פתיחת התפריט הראשי

בית גידול ותחום מחיהעריכה

הסנאי הדואה האמריקני הצפוני שוכן ביערות מחטניים וביערות מעורבים (מחטניים-עצים רחבי עלים) לכל רוחב חלקה הצפוני של יבשת אמריקה הצפונית מאלסקה במערב ועד נובה סקוטיה במזרח, ודרומה עד ההרים של קרולינה הצפונית ומערב עד קליפורניה. האוכלוסיות של הסנאי הדואה באזור חוף האוקיינוס השקט של ארצות הברית נבדלות גנטית מאלו של הסנאי הדואה הצפוני במקומות אחרים באמריקה הצפונית, אף שהם נחשבים בני אותו מין.

שני תת-מינים מצוים בהרי האפלצ'ים הדרומיים, הסנאי הדואה האמריקני הצפוני של קרולינה (G. s. coloratus), והסנאי הדואה האמריקני הצפוני של וירג'יניה (G. s. fuscuss), שניהם בעלי חיים בסכנת הכחדה, אם כי תת-המין של וירג'יניה התאושש עד כדי כך שהוא הוסר מהרשימה במרץ 2013.[2] בקליפורניה משתרע תחום המחיה של הסנאי הדואה האמריקני הצפוני עד עמק יוסמיטי.

תיאורעריכה

חלקם העליון של מכרסמים ליליים שוכני עצים אלו מכוסה בפרווה עבה בגוון חום עד קינמון, הפרווה אפורה בצדם ולבנה בחלקם התחתון. לסנאים אלו עיניים גדולות וזנב שעיר מאוד שטוח. ניתן לזהותם בעזרת שפמם הארוך, המשותף ליונקים ליליים. אורכו של הסנאי הדואה האמריקני הצפוני הבוגר הוא בין 25 ל-37 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 110 ל-230 גרם. אורך חייהם נע בין 4 שנים בטבע עד 10 שנים בשבי.[3]

דאייהעריכה

 
דאייה

הסנאי דואה בעזרת קרום דאייה שנוצר מקיפול של העור. הסנאים הדואים יכולים להתחיל דאייה מצמרות העצים במאוץ קצר או ממצב נייח בכך שהם מכנסים את גפיהם מתחת לגופם, ואז דוחפים את עצמם מהעץ. סוברים כי הם משתמשים בטריאנגולציה על מנת להעריך את המרחק אל אתר הנחיתה כיוון שלעיתים קרובות הם מתכופפים ונוטים מצד לצד לפני שהם קופצים. ברגע שהם באוויר יוצרים גפיהם צורת X וגורמים לקרום הדאייה להימתח לצורת ריבוע והם גולשים בזווית של 26.8 מעלות, כשיחס הגלישה הוא 1.98, כלומר על כל מטר ירידה מכסה הסנאי בדאייה כמעט שני מטרים. הם מתמרנים במומחיות באוויר כשהם מסוגלים לבצע פניות של 90 מעלות סביב מכשולים אם יש צורך בכך. מרחק הדאייה נע בין 5 ל-25 מטרים, אם כי אובחנו גם מקרים של דאייה למרחק של 45 מטרים ואף יותר. הנקבות דואה בממוצע 5 מטרים פחות מהזכרים. רגע לפני שהם מגיעים לעץ הם מרימים את זנבם השטוח ולכן לזמן קצר משתנה מסלולם כלפי מעלה, ומפנה את גפיהם קדימה על מנת ליצור מצנח עם קרום הדאייה במטרה לצמצם את ההלם של הנחיתה. הגפיים סופגות את שארית הפגיעה, והסנאים רצים מיד לצד השני של הענף או לצמרת העץ על מנת להתחמק מטורפים פוטנציאלים. אף על פי שהם חינניים בתעופה, ההליכה שלהם על הקרקע מסורבלת מאוד ואם הם נחשפים לסכנה כשהם נמצאים במקרה על הקרקע הם יעדיפו להתחבא מאשר לנסות לברוח.

תזונהעריכה

מקור מזון עיקרי עבור הסנאים הם פטריות ממינים שונים, והם מפיצים את הנבגים של הפטריות שהם אוכלים. בנוסף, הם אוכלים חזזיות, אגוזים, מוהל עצים, חרקים, נבלות, ביצי עופות ואפרוחים, ניצנים ופרחים. הסנאים מסוגלים לאתר כמהין באמצעות חוש הריח, אם כי נראה כי הם נעזרים ברמזים דוגמת גזעי עצים מתים מרקיבים, וזיכרון מרחבי של המקומות שבהם נמצאו כמהין בעבר.[4]

ידוע גם שהסנאי הדואה האמריקני הצפוני אוגר מזון במחבוא כשמקורות המזון מתחילים להידלדל. מטמונות מזון אלו יכולים להיות בחללים בעצים, כמו גם בקנים של הסנאים. הם אוגרים בעיקר חזזיות וזרעים.

החזזית Bryoria fremontii (באנגלית Wila) היא מקור מזון חשוב בתקופת החורף ברכס הרי סיירה נבדה בארצות הברית.

התנהגותעריכה

 
התקנת קופסת קינון חדשה

סנאים דואים אמריקניים צפוניים מקנן בחללים בעצים, כשהם מעדיפים גזעים בעל קוטר גדול ועצים מתים, וגם יבנו קנים חיצוניים מעלים, או שיקננו מתחת לקרקע. חללים בעצים שנוצרו על ידי נקרים המתאימים לשמש כאתרי קינון נפוצים יותר ביער ראשוני, ולכן הסנאים נפוצים שם יותר, אם כי אפשר לנהל יער שעבר כריתה בדרכים שיגדילו את מספר הסנאים. למעט כשהם מטפלים בגורים, הסנאים עוברים מקן לקן לעיתים תדירות. לעיתים קרובות בתקופת החורף חולקים בין ארבעה לעשרה פרטים של הסנאי את אותו הקן. לשיתוף הקנים בחורף על ידי הסנאי הדואה האמריקני הצפוני יש חשיבות בשמירה על חום הגוף (ויסות ביותרמי), אם כי הטמפרטורה יורדת מ-41°C ל-39°C, כיוון שסנאים דואים אמריקניים צפוניים אינם נכנסים לתרדמת חורף, וגם לא עוברים למצב של אפאטיות. ברכס הרי סיירה נבדה בארצות הברית משמשת החזזית Bryoria fremontii כחומר לבניית הקנים בנוסף להיותה מקור מזון חשוב בתקופת החורף.

רבייהעריכה

 
הסנאי הדואה האמריקני הצפוני הבוגר

הגורים נולדים באפריל או מעט מאוחר יותר, והנקבה מחביאה אותם בחלל בעץ, שקודם לכן רופד בטחב. בממוצע נקבת הסנאי ממליטה בין שניים לשישה גורים, ומניקה אותם עד גיל שישה שבועות. מאז שהסנאי תועד על ידי הזואולוג האנגלי ג'ורג' שואו (George Shaw‏; 1813-1851) ב-1801 הייתה הידע המקובל שהרבייה של הסנאי הדואה האמריקני הצפוני מתרחשת רק פעם בשנה, אבל ב-2010 תועד לראשונה בדרום אונטריו בקנדה אירוע של רבייה פעמיים בשנה.[5] תצפית זו אומתה על ידי צוות מחקר שני בניו ברנזוויק בקנדה.[6]

בדרום אונטריו הראו עדויות גנטיות מתחילת המאה ה-21 שיש הכלאה בין סנאים דואים אמריקניים צפוניים לסנאים דואים אמריקניים דרומיים עקב ההתרחבות המהירה צפונה של סנאים דואים אמריקניים דרומיים עקב שינוי האקלים.[7]

טורפיםעריכה

סנאים דואים אמריקניים צפוניים והמינים השונים של סנאיי העצים מהסוג Tamiasciurus הם טרף חשוב של לילית מנוקדת ושל ינשוף צווחן מזרחי. טורפים אחרים כוללים דורסים גדולים אחרים, בייחוד אוח וירג'יניה, ונצים, דלק אמריקני, שונר קנדי, שועל מצוי וחתול הבית.

לקריאה נוספתעריכה

  • Arbogast, B. S. (1999). Mitochondrial DNA phylogeography of the New World flying squirrels Glaucomys: implications for Pleistocene biogeography. Journal of Mammalogy, 80, 142-155.
  • Arbogast, B. S., Browne, R. A., Weigl, P. D. and Kenagy, G. J. (2005). Conservation genetics of endangered flying squirrels from the Appalachian mountains of eastern North America. Animal Conservation, 8, 123-133.
  • Bakker, V. J., & Hastings, K. (2002). Den trees used by northern flying squirrels (Glaucomys sabrinus) in southeastern Alaska. Canadian Journal of Zoology, 80, 1623-1633.
  • Carey, A. B., Kershner, J., Biswell, B., & De Toledo, L. D. (1999). Ecological scale and forest development: squirrels, dietary fungi, and vascular plants in managed and unmanaged forests. Wildlife Monographs 5-71.
  • Carey, A. B., Wilson, T. M., Maguire, C. C., & Biswell, B. L. (1997). Dens of northern flying squirrels in the Pacific northwest. Journal of Wildlife Management, 61, 684-699.
  • Cotton, C. L., & Parker, K. L. (2000). Winter activity patterns of northern flying squirrels in sub-boreal forests. Canadian Journal of Zoology, 78, 1896-1901.
  • Forsman, E. D., Otto, I. A., Aubuchon, D., Lewis, J. C., Sovereign, S. G., Maurice, K. J., & Kaminski, T. (1994). Reproductive chronology of the northern flying squirrel on the Olympic peninsula, Washington. Northwest Science, 68, 273-276.
  • Martin, K. J., & Anthony, R. G. (1999). Movements of northern flying squirrels in different-aged forest stands of western Oregon. Journal of Wildlife Management, 63, 291-297.
  • Mitchell, D. (2001). Spring and fall diet of the endangered West Virginia northern flying squirrel (Glaucomys sabrinus fuscus). American Midland Naturalist, 146, 439-443.
  • Pyare, S., & Longland, W. S. (2001). Mechanisms of truffle detection by northern flying squirrels. Canadian Journal of Zoology, 79, 1007-1015.
  • Pyare, S., Smith, W. P., Nicholls, J. V., & Cook, J. A. (2002). Diets of northern flying squirrels, Glaucomys sabrinus, in southeast Alaska. Canadian Field Naturalist, 116, 98-103.
  • Odom, R.H., W.M. Ford, J.W. Edwards, C.W. Stihler, and J.M. Menzel. 2001. Developing a habitat model for the endangered Virginia northern flying squirrel (Glaucomys sabrinus fuscus) in the Allegheny Mountains of West Virginia. Society for Conservation Biology 99: 245-252.
  • Vernes, K. (2001). Gliding performance of the northern flying squirrel (Glaucomys sabrinus) in mature mixed forest of eastern Canada. Journal of Mammalogy, 82, 1026-1033.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה