'יונים בטרפלגר'. הוא נכתב על פי ספרו של הסופר הפלסטיני עסאן כנפאני, 'השיבה לחיפה', שהתפרסם ב-1969. משום מה מיכאל לא מצא לנכון לתת לכנפאני קרדיט עד שב'עם עובד' גילו את הזיקה ברגע האחרון". הכתבה עוררה את זעמו של מיכאל, בשל העובדה שבעשרות ראיונות שקיים בשנתיים שקדמו לפרסום ב"הארץ", הדגיש את הזיקה בין ספרו לרומן שכתב כנפאני[17]. תחילה ביקש להגיש תביעת דיבה, אלא שהעניין הגיע לבוררות שבעקבותיה פרסם עיתון "הארץ" ההתנצלות[18].

בשנת 2018 זכה מיכאל בפרס עגנון לאמנות הפרוזה.

תפקידים ועשייה ציבוריים עריכה

  • בשנת 1955 התמודד מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית למועצת פועלי חיפה[19], אך זמן קצר אחר כך פרש מהמפלגה לאחר שהתאכזב מהטוטליטריזם של ברית המועצות ומהדרישה של מנהיג המפלגה מאיר וילנר לנאמנות אליה[20].
  • בשנים 1980–1991 התגורר בעיר מעלות-תרשיחא. מיכאל מונה על ידי בית המשפט העליון, בשנת 1991, כבורר שאלת העברתם של תלמידים ממעלות לבית־הספר ניסיוני חדש בתפן, זאת לאחר שקבוצת הורים ממעלות יזמה הקמת בית־ספר ניסיוני חדשני באזור. משרד החינוך אישר את הפרויקט, התעשיין סטף ורטהיימר תמך בפרויקט ותרם את המבנה, אך ראש מועצת מעלות־תרשיחא, שלמה בוחבוט, החליט למנוע מילדי מעלות את המעבר לבית הספר החדש[21]. בוחבוט נימק את התנגדותו בכך, שמדובר בבית־ספר אליטיסטי לעשירים אשכנזים, האשים את ורטהיימר בגזענות ופטרונות, והכריז כי ילדי מעלות צריכים להישאר ביישוב. מיכאל הכריע כי בית הספר יוקם. הוא הסביר כי כאדם ליברלי הוא מכיר בזכות ההורים להחליט על חינוך ילדיהם, אך הוסיף ואמר: "ההחלטה לא הייתה קלה מבחינה מצפונית; למעשה גזרתי שנבחרת מובילה של ילדים, השייכים לשכבה מבוססת, תיגזל מהיישוב ותעבור לבית־ספר שנמצא מחוץ לתחומו. מבחינה זו כאבתי את כאב המקום, ואת כאבו של בוחבוט, שהיה ממש מופנם בתוכי"[20].
  • בשנת 2001 נבחר לכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח, תפקיד בו כיהן עד 2023.
  • ב-2013 הוקמה "עמותת סמי מיכאל" במטרה להפיץ את מורשתו. החל משנת 2017 מחלקת העמותה פרס ליחידים "העושים למען החברה בכל הקשור בצמצום פערים ובמתן שוויון הזדמנויות, ברוח תפיסת מורשתו של הסופר סמי מיכאל, תוך שימת דגש על פריפריה חברתית וגאוגרפית"[22]. בין הזוכים בפרס נמנים יואב ללום ושלמה סבירסקי.
  • מיכאל הוצב מספר פעמים ברשימת מרצ לבחירות לכנסת, ב-1992 וב-1996[23][24].

חיים אישיים עריכה

מיכאל היה אחיה של נדיה, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בסוריה בשירות המוסד הישראלי. היה נשוי שנים רבות למלכה מיכאל, מורה שהקימה וניהלה במשך שנים את בית הספר רוממה בחיפה. לשניים בת, דקלה, מורה אף היא, ובן, אמיר, שניהל את בית הספר העל-יסודי משגב ואחר כך היה מפקח מחוז צפון במשרד החינוך. אחר כך נשא לאישה את רחל יונה מיכאל, שהייתה עיתונאית בעיתונים "דבר" ו"הפטיש" ובתחנת הרדיו קול ישראל. אחייניתו, בת אחותו לינדה, היא עיתונאית "הארץ" ורד לי[25].

עמדותיו עריכה

מיכאל היה אתאיסט מוצהר, והביע את דעותיו על כך במספר ראיונות שערך בתקשורת[26]. בעקבות חשיפת המחתרת היהודית ב-1984 כתב: ”אין שום אידיאולוגיה, חולנית, רציונאלית שיכולה להצדיק ולתרץ את החמדנות החולנית המאפיינת היום את הלאומנות היהודית. רק חסידים מעוותים של אלהים מוזר, מסוגלים לתרגם לשפת מעשה את השאיפות הכמוסות הללו. כך קמה היום ברית לא קדושה של דת פנאטית, לאומנות עיוורת ועולם תחתון. מברית טמאה זו יכול לצמוח רק טרור”[27].

מיכאל היה סבור שמדינת ישראל מעולם לא התעמתה ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, ודת מול חילוניות. יהודי ארצות-ערב שהגיעו לאחר הקמת המדינה נחשבו בעיני היישוב הוותיק האשכנזי, כלא שונים בהרבה מהאויב הערבי המובס. הם דיברו בשפתו, הם אימצו את מנהגיו ואפילו העניקו לצאצאיהם שמות ערבים. בעיני היישוב הוותיק הם היו פרימיטיביים ונחותים, ממש כמו האויב שהכריעו אותו בשדות הקרב. ומאז הקמת מדינת ישראל הקרע הזה לא התאחה ולובש צורה של גזענות, וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. בנוסף הגוש החרדי האשכנזי ראה ביהדות המזרח סכנה קיומית. מאחר שבאמונתה, היהדות המזרחית לא נשאה אופי קיצוני. היא התפתחה בחיק האסלאם הערבי כדת פרגמאטית. אפילו יהודים מזרחים שוויתרו על המסורת הפרגמאטית, הצטרפו לחרדים ואימצו את הקודים הנוקשים שלהם, הוקפו על-ידי החרדים האשכנזים בבידוד גזעני בתוך הריכוזים שלהם בישראל[28].

לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי כתב: ”העימות הלאומני בין ישראל לבין העולם הערבי הפך בהדרגה לעימות דתי בין היהדות לבין האיסלאם. אנו חיים בעידן של ימי הזוהר של ההלכה היהודית, כמו גם של השריעה האיסלאמית. שנה אחר שנה מבצרי הדמוקרטיה והשלטון החילוני מתפוררים לנגד עינינו, תחת לחצה העקבי של הלאומנות הדתית”[28].

מיכאל יצא כנגד הרעיון של "זהות מזרחית" וטען כי זהו תוצר של הגדרת נגד ל"מחנה האשכנזי" בניסיון לשמור על הגמוניה תרבותית וכלכלית של האשכנזים.[29] הוא טען שמפא"י יצרה זהות זו, המבוססת על הסטריאוטיפים של המעמד הנמוך בקהילות אלה. עוד הוא היה סבור שדווקא היהודים הכפריים ממזרח אירופה, שהיו רוב היהודים בתחום המושב, לא עלו ברמתם על הכפריים יוצאי ארצות האסלאם, והם ראויים לשם הגנאי "מזרחיים" בשל מוצאם הגאוגרפי. הוא התנגד להכללת יהודי ארצות האסלאם כמקשה תרבותית אחת, בנימוק שלכל תפוצה יהודית היו תרבות והיסטוריה עצמאיות עוד טרם הפיכת הערבית לשפה השולטת בארצות אלה.[29] מיכאל התנגד גם להכללת הספרות של יוצאי ארצות האסלאם כ"ספרות אתנית" בעוד שספרות של סופרים אשכנזים אינה נחשבת לכזאת.[29]

פרסים והוקרה עריכה

תוארי דוקטור לשם כבוד עריכה

יצירתו עריכה

רומנים עריכה

ספרי ילדים ונוער עריכה

ספרי עיון עריכה

מחזות עריכה

תרגומים עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: סמי מיכאל
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סמי מיכאל

מכּתביו עריכה

עם מותו עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^   תומר חרוב, סמי מיכאל, מגדולי הסופרים בישראל, מת בגיל 97, באתר הארץ, 12:52 • 01 באפריל 2024
  2. ^ 1 2 נורית ברצקי, "רציתי לכתוב רומן פוליטי על יחסי יהודים וערבים בישראל", מעריב, 10 ביוני 1977
  3. ^ מרים קוץ, חיפה, סיפור אהבה: סיור עם סמי מיכאל, באתר ynet, 11 בדצמבר 2011
  4. ^ ביקורות:
    איזה פרליס, אפליה עדתית - ברומאן - שווים ושווים יותר. רומאן מאת סמי מיכאל, דבר, 23 באוגוסט 1974
    יעקב בסר, תיסכול עמוק - סמי מיכאל: שווים ושווים יותר, הוצ' בוסתן, ת״א, 254 עמ, על המשמר, 26 ביולי 1974
    אביקה נחמיאס, השחור, הלבן והמכוער - שווים ושווים יותר — סמי מיכאל, הוצאת בוסתן, מעריב, 6 בספטמבר 1974
  5. ^ יוסי ביילין, טנדו מרובע, דבר, 11 ביולי 1974
  6. ^ טלילה בן זכאי, תקופה אפלה, מעריב, 9 במרץ 1979
  7. ^ דן עומר, נמר של נייר - החייים כמשל סיפרותי, "העולם הזה", גיליון 2080 מ-13 ביולי 1977, עמוד 56
  8. ^   קציעה עלון, דרוויש משלנו, באתר הארץ, 26 ביולי 2016
  9. ^   אריאנה מלמד, כל אדם שמפעמת בו רוח הומניזם צריך לקרוא את הספר הזה, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018
  10. ^ אורי שמיר, אהבה בוואדי ניסנס - הצגה ראשונה, חדשות, 4 בדצמבר 1988
    אליקים ירון, כמו סרט תורכי אבל עם הצוצרה, מעריב, 17 בפברואר 1989
  11. ^ גואל פינטו, פרס לסרט "חצוצרה בוואדי" עם נעילת פסטיבל חיפה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2001
  12. ^ דוד שליט, ‏בספר הזה כבר היינו, באתר גלובס, 29 באוגוסט 2002
  13. ^ נתן זך, "ויקטוריה" מאת סמי מיכאל, הוא התרומה הנכבדה ביותר שיכלה התרבות הישראלית להרים ליום האשה הבינלאומי, חדשות, 11 במרץ 1993
  14. ^ ביקורות:
    ששון סומך, הפרדוקס במוקד ההוויה, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2001
    קובי נסים, שיעור באירוניה עצמית, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2001
  15. ^ אבי כצמן, סמי מיכאל מבקש חסות חדשה: מפ"ם, כותרת ראשית, 30 בינואר 1985
  16. ^ ביקורות:
    יפעת וייס, שיבה בהמשכים, באתר הארץ, 17 במאי 2005
    אנטואן שלחת, מפגש ישן, סיפור חדש, באתר הארץ, 18 במאי 2005
    יורם מלצר, הסכסוך הגובר על הכל, באתר הארץ, 18 במאי 2005
  17. ^ מתי גולן, ‏מחיר לשתיקה, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2005
  18. ^ התנצלות והבהרה, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2005
  19. ^ מועמדי רשימות המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלת־מפלגתיים למועצות הפועלים המקומיות, קול העם, 8 במאי 1955
  20. ^ 1 2 רונית ויס ברקוביץ, סמי מיכאל עוזב אח מעלות, חדשות, 8 בספטמבר 1991
  21. ^ אדי גל, סמי מיכאל יקבע מי יעבור מביה״ס במעלות לתפן, חדשות, 29 באוגוסט 1991
  22. ^ פרס סמי מיכאל יוענק לשולה מולה, לראונק נאטור ולעו"ד יואב ללום, באתר כלבו – חיפה והצפון, 31 במאי 2017
  23. ^ רשימת מועמדים
  24. ^ רשימת מועמדים
  25. ^ 1 2   ורד לי, "נסיך ומהפכן": סמי מיכאל - המזרחי הראשון, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2016
  26. ^ אלוהים זו המצאה של האדם, באתר חופש - עמותה לחופש מדת, 21 בנובמבר 2008.
  27. ^ סמי מיכאל, הבריגדות השחורות - דתיים, פטריוטים, חסירי זבוטינסקי - אתם היעד הבא, חדשות, 10 במאי 1984
  28. ^ 1 2 מהגר בתוך ארצו, באתר "העוקץ", 28 ביוני 2012
  29. ^ 1 2 3 יש מי שרוצה להשאיר אותנו באמבט, באתר www.itu.org.il(הקישור אינו פעיל)
  30. ^ פרס זאב לסמי מיכאל ולנעמי ושניצר, דבר, 10 בדצמבר 1976
  31. ^ IBBY, Honour List (1992), July 1992, p.13.
  32. ^ עכבר העיר, פרס הנשיא על מפעל חיים לסמי מיכאל, באתר הארץ, 24 ביוני 2005
  33. ^ שירי לב-ארי, פרס א.מ.ת לסופרים סמי מיכאל ודויד גרוסמן, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2007
  34. ^   גילי איזיקוביץ, בגיל 92, הסופר סמי מיכאל זכה בפרס עגנון, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2018
  35. ^   מיה אשרי, רננה רז ורנא אבו־פריחה זכו בפרס שולמית אלוני ליצירות עבריות וערביות, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018
  36. ^ מיה סלע, אוניברסיטת חיפה תעניק תואר ד"ר לשם כבוד לסמי מיכאל, באתר הארץ, 19 במאי 2009
  37. ^ ביקורות:
    יריב עיטם, חסות כבדה, מעריב, 10 בפברואר 1978
    יעקב בסר, תרומה למהלך ספרותי חדש, דבר, 15 ביולי 1977
  38. ^ ביקורות:
    רוני סומק, על "עאידה", באתר הארץ, 20 ביוני 2008
    אריאנה מלמד, על "עאידה", באתר ynet, 30 ביוני 2008
    אריק גלסנר, תרבות, "עאידה" - רומן הגון על אנשים לא הגונים, באתר nrg‏, 11 ביולי 2008
    חמש חקירות ביצירתו של סמי מיכאל, עם צאת ספרו "עאידה", הארץ, 10 ביולי 2008:
  39. ^ עאידה של סמי מיכאל ייצא בכורדיסטאן, באתר ynet, 21 באוקטובר 2009
  40. ^ קציעה עלון, מעוף הברבורים מאת סמי מיכאל, ברבור שחור, ברבור לבן, באתר הארץ, 11 במאי 2011
  41. ^ חלומות מתגשמים בין פחונים סמי מיכאל, פחונים וחלומות, ציורים: דני קרמו, מוצאת "עם עובד"(ספרית דן חסכן)., מעריב, 21 ביוני 1979
  42. ^   אנה הרמן, סמי מיכאל כותב לילדים על הפרידה הגדולה מכל, באתר הארץ, 15 בינואר 2015
  43. ^ ביקורת על הספר: אבי ברדוגו, לאשכנזים בלבד, כותרת ראשית, 31 באוקטובר 1984
  44. ^ אבי פיקאר, ושוב, פה ושם בארץ ישראל, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2002
  45. ^ תלמידי בית ספר בחיפה מעלים מחזמר מקורי, דבר, 31 במאי 1971
  46. ^ שוש אביגל, ביקורת - בועות בגדד - 'שדים במרתף', בתיאטרון העירוני חיפה, כותרת ראשית, 23 בנובמבר 1983
  47. ^ שוש אביגל, צוות לעניין, ההצגה לא - "תאומים" מאת סמי מיכאל בתיאטרון חיפה, חדשות, 28 באפריל 1989
    ציפי רום, חמאמה נוסעת לאנגליה - הצגת "התאומים", ואדי סאליב חיפה, חדשות, 16 באפריל 1989
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סמי_מיכאל&oldid=38479007"