ויקיפדיה

סנייק (נהר)

נהר במערב וצפון מערב ארצות הברית

הנהר סנייק (באנגלית: Snake River, מילולית "נהר הנחש") הוא נהר ראשי באזור הפסיפיק נורת' וסט בארצות הברית. אורכו 1,735 קילומטרים והוא היובל הארוך ביותר של נהר הקולומביה, הנהר הגדול ביותר באמריקה הצפונית הנשפך לאוקיינוס השקט.[1] מקורות הנהר במערב מדינת ויומינג, הוא זורם דרך מישור הנהר סנייק בדרום איידהו, ואז דרך האזור הטרשי של קניון הלס (Hells Canyon) בצפון מזרח אורגון והרי פאלוז (Palouse Hills) והוא נשפך לבסוף לנהר הקולומביה בסמוך לאזור טרי-סיטיס (Tri-Cities) במדינת וושינגטון. אגן הניקוז של הנהר משתרע על שטחים בשש ממדינות ארצות הברית והספיקה הממוצעת שלו היא מעל ל-1,500 מטרים מעוקבים בשנייה.

נהר סנייק
נהר הסנייק זורם דרך אזור פאלוז כ-16 קילומטרים משפך הנהר
נהר הסנייק זורם דרך אזור פאלוז כ-16 קילומטרים משפך הנהר
נהר הסנייק זורם דרך אזור פאלוז כ-16 קילומטרים משפך הנהר
מידע כללי
אורך 1,735 ק"מ
ספיקה ממוצעת 1,550 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז 278,450 קמ"ר
מוצא הפארק הלאומי ילוסטון בהרי הרוקי
גובה מוצא הנהר 2,721 מטרים
יובלים נהר אוויהי, Blackfoot River, Goose Creek, Sailor Creek, Succor Creek, Bannock Creek, Henrys Fork, נהר הובאק, נהר וייסר, נהר טוקאנון, Willow Creek, Birch Creek, Tenmile Creek, Asotin Creek, Imnaha River, Couse Creek, Shovel Creek, Bear Creek, Anaconda Creek, Dry Creek, Salt River, Malad River, Salmon River, Clearwater River, נהר רפט, נהר בויסי, Powder River, Heart River, נהר מלהאור, Portneuf River, נהר פאלוז, נהר גרנד רונד, נהר גרייס, Lewis River, נהר ברונאו, Burnt River, נהר פאייט, סלמון פולס, נהר גרוס ונטר, Alpowa Creek עריכת הנתון בוויקינתונים
שפך הנהר קולומביה בגבול המחוזות פרנקלין וואלה ואלה סמוך לעיירה ברבנק
מדינות באגן הניקוז ויומינג, איידהו, אורגון ווושינגטון בארצות הברית
אגן הניקוז של הנהר סנייק
אגן הניקוז של הנהר סנייק
אגן הניקוז של הנהר סנייק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רכסי הרים טרשיים וביניהם רמות גבנוניות מאפיינים את אגן הניקוז, המגוון מבחינה פיזיוגאוגרפית, של הנהר סנייק. מישור הנהר סנייק נוצר על ידי נקודה חמה געשית השוכנת מתחת לפארק הלאומי ילוסטון, שהוא גם מקורו של הנהר סנייק. שיטפונות עצומים שנלוו לנסיגת הקרחונים בעידן הקרח האחרון סיתתו תוואי נוף טופוגרפיים רבים, כולל הקניונים והרכסים השונים לאורך חלקו האמצעי והתחתון של הנהר סנייק. שניים מתוך אירועי השיטפונות הקטסטרופליים השפיעו באופן משמעותי על הנהר וסביבתו.

במשך למעלה מ-11,000 שנים לפני זמננו חיו אינדיאנים פרהיסטוריים לאורך הסנייק. מיליוני דגי סלמון מהאוקיינוס השקט נהגו להתרבות בנהר. הדגים היוו חלק חשוב מתזונתם של התושבים שחיו במורד הסנייק החל ממפלי שושוני (Shoshone Falls). כאשר משלחת לואיס וקלארק חצתה את הרי הרוקי וראתה את העמק של יובל של הסנייק היו השושוני והנז פרס העמים החזקים ביותר באזור. חלק מהשבטים פגשו לראשונה סוסים בעקבות המגע עם האירופאים ואלו עיצבו מחדש את אורחות חייהם במשך כמה מאות השנים הבאות, לפני שהחלה התיישבות אירופאים באזור. שינויים נוספים אירעו כשהגיעו חוקרי ארצות וציידי פרוות והשתמשו במשאבים של אגן הנהר סנייק. באחד המקרים סימן שהשושונים עשו בידיהם שנועד לייצג את תנועת דג הסלמון במים הובן בטעות כאילו הוא מייצג נחש (באנגלית סנייק), ומכאן שם הנהר.

בהגיע אמצע המאה ה-19 נקבע תוואי שביל אורגון שבחלקו הגדול עקב אחר נתיבו של הנהר סנייק. ספינות קיטור ומסילות ברזל שינעו מוצרים חקלאיים ומחצבים לאורך הנהר במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20. הזרם החזק והתלול של נהר הסנייק נוצל מאז שנות ה-90 של המאה ה-18 לייצר חשמל, לשפר את יכולת השיט בנהר, ולספק מים להשקיה בעזרת חמישה עשר סכרים עיקריים, שהפכו את חלקו התחתון של הנהר לסדרה של מאגרי מים, שאת חלקם יש המבקשים לפרק על מנת להחזיר לנהר את להקות הסלמון העצומות שעלו פעם במעלה הנהר לאתרי ההטלה.

מסלול

עריכה
 
הנהר סנייק במוצא מאגם ג'קסון ופיתוליו בדרכו דרומה לעבר העיירה ג'קסון
 
תייר חש את המים הקרים של נהר הסנייק בפארק הלאומי גרנד טיטון

הנהר נוצר ממפגש בין שלושה פלגים קטנים באגף הדרום מערבי של רמת טו אושנס (Two Oceans Plateau, מילולית רמת "שני האוקיינוסים") בפארק הלאומי ילוסטון במערב ויומינג, ומתחיל את דרכו כנהר קטן הזורם מערבה ודרומה לתוך עמק ג'קסון הול. ב-80 הקילומטרים הראשונים של הנהר הוא חוצה את עמק ג'קסון הול, המפריד בין רכס טיטון לקו פרשת המים של אמריקה. הסנייק מתווה פנייה גדולה לצפון-מערב דרך קניון הנהר סנייק (Snake River Canyon), חוצב את דרכו דרך רכס הנהר סנייק (Snake River Range) לתוך מזרח איידהו, כשנשפכים אליו הנהרות הובאק (Hoback) וגרייס (Greys) לפני שהוא נשפך למאגר פליסיידס (Palisades Reservoir) שבו הוא נפגש עם הנהר סולט (Salt) בפתח עמק סטאר (Star Valley). לאחר מעבר סכר פליסיידס (Palisades Dam), הנהר סנייק נכנס לתוך מישור הנהר סנייק, מתחם פיזיוגאוגרפי נרחב המשתרע על דרום איידהו לרוחב המסיב של הרי הרוקי מעל לאקוויפר מישור נהר הסנייק, אחד מהאקוויפרים הפוריים ביותר בארצות הברית.[2][3][4]

דרומית מערבית לעיר רקסברג (Rexburg), מקבל הסנייק את מימיו של הנהר הנריס (Henrys Fork), המכונה לעיתים "המזלג הצפוני של הנהר סנייק". המפגש עם הנהר הנריס מוביל את הנהר דרומה דרך מרכז העיר איידהו פולס, עוקף את שמורת האינדיאנים פורט הול (Fort Hall Indian Reservation) ונשפך למאגר המים "אמריקן פולס" (American Falls) ומקבל את מימיו של הנהר פורטנף (Portneuf River). עמק נהר זה הוא ערוץ של מים עודפים שבעידן הקרח האחרון נישאו בו מי השיטפון של ימת בוניוויל ההיסטורית לתוך מישור הנהר סנייק, תוך עיצוב תוואים טופוגרפיים רבים ושינוי נוף הנהר סנייק בצורה משמעותית. הנהר סנייק ממשיך את מסעו מערבה, ונכנס אז לקניון הנהר סנייק באיידהו, שבו יש בנהר מפל מים המכונה מפלי שושוני, הנקודה העליונה בנהר אליה הגיעו דגי הסלמון במסעם במעלה הזרם,[2][5] ועובר מתחת לגשר פרין (Perrine Bridge).[3][6] בקרבת העיר טווין פולס (Twin Falls) באיידהו מגיע נהר הסנייק לנקודה הדרומית ביותר בכל מסלולו, ומכאן ואילך הוא מתחיל לזרום בכיוון כללי לצפון-מערב.[2][3]

 
הנהר קלירווטר (Clearwater River) משמאל, נשפך לנהר סנייק במכרז בלואיסטון (Lewiston)

מרחק קצר לאחר שהנהר עובר במרחק של כ-50 קילומטרים מבויסי בירת איידהו הוא חוצה את הגבול למדינת אורגון, בנקודה קרובה למקום בו הוא נפגש בנהרות אוויהי (Owyhee), בויסי (Boise) ופאייט (Payett). מנקודה זו מתווה הנהר את קו הגבול באורך של כ-320 קילומטרים בין איידהו לאורגון. לקראת קצה קו גבול זה עובר הנהר בקניון הלס (Hells Canyon, "קניון הגיהנום"), הקניון העמוק ביותר באמריקה הצפונית (2,451 מטרים בין הנקודה הגבוהה ביותר לפני הנהר[7]). קניון הלס הוא נקיק תלול ומרהיב עין שהנהר חצב בהרי סלמון ריוור (Salmon River Mountains) וההרים הכחולים (Blue Mountains) של איידהו ואורגון. קניון הלס הוא אחד מהחלקים הטרשיים והבוגדניים ביותר של מסלולו של הנהר סנייק, שהחלוצים האמריקנים בשביל אורגון ומשיטי ספינות הקיטור במאה ה-19 התקשו במעברו. יש מאות אשדות בקניון הלס, שחלקם שכך עקב הקמת שלושת הסכרים של "המיזם ההידרואלקטרי של קניון הלס" (Hells Canyon Hydroelectric Project): הלס קניון, אוקסבואו (Oxbow) ובראונלי (Brownlee).[2][8] קטע בן כ-50 קילומטרים במורד הנהר מסכר קניון הלס הוכרז כנהר פראי ונופי.[9]

נהר סלמון, היובל הגדול ביותר של נהר הסנייק, פוגש את הסנייק באחד האזורים המבודדים ביותר בכל מסלולו, בערך באמצע הדרך בקניון הלס. מכאן הסנייק פוגש את הגבול בין אורגון לוושינגטון ומהווה את קו הגבול בין איידהו לוושינגטון, כשהוא מקבל את מימיו של הנהר גרנד רונד (Grande Ronde) ממערב לפני שנשפך לתוכו הנהר קלירווטר (Clearwater, "מים זכים") בעיר לואיסטון, העיר הגדולה ביותר במעלה הנהר בחלק שניתן לשוט בו. בחלק שבו הנהר סנייק נפרד מקניון הלס ומתפשט לגבעות פאלוז (Palouse Hills) שבמזרח וושינגטון, הפכו ארבעת הסכרים של מיזם נהר סנייק התחתון את הנהר לסדרה של מאגרי מים. נקודת המפגש בין הנהרות סנייק וקולומביה שקועה מתחת למימיו של אגם ואלולה (Lake Wallula), מאגר מים שנוצר מאחורי סכר מקנארי (McNary Dam). הנהר קולומביה זורם מנקודה זו עוד 523 קילומטרים לפני שהוא נשפך לאוקיינוס השקט, כשהוא חוצב את דרכו ברכס קסקייד בקניון הנהר קולומביה (Columbia River Gorge).[2]

גאולוגיה

עריכה

עד לפני 165 מיליון שנים הייתה מרבית מערבה של אמריקה הצפונית חלק מהאוקיינוס השקט. ההפחתה הכמעט מוחלטת של לוח פרלון מתחת ללוח הצפון-אמריקאי שנע מערבה יצרה את הרי הרוקי, שנדחפו כלפי מעלה על ידי המאגמה העולה שנלכדה בין לוח פרלון השוקע ללוח הצפון-אמריקאי. כאשר הלוח הצפון-אמריקאי נע מערבה מעל לנקודה חמה נייחת מתחת לקרום כדור הארץ עיצבו סדרה של קילוחי לבה גדולים והתפרצויות געשיות את מישור הנהר סנייק מערבית לקו פרשת המים של אמריקה, החל מלפני 12 מיליון שנים.[10] קילוחי לבה גדולים עוד יותר של מתחם הבזלת של הנהר קולומביה (Columbia River Basalt Group), משטח בזלת נרחב במזרח וושינגטון יצרו את רמת קולומביה דרומית-מזרחית לנהר קולומביה ואת הרי פאלוז בחלקו התחתון של הנהר סנייק.[11] פעילות געשית נפרדת יצרה את חלקו הצפון-מערבי של המישור, אזור הרחוק מנתיבה של הנקודה החמה שכיום שוכנת מתחת לפארק הלאומי ילוסטון.[10] בנקודת זמן זו החל להתעצב אגן הניקוז של הנהר סנייק.

 
מקומות שבהם עברה הנקודה החמה של ילוסטון דרך מישור הנהר סנייק

מישור הנהר סנייק והפער בין רכס קסקייד ורכס הרי סיירה נבדה יצרו "ערוץ לחות" שהגיע עמוק לתוך היבשת עד למקורותיו של הנהר סנייק. ענני גשם מהאוקיינוס השקט נישאו ברוח דרך ערוץ הלחות מעל ל-1,500 קילומטרים. ענני הגשם נתקלו במחסום בקצה המזרחי של ערוץ הלחות כאשר רכס טיטון התרומם לפני 9 מיליון שנים לאורך העתק התנתקות תשתית (detachment fault) שהשתרע מצפון לדרום דרך מרכז הרי הרוקי,[12] והציפו את מקורותיו של הנהר סנייק במי גשמים שירדו בתדירות גבוהה. גשמים אלו הזינו את הנהר סנייק, סייעו לו לחצוב את דרכו דרך רכס הטיטון, תוך יצירת קניון הנהר סנייק בוויומינג. לפני כ-6 מיליון שנים החלו להתרומם הרי נהר הסלמון וההרים הכחולים בקצה המרוחק של המישור, וכאשר הנהר חצב את נתיבו דרך ההרים המתרוממים, החל להיווצר קניון הלס. במהלך המיוקן נוצר אגם איידהו וכיסה חלק גדול ממישור הנהר סנייק בין טווין פולס לקניון הלס. סכר הלבה שסכר את האגם נפרץ לבסוף לפני כ-2 מיליון שנים.[13]

 
מפלי שושוני סמוך לטווין פולס באיידהו

לבה שזרמה מהחרוט הגעשי המכונה סידר ביוט (Cedar Butte) בדרום-מזרח איידהו של ימינו חסמה את הנהר סנייק באזור איגל רוק,[א] לפני כ-42,000 שנים, בסמוך לאתר סכר אמריקן פולס של ימינו. מאחורי סכר הלבה נוצר אגם באורך כ-70 קילומטרים, המכונה אגם אמריקן פולס (American Falls Lake). האגם היה יציב ושרד קרוב ל-30,000 שנים. לפני כ-14,500 שנים עלתה ימת בונוויל, ימה גדולה שקדמה לימת המלח הגדולה שנוצרה בעידן הקרח האחרון והתמלאה בשל גשמים מרובים, על גדותיה ונשפכה תוך יצירת שיטפון עצום במורד הנהר פורטנף לתוך נהר הסנייק באירוע המכונה שיטפון בונוויל (Bonneville Flood).[14] שיטפון זה היה בין הראשונים בסדרה של אירועי שיטפון קטסטרופליים בצפון מערב ארצות הברית הידועים בשם הקיבוצי "שיטפונות עידן הקרח". המבול גרם לאגם אמריקן פולס לפרוץ את סכר הלבה הטבעי, שנשחק במהירות וכל שנותר ממנו בסופו של דבר הם מפלי אמריקן (American Falls) שגובהם כ-15 מטרים. מי השיטפון של ימת בונוויל, בערך פי עשרים מהספיקה הנוכחית של נהר הקולומביה או כ-150,000 מטרים מעוקבים מים בשנייה, זרמו במורד הנהר סנייק כשם מותירים אחריהם שברי סלעים ומשקעים לרוחב דרום איידהו. במרחק של קילומטרים משני צדי הנהר סנייק סחפו מי השיטפון את הקרקע וקרצפו את סלע האם הבזלתי שמתחתיו, ובתהליך יצרו את מפלי שושוני, מפלי טווין (Twin Falls, מפלי התאומים), מפלי קריין (Crane Falls, מפלי העגור) ומפלי סוואן (Swan Falls, מפלי הברבור), תוך חציבה והעמקת הקניונים והנקיקים לאורך הדרך. מי שיטפון בונוויל המשיכו דרך קניון הלס. השיטפון הרחיב את קניון הלס, אבל לא העמיק אותו.[15][16][14]

 
מישור הנהר סנייק השטוח והרחב בצורה יוצאת דופן הוא תוצאה של שיטפונות ימת בונוויל והנקודה החמה של ילוסטון

במקביל לזרימת מי השיטפונות בונוויל בנהר הסנייק התחוללו באותה תקופה, אבל הרחק צפונה שיטפונות מיזולה (Missoula Floods). שיטפונות מיזולה, שהתחוללו כארבעים פעמים בתקופה שמלפני 15,000 שנים ועד לפני 13,000 שנים נגרמו מהאגם הקרחוני של מיזולה בנהר קלארק פורק (Clark Fork) שנחסם שוב ושוב על ידי סכרי קרח ופרץ אותם מחדש. מימי האגם שטפו את מרבית מזרח וושינגטון בנחשולים עצומים, גדולים בהרבה משיטפון ימת בונוויל, ויצרו, בין השאר, את התופעה הגאולוגית הייחודית הקרויה הרמות המחורצות. שיטפונות אלו נאגרו מאחורי רכס קסקייד כאגמים נרחבים ונשפכו מעל הקצה הצפוני של אגן הניקוז של הנהר סנייק וחצבו קניונים עמוקים בהרי פאלוז. קניון נהר פאלוז היה הקניון הגדול ביותר מבין הקניונים הרבים שנחצבו בהרי פאלוז, ולא היה יכול להיות כה גדול כיום אלמלא שיטפונות מיזולה. שיטפונות ימת בונוויל ושיטפונות מיזולה סייעו בהעמקת ובהרחבת קניון נהר הקולומביה, מפער מים[ב] ענק המאפשר לנהרות קולומביה וסנייק גישה ישירה לאוקיינוס השקט דרך רכס קסקייד.[16][17][18]

לכמויות הגדולות של משקעים שהשקיעו שיטפונות ימת בונוויל במישור הנהר סנייק הייתה השפעה מתמשכת על חלקו האמצעי של הנהר סנייק. המוליכות ההידראולית הגבוהה של הסלעים במישור שרובם בזלתיים הובילה ליצירת אקוויפר מישור נהר הסנייק (Snake River Plain Aquifer), אחד מהאקוויפרים הפוריים ביותר באמריקה הצפונית. נהרות ונחלים רבים הזורמים מצידו הצפוני של המישור שוקעים לתוך האקוויפר במקום לזרום לנהר סנייק, קבוצה של אגני ניקוז המכונים הפלגים האבודים של איידהו (lost streams of Idaho).[19] האקוויפר מסוגל להכיל 120 מיליארד מטרים מעוקבים של מים כשהוא משתרע על שטח של 26,000 קילומטרים מרובעים בעובי של 400 מטרים.[20] בחלק מהמקומות המים נספגים בקרקע בקצב של קרוב ל-17 מטרים מעוקבים בשנייה. מרבית המים שנהר הסנייק מאבד כשהוא חוצה את המישור חוזרים לנהר בקצה המערבי של המישור באמצעות נביעות ממעיינות ארטיזיים רבים.[4][21][22]

אגן הניקוז

עריכה
 
הנהר סנייק זורם דרך נקיק צחיח בסמוך לשפך במדינת וושינגטון

הנהר סנייק נמצא במקום ה-13 ברשימת הנהרות הארוכים ביותר בארצות הברית.[1] שטח אגן הניקוז שלו נמצא במקום ה-10 בין נהרות אמריקה הצפונית ומשתרע על שטח 280,000 קילומטרים מרובעים בחלקים משש ממדינות ארצות הברית: ויומינג, איידהו, נבדה, יוטה, אורגון ווושינגטון, כשהשטח הגדול ביותר באיידהו. מרבית אגן הניקוז משתרעת בין הרי הרוקי במזרח ורמת קולומביה בצפון-מערב. כיובל הגדול ביותר של נהר הקולומביה מהווה אגן הניקוז של הנהר סנייק כ-41% משטח אגן הניקוז של הנהר קולומביה. הספיקה הממוצעת של הסנייק בשפך מהווה 31% מהזרם של הקולומביה בנקודה זו.[ג][23] מעל לנקודת המפגש, הסנייק ארוך במקצת מהקולומביה, 1,735 קילומטרים בהשוואה ל-1,493 קילומטרים, ואגן הניקוז גדול במקצת (בכ-4%) מאגן הניקוז של נהר הקולומביה מעל לנקודת המפגש.[ד]

האקלים הממוצע של אגן הניקוז של הנהר סנייק הוא בעיקר צחיח למחצה ואפילו מדברי. כמות המשקעים הממוצעת היא פחות מ-300 מילימטרים בשנה. עם זאת, כמות המשקעים הממוצעת באגן הנהר סנייק משתנה ותלויה מאוד באזור. בטווין פולס שבמרכז מישור הנהר סנייק, האקלים הוא כמעט מדברי, כשכמות הגשמים השנתית הממוצעת היא רק 235 מילימטרים, אם כי לזה יש להוסיף כמות שלג ממוצעת של 330 מילימטרים.[24] האקלים המדברי אופייני לרוב שטח אגן הניקוז של הנהר סנייק, ולכן אף על פי שהסנייק ארוך מהנהר קולומביה מעל לנקודת המפגש, הספיקה שלו בממוצע משמעותית קטנה יותר. עם זאת בהרי הרוקי הגבוהים של ויומינג, באזור עמק ג'קסון הול, כמות הגשמים הממוצעת היא 760 מילימטרים וכמות השלג הממוצעת היא 6,400 מילימטרים.[25] רוב שטח אגן הניקוז של הנהר סנייק משתרע על מישורים נרחבים צחיחים וגבעות נמוכות, הגובלים בהרים גבוהים. עם זאת בחלקו העליון של אגן הניקוז, הנהר זורם באזור של אקלים אלפיני מובהק. יש גם קטעים שבהם הנהר ויובליו חצבו נתיבים בקניונים צרים. אגן הניקוז של הנהר סנייק כולל חלקים של הפארק הלאומי ילוסטון, הפארק הלאומי גרנד טיטון, אזור הנופש הלאומי קניון הלס, ופארקים לאומיים ומדינתיים רבים אחרים.

 
מפת אגן הניקוז של הנהר קולומביה כשהנהר סנייק מודגש בצהוב ונהר הקולומביה בכחול

רוב האזור לאורך הנהר, במרחק של כמה קילומטרים מגדותיו, הוא שטח חקלאי מושקה, בייחוד בחלקו האמצעי והתחתון. סכרי השקיה כוללים את סכר אמריקן פולס, סכר מינידוקה (Minidoka Dam), וסכר צ'. ג'. סטרייק (C.J. Strike Dam). מים לצורך השקיה נשאבים גם מהאקוויפר של מישור הנהר סנייק. ערים עיקריות לאורך הנהר כוללות את ג'קסון בוויומינג, טווין פולס, איידהו פולס, בויסי ולואיסטון באיידהו והטרי-סיטיס בוושינגטון (Tri-Cities, מילולית "שלוש הערים" בהתייחס לערים קנוויק, פאסקו וריצ'לנד). בסך הכול יש חמישה עשר סכרים לאורך הנהר סנייק, שמלבד השקיה, מייצרים חשמל, מייצבים ערוץ שיט לאורך חלק מנתיב הנהר, ומונעים שיטפונות.[26] עם זאת, מעבר דגים מוגבל לקטע בין השפך לקניון הלס.[27]

אגן הניקוז של הנהר סנייק גובל באגני ניקוז גדולים אחרים של נהרות באמריקה הצפונית, הנשפכים לאוקיינוס השקט, לאוקיינוס האטלנטי או לאגנים סגורים. בצד דרום-מערב קו פרשת המים מפריד בין אגן הניקוז של סנייק מאגן הרני באורגון שהוא אגן סגור. מדרום אגן הניקוז של הסנייק גובל באגן הניקוז של הנהר המבולדט (Humboldt) בנבדה ואגן הניקוז של ימת המלח הגדולה (הנהרות בר, ג'ורדן וובר). הנהר סנייק גם חולק גבול עם הנהר גרין בדרום מזרח. הנהר גרין מנקז חלקים מוויומינג ויוטה והוא היובל הגדול ביותר של נהר הקולורדו. בקצה הקיצוני המערבי מפריד קו פרשת המים של אמריקה לאורך קטע קצר בין אגן הנהר סנייק לזה של הנהר ביגהורן, יובל של הנהר ילוסטון, קרוב למקורת נהר הסנייק. בצפון גובל אגן הניקוז של נהר הסנייק בנהר רד רוק (Red Rock), יובל של הנהר ביוורהד (Beaverhead), הנשפך לנהר ג'פרסון, יובל של המיזורי, חלק מאגן הניקוז של מפרץ מקסיקו.[28]

יתרת אגן הניקוז של הנהר סנייק גובלת באגני ניקוז של יובלים ראשיים אחרים של הנהר קולומביה, בעיקר הנהר ספוקיין (Spokane) מצפון אבל גם קלארק פורק (Clark Fork) במונטנה מצפון-מזרח ונהר ג'ון דיי (John Day) ממערב. מאלו, נשפכים הנהרות קלארק פורק (דרך הנהר פנד אוריי (Pend Oreille)) וספוקיין לקולומביה מעל למפגש הסנייק עם הקולומביה, בעוד שג'ון דיי נשפך לקולומביה בקניון הנהר קולומביה, מתחת למפגש עם הסנייק. קו הגבול בין איידהו למונטנה נקבע על פי קו פרשת המים הצפון-מזרחי של הנהר סנייק, ולכן אגן הנהר סנייק אינו כולל חלקים במונטנה.

רכסי הרים באגן הנהר סנייק כוללים את רכס טיטון, רכס ביטררוט (Bitterroot Range), הרי קלירווטר (Clearwater Mountains), הרי סוון דווילס (Seven Devils Mountains) והקצה הצפון-מערבי הקיצוני של רכס וינד ריוור (Wind River Range). הפסגה הגבוהה ביותר באגן הנהר סנייק היא הר גרנד טיטון (Grand Teton) בגובה 4,199 מטרים מעל פני הים. גובה הנהר בנקודת המפגש עם הקולומביה הוא 109 מטרים מעל פני הים.

זיהום

עריכה

נגר המגיע משדות חקלאיים ומחוות במישור הנהר סנייק ואזורים רבים אחרים פגע קשה באקולוגיה של הנהר במהלך המאה ה-20. אחרי שסכרי ההשקיה הראשונים על הנהר החלו לפעול בעשור הראשון של המאה ה-20 עובדו כל הקרקעות הראויות לחקלאות ברצועה ברוחב מספר קילומטרים משני צדי הנהר או שהפכו לשטחי מרעה, ומים שחזרו משטחים חקלאיים החלו לזהם את נהר הסנייק. הנגר מכמה רפתות ודירים הושלך לנהר עד שהחוקים הפכו מנהג זה לבלתי חוקי.[29] דשנים, זבל וכימיקלים ומזהמים אחרים שנשטפו לנהר מגביר את האיטרופיקציה, בייחוד של זרחן, קוליפורמים צואתיים וחנקן. בתקופה שהזרם נחלש התרחשה פריחת אצות בקטעים השקטים של הנהר, תוך צמצום אספקת החמצן.[30]

 
סכרים, כדוגמת סכר מילנר מטים מים מנהר הסנייק לצורך השקיה, הגורמים למרבית בעיות הזיהום בנהר.

מרבית המים המושבים לנהר אינם נשפכים ישירות לסנייק אלא לאקוויפר מישור הנהר סנייק שמתחת למישור הנהר. מים שנשאבו מהנהר לשם השקיה, חודרים מחדש לקרקע לאחר שספחו מזהמים מפני השטח ומזינים את האקוויפר. אף שרמת המים באקוויפר נשמרה, כמות המזהמים בהם הלכה וגברה. המים באקוויפר זורמים בסופו של דבר לקצה המערבי של מישור הנהר סנייק וחוזרים לנהר כמעיינות.[31] בעיה חוזרת נוספת היא עודף המשקעים ברחבי מרבית מישור הנהר סנייק וקניון הלס. בדצמבר 2007 הנפיקה הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית אישור המחייב בעלים של בריכות דגים לאורך נהר הסנייק להקטין את פליטת הזרחן שלהם ב-40%. רמת המזהמים בקניון הלס במעלה הזרם מהמפגש עם הנהר סלמון, כולל טמפרטורת המים, חומרי מזון מומסים ומשקעים חייבים לעמוד ברמות מסוימות.[32]

ספיקה

עריכה

הספיקה הממוצעת של נהר הסנייק היא 1,553 מטרים מעוקבים בשנייה. הסקר הגאולוגי של ארצות הברית תיעד את ספיקת הנהר בתקופה 1963–2000 בתחנת מדידה מתחת לסכר אייס הרבור (Ice Harbor Dam). בתקופה זו הייתה הספיקה השנתית הממוצעת הגדולה ביותר שתועדה 2,384 מטרים מעוקבים בשנייה בשנת 1997, והספיקה השנתית הממוצעת הנמוכה ביותר שתועדה הייתה 770 מטרים מעוקבים בשנייה בשנת 1992.[33] הספיקה היומית הממוצעת הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 76 מטרים מעוקבים בשנייה ב-4 בפברואר 1979. ב-27 באוגוסט 1965 הייתה הפסקה זמנית בזרימת הנהר עקב בדיקות בסכר אייס הרבור. הספיקה היומית הממוצעת הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה 8,800 מטרים מעוקבים בשנייה ב-19 ביוני 1974.[33] הספיקה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בנהר סנייק הייתה בתחנת מדידה שונה של הסקר הגאולוגי של ארצות הברית בסמוך לקלארקסטון (Clarkston), שפעלה בשנים 1915–1972. תחנה זו מדדה ב-29 במאי 1948 ספיקה מקסימלית של 10,400 מטרים מעוקבים בשנייה, יותר מהספיקה הממוצעת של הנהר קולומביה. ספיקה גבוהה עוד יותר, המוערכת ב-11,600 מטרים מעוקבים בשנייה, התרחשה בשיטפון של יוני 1894.[34]

זרם הנהר נמדד גם במקומות נוספים במסלולו. מעל אגם ג'קסון בוויומינג הספיקה היא 25.1 מטרים מעוקבים בשנייה מאגן ניקוז בשטח של 1,260 קילומטרים מרובעים.[35] ביישוב הקטן מינידוקה (Minidoka) באיידהו, באמצע הדרך במישור הנהר סנייק, עולה הספיקה של הנהר ל-222 מטרים מעוקבים בשנייה.[36] עם זאת בעיירה בול (Buhl), כ-80 קילומטרים בלבד במורד הזרם יורדת הספיקה של הנהר ל-139.0 מטרים מעוקבים בשנייה בשל הטיית מים לחקלאות וחלחול.[37] אבל בגבול בין איידהו לאורגון, בקרבת העיירה וייסר (Weiser) בתחילת קניון הלס, עולה הספיקה של נהר הסנייק ל-503 מטרים מעוקבים בשנייה לאחר שהנהר מקבל את מימיהם של כמה יובלים כדוגמת פאייט, אווהי ומלהיור (Malheur).[38] הספיקה גדלה בהמשך ל-553 מטרים מעוקבים בשנייה בסכר קניון הלס בגבול בין איידהו ואורגון.[39] ביישוב הקטן אנאטון (Anatone) במורד הזרם מהמפגש עם נהר הסלמון, אחד היובלים הגדולים של הסנייק, הספיקה הממוצעת היא 979 מטרים מעוקבים בשנייה.[40]

היסטוריה

עריכה
 
סצנה מנהר סנייק מאת ל. ת. וולטר, 1920

שם

עריכה

מגלה הארצות הקנדי דייוויד תומסון (David Thompson‏ 1857-1770) תיעד לראשונה את שם הנהר כפי שהילידים הגו אותו כ"שואופטין" (Shawpatin) כשהגיע אל שפך הנהר בסירה בשנת 1800. כאשר משלחת לואיס וקלארק חצתה את אגן הניקוז של הנהר ממזרח ב-1805 כינו חבריה את הנהר לראשונה בשמות "נהר לואיס", "יובל לואיס" (Lewis Fork) או "יובלו של לואיס" (Lewis's Fork), כיוון שמריווד'ר לואיס היה הראשון במשלחת שראה את הנהר.[41] הם כינו את בני השושוני שחיו לאורך הנהר "האינדיאנים של הנחש" ("Snake Indians"), ולמדו שהילידים קוראים לנהר "קי-מו-אי-נים" או "יאמ-פא-פא" (על שם צמח שגדל בשפע לאורך גדותיו). מאוחר יותר, חוקרי ארצות אמריקניים שחלקם השתתפו במשלחת לואיס וקלארק, ערכו מסעות לאגן הניקוז של הנהר סנייק ותיעדו מגוון של שמות הקשורים בנהר. חוקר הארצות וילסון פרייס האנט (Wilson Price Hunt‏; 1842-1783) קרא לנהר בשם "הנהר המשוגע" (Mad River). אחרים כינו את הנהר בשמות שונים: "נהר שושוני" (על שם השבט) ו"נהר ספטין" (Saptin River).

בסופו של דבר נקלט השם "הנהר סנייק" (Snake River), כלומר "נהר הנחש". על המקור לשם קיימות שתי גרסאות. האחת, בשל הכינוי "האינדיאנים של הנחש" של בני השושוני בפי אנשי משלחת לואיס וקלארק.[42] והשנייה, בשל התנועה דמוית האות S שבני שבט השושוני עשו בידיהם על מנת לייצג את תנועתו של דג סלמון שוחה. חוקרי ארצות הראשונים שהגיעו לנהר טעו בהבנת התנועה וחשבו היא מייצגת תנועת נחש, וכך קיבל הנהר את שמו הנוכחי.[43]

תושבים ראשונים

עריכה
 
"הרי הטיטון - נהר הסנייק", (1942), צילום של אנסל אדמס

בני אדם חיו לאורך הסנייק במשך לפחות 11,000 השנים האחרונות. ההיסטוריון דניאל מיאטה (Daniel S. Meatte) מחלק את הפרהיסטוריה של מערב אגן הנהר סנייק לשלושה שלבים או "מערכות סתגלניות". לראשון הוא קורא "ליקוט מזון בספקטרום רחב" ("Broad Spectrum Foraging"), וזמנו מלפני 11,500 שנים עד לפני 4,200 שנים. במהלך תקופה זו התושבים ניזונו ממגוון רחב של מקורות מזון. התקופה השנייה, "ליקוט מזון יושבני למחצה" ("Semisedentary Foraging") היא מלפני 4,200 שנים ועד לפני 250 שנים ומובחנת בהסתמכות גוברת על דגה, בייחוד סלמון, כמו גם שימור מזון ואחסונו. ולשלב השלישי, מלפני 250 שנים ועד לפני 100 שנים הוא קורא "ליקוט מזון על גב סוסים" ("Equestrian Foragers"). הוא מאופיין בשבטים גדולים רכובים על סוסים שבילו חלק גדול מזמנם רחוק מתחום ליקוט המזון המסורתי בציד ביזון אמריקאי.[44] במזרח אגן הניקוז של הנהר סנייק יש מעט עדויות לקיומם של תרבויות קלוביס, פולסם ופלאנו המתוארכות עד לפני 10,000 שנים.

סוחרי פרוות וחוקרי ארצות ראשונים ציינו את קיומם של מרכזי סחר אזוריים, והעדות הארכאולוגית הראתה שחלקם עתיקים מאוד. מרכז סחר אחד באזור וייסר התקיים מלפני 4,500 שנים. ייתכן שתרבות פרימונט תרמה לבני השושוני ההיסטוריים, אבל היא אינה מובנית מספיק. מרכיב תרבותי נוסף שהידע עליו לוקה בחסר קרוי "מכלול מידווייל" (Midvale Complex). הופעת הסוסים במישור הנהר סנייק סביב שנת 1700 סייעה בהקמת תרבויות השושוני והפאיוט הצפוניים.[45][46]

בדרום-מזרח וושינגטון יש כמה אתרי עתיקות על נהר הסנייק. אחד העתיקים והידועים שבהם קרוי "מקלט הסלעים מרמס" (Marmes Rockshelter), שבו השתמשו מלפני 11,000 שנים ועד קרוב לזמננו. האתר הוצף ב-1968 תחת מימיו של אגם הרברט וסט (Lake Herbert G. West), מאגר המים שמאחורי סכר לואר מונומנטל (Lower Monumental Dam).[47]

בסופו של דבר השתלטו שתי קבוצות של שבטים אידיאנים על מרבית נהר הסנייק, הנז פרס, שהטריטוריה שלהם השתרעה מדרום-מזרח רמת קולומביה לתוך צפון אורגון ומערב איידהו, והשושוני, ששלטו על מישור הנהר סנייק לפני ואחרי מפלי שושוני. אורח החיים לאורך הסנייק היה תלוי באזור. במורד הנחל החל במפלי שושוני הכלכלה הייתה מרוכזת סביב הסלמון, שעלה במעלה הנהר בכמויות גדולות. סלמון היה המזון העיקרי של הנז פרס ומרבית השבטים האחרים מעבר למפלי שושוני. לפני מפלי שושוני היה אורח החיים שונה מאוד. מישור הנהר סנייק יוצר את אחד הנתיבים הבודדים למעבר דרך הרי הרוקי במרחק של מאות קילומטרים. עובדה זו אפשרה ליצור קשר בין הילידים ממזרח להרים ואלו שממערב להם. עקב כך הייתה כלכלת השושוני מבוססת על מסחר.

על פי האגדה קם שבט נז פרס לראשונה בעמק הנהר קלירווטר, אחד היובלים החשובים האחרונים הנשפכים לסנייק. בשיאם היו 27 יישובים של נז פרס לאורך הנהר קלירווטר ו-11 נוספים על הסנייק מהשפך של הקליווטר והשפך של הנהר אימנהה (Imnaha River), יובל נוסף במורד הסנייק. היו גם יישובים על נהר הסלמון, נהר גרנד רונד, נהר טוקנון (Tucannon River), והקצה הצפוני של קניון הלס. נדידת הסלמון השנתית בנהר הסנייק, שבאותה תקופה הייתה לפי הערכה למעלה מארבעה מיליון דגים בשנים טובות, קיימה את הנז פרס, שחיו בכפרים קבועים מוגדרים היטב, שלא כמו השבטים הנוודים שחיו בדרום מזרח הנהר סנייק. הנז פרס עסקו בסחר עם שבט שטוחי הראשים בצפון ושבטים נוספים במרכז נהר הקולומביה. עם זאת הם היו אויבים של השושוני ושבטים אחרים ששכנו במעלה נהר הסנייק.[48]

השושוני התאפיינו בקבוצות נוודים שתרבותם התבססה על תרבות ביטררוט קודמת ותרבות שבטי האגן הגדול שנדדו צפונה דרך נהר אוויהי. הם היו השבט החזק ביותר באזור הרי הרוקי, והיו ידועים לרבים משבטי המישורים הגדולים כ"הנחשים". במאה ה-18 התפשטה הטריטוריה של השושוני מעבר למישור הנהר סנייק, מעבר לקו פרשת המים של אמריקה לתוך האגן העליון של הנהר מיזורי ואפילו צפונה לתוך קנדה. מגפת אבעבועות שחורות שהובא על ידי חוקרי ארצות וסוחרי פרוות אירופאים הייתה אחראית להשמדת מרבית השושוני מזרחית להרי הרוקי, אבל השושוני המשיכו לשלוט במישור הנהר סנייק. בסופו של דבר התמזגה תרבותם של השושוני עם זו של הפאיוט והבאנוק, שהגיעו מהאגן הגדול ואזור קניון הלס, בהתאמה. הבאנוק הביאו את הכישורים של ציד הביזון והרכיבה על סוסים שהם רכשו מהאירופאים תוך שינוי משמעותי של אורח החיים של השושוני.

חקר והתיישבות

עריכה

משלחת לואיס וקלארק (1806-04) הייתה קבוצת האמריקנים הראשונה שחצתה את הרי הרוקי והגיעה לאוקיינוס השקט (בהפלגה במורד הנהרות סנייק וקולומביה). מריווד'ר לואיס היה לכאורה האמריקני הראשון שחזה באגן הניקוז של נהר הסנייק אחרי שחצה את ההרים כמה ימים לפני המשלחת ב-12 באוגוסט 1805 וצפה בעמק נהר הסלמון (יובל ראשי של הסנייק) ממעבר להמי (Lemhi Pass), כמה קילומטרים מהעיירה סלמון של ימינו. המשלחת המשיכה צפונה, ירדה במורד הנהר להמי לנהר סלמון וניסתה לרדת בו עד לסנייק, אך מצאה שהוא בלתי עביר בשל אשדות עזים. חברי המשלחת המשיכו צפונה עד לנהר לוקסה (Lochsa River), דרכו אל נהר קלירווטר ואל הנהר סנייק התחתון, וממנו לתוך נהר הקולומביה. הם כינו את הנהר בשמות "נהר לואיס", "יובל לואיס" או "יובלו של לואיס" לכבודו של מריווד'ר לואיס. הם התייחסו לשושוני כ"אינדיאנים של הנחש" ("Snake Indians") ומכינוי זה, לפי אחת הגרסאות, נגזר שמו הנוכחי של הנהר באנגלית.[49][50] השימוש בשם "יובל לואיס" הלך והתפוגג, והשם נהר הסנייק קנה לו אחיזה כשם הנהר.

 
הנהר סנייק סמוך לעיירה ג'קסון בוויומינג ב-1871

חוקרי ארצות אמריקנים נוספים עברו באזור הנהר סנייק ובמעלה יובליו החל ב-1806, מיד לאחר שלואיס וקלארק שבו. הראשון היה ג'ון אורדווי (John Ordway‏; 1817-1775) ב-1806 שגם חקר את נהר סלמון התחתון. ג'ון קולטר (John Colter‏; 1813-1774) היה ב-1808 לאירופאי הראשון שחזה במקורותיו של הנהר סנייק, כולל אזור ג'קסון הול.[51] ב-1810 גילתה קבוצה של סוחרי פרוות ובהם אנדרו הנרי (Andrew Henry‏; 1832-1775) את הנריס פורק, יובל של הנהר סנייק, הקרוי כיום על שמו. דונלד מקנזי (Donald Mackenzie‏; 1853-1781) הפליג במורד נהר הסנייק התחתון ב-1811, וחוקרי ארצות מאוחרים יותר כוללים את וילסון פרייס האנט שכינה את הנהר "הנהר המשוגע", רמזי קרוקס (Ramsay Crooks‏; 1859-1787), פרנסיסקו פאיי (Francisco Payelle), ג'ון גריי (John Grey), תיירי גודן (Thyery Goddin) ורבים אחרים אחרי 1830.[51] רבים מחוקרי ארצות אלו היו חברים במשלחת לואיס וקלארק ששבו על מנת למפות ולחקור את האזור בפרוטרוט. מאוחר יותר סיירו ציידי פרוות אמריקנים את האזור בחיפוש אחר נהרות שבהם בונים, אך בשלב זה היו ציידים קנדים בשירות חברת מפרץ הדסון הבריטית מתחרים עיקריים.

חברת מפרץ הדסון שלחה ציידי פרוות לראשונה לאגן הניקוז של הנהר סנייק ב-1819. קבוצה בת שלושה ציידים עברה דרך מקורות הנהר אווהי, יובל ראשי דרומי של הסנייק, אבל עקבותיה אבדו.[52] בינתיים כיוון שלאזור המשיכו להגיע לאזור ציידי פרוות אמריקנים, הורתה חברת מפרץ הדסון לציידים הקנדים להרוג כמה שיותר בונים ובכך כמעט הושמד המין באגן הנהר סנייק, בנימוק ש"אם אין בונים, אין שום סיבה לינקים להגיע".[52] מטרתם הייתה בסופו של דבר להשיג זכויות על טריטורית אורגון, אזור שכלל את וושינגטון, אורגון, איידהו וחלקים ממונטנה וויומינג (מרבית האזור הקרוי בימינו פסיפיק נורת' וסט), אבל האזור סופח בסופו של דבר לארצות הברית.

באמצע המאה ה-19 נקבע נתיבו של שביל אורגון, כשהוא עוקב אחרי חלקו הגדול של הנהר סנייק. השביל חצה את הנהר סנייק בסמוך ליישוב גלנס פרי (Glenns ferry). כמה שנים מאוחר יותר הוצבה במקום מעבורת שהחליפה את השיטה הקודמת שבה החלוצים צלחו את הנהר סנייק הרחב, העמוק והסוחף ברגל. מקום נוסף שבו החלוצים צלחו את הסנייק היה במעלה הזרם, במקום הקרוי "חציית שלושת האיים" ("Three Island Crossing"), בסמוך לשפך הנהר בויסי. באזור זה הייתה קבוצת של שלושה איים בנהר (מכאן השם) שפיצלה את הסנייק לארבעה ערוצים ברוחב 60 מטרים כל אחד. כמה מהמהגרים בחרו לחצות את הסנייק ולהמשיך בגדה המערבית של הנהר ואז לחצות את הנהר מחדש ליד פורט בויסי (Fort Boise) לתוך קניון הלס, להמשיך בגדה המזרחית היבשה יותר של הנהר בקטע זה, או לשוט במורד הסנייק והקולומביה אל עמק וילאמט, נקודת הקצה של שביל אורגון. הסיבה לשימוש במעבר שלושת האיים היה הזמינות הגדולה יותר של מים ועשב מאכל לבהמות.[53] כמה מעבורות קמו על מנת להציע חציה של הנהר סנייק העליון ממעבורת בראונלי בתחילת קניון הלס[54] ועד מעבורת מנור (Menor's Ferry).[55] שפועלת כיום במוס (Moose) בוויומינג. מידת התחכום של המעבורות נעה בין רפסודת קנים שנמשכה על ידי אינדיאנים רכובים על סוסים בסנייק פורט (Snake Fort), פורט בויסי, כפי שתיארה המיסיונרית נרסיסה ויטמן (Narcissa Whitman‏ 1847-1808) ב-1836, ועד מעבורת מופעלת בחשמל, מעבורת מפלי סוואן (Swan Falls Ferry)[56] בסכר סוואן פולס בתחילת המאה ה-20.

ספינות קיטור

עריכה
 
ספינת קיטור בלתי מזוהה המפליגה במעלה נהר הסנייק בוושינגטון או באיידהו ב-1898

שלא כמו בנהר קולומביה התקשו ספינות קיטור לנווט בסנייק. שיפוע הנהר קולומביה מתון הרבה יותר, 820 מטרים ממקורות הנהר עד השפך בעוד ששיפוע הנהר סנייק תלול הרבה יותר, 2,600 מטרים ממקורות הנהר עד השפך על פני מרחק קטן בכ-350 קילומטרים. עם זאת, משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20 הפליגו ספינות קיטור על הסנייק מהשפך לנהר קולומביה ועד שפך הנהר אימנהה בקניון הלס התחתון. עם זאת מרבית ספינות הקיטור הפליגו משפך הנהר עד לואיסטון השוכנת בשפך הנהר קלירווטר לסנייק.[57] קטע זה של הנהר הוא הקל ביותר לניווט לספינות מכיוון שבו יש את שינוי הגובה הקטן ביותר, אבל עדיין יש לאורכו 60 מערכות של אשדות.[58]

שירותי הסעת נוסעים ושינוע משאות במורד הזרם מלואיסטון נמשכו במהלך שלהי המאה ה-19 והתמידו עד שהונחו מסילות ברזל באזור גידול הדגנים של הרי פאלוז. הקמת הסכרים על נהר הסנייק שאפשרה תנועת ארבות על הנהר, גרמה את קיצם הן של ספינות הקיטור והן של מסילות הברזל. לואיסטון, 230 קילומטרים משפך הסנייק לקולומביה ומשם עוד 748 קילומטרים בקולומביה עד השפך לאוקיינוס השקט, הייתה מקושרת באמצעות שירות ספינות הקיטור לפורטלנד ונמלים אחרים על האוקיינוס השקט. מסלול נפוץ היה מהיישוב ואלולה (Wallula) בוושינגטון 190 קילומטרים מהשפך של הסנייק במעלה הזרם ללואיסטון. חברת ספינות הקיטור של אורגון (Oregon Steam Navigation Company) השיקה את הספינה שושוני בפורט בויסי ב-1866 והיא סיפקה שירותי נוסעים ומשאות בסנייק העליון עבור המכרות בבויסי ובאוויהי.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפעילה חברת OSN שהייתה בבעלות חברת הרכבות הצפון פסיפית (Northern Pacific Railroad) שבע ספינות קיטור לשנע חיטה ודגנים מאזור פאלוז הפורה לאורך הסנייק והקולומביה לנמלים בחלקו התחתון של הנהר קולומביה. כל שבע הספינות נבנו בנהר הקולומביה. עם זאת, היו משאבים נוספים לאורך הנהר סנייק מלבד חיטה ודגנים. בשנות ה-90 של המאה ה-19 נתגלה מרבץ נחושת גדול ביוריקה בר (Eureka Bar) בקניון הלס. כמה ספינות נבנו במיוחד לשנע את העפרה משם ללואיסטון. ב-1893 התפוצץ דוד הקיטור על הספינה "אני פקסטון" (Annie Faxon), הפיצוץ גרם למותם של שמונה אנשים והספינה שקעה בסנייק במורד הזרם מלואיסטון.[57]

מפעלי בנייה בנהר

עריכה

סכרים

עריכה

גורמים רבים השפיעו על בניית סכרים לאורך נהר הסנייק. בסך הכל הוקמו חמישה עשר סכרים לאורך הסנייק לשם מטרות שונות, ממקורותיו בהרי הרוקי ועד לשפך באגם ואלולה, מאגר מים עודפים שנוצר מאחורי סכר מקנארי על הקולומביה. את הסכרים על נהר הסנייק ניתן לקבץ לשלוש קטגוריות עיקריות. ממקורותיו ועד תחילת קניון הלס, סכרים קטנים רבים חוסמים את הסנייק במטרה לספק מים להשקיה. הסכר הראשון שהוקם על הסנייק, סכר סוואן פולס (Swan Falls Dam), נבנה ב-1901. בקניון הלס קבוצה של סכרים מייצרים חשמל תוך ניצול הפרשי הגובה על פני מרחק קטן יחסית. ולבסוף, קבוצה שלישית של סכרים מקניון הלס ועד השפך מאפשרים הפלגה בנהר. את הסכרים על הסנייק, שכיום משרתים מטרה חשובה לתושבים החיים באגן הניקוז של הנהר סנייק וסוחרים במוצרים חקלאיים עם הנמלים שעל האוקיינוס השקט, בנו סוכנויות פרטיות וממשלתיות רבות.

מיזם ההשקיה מינידוקה (Minidoka Irrigation Project) של לשכת הטיוב של ארצות הברית, (גוף פדרלי שנוצר כשנחקק חוק הטיוב ב-1902), כולל הטיה של מי הנהר סנייק לתוך מישור הנהר סנייק במעלה הזרם ממפלי שושוני במטרה להשקות שטח בגודל 4,500 קילומטרים רבועים במישור הנהר סנייק ולאגור כ-5.1 מיליארד מטרים מעוקבים של מים במאגרים על הסנייק.[59] המחקרים הראשונים על השקיה במישור נערכו על ידי הסקר הגאולוגי של ארצות הברית בשלהי המאה ה-19, והמיזם אושר ב-23 באפריל 1904.[60] הסכר הראשון שנבנה במסגרת המיזם היה סכר מינידוקה ב-1904. תחנת הכוח של הסכר החלה לפעול ב-1909 וייצרה 7 מגה-ואט חשמל. הספק זה הוגדל ל-28 מגה-ואט ב-1997.[60] סכר מינידוקה לא היה הסכר היחיד שהוקם במסגרת המיזם. באגם ג'קסון בוויומינג, הרחק במעלה הזרם, הוקם סכר אגם ג'קסון ב-1907 על מנת להעלות את פני המים באגם ולאגור מים נוספים לשנים שחונות. סכר אמריקן פולס, במעלה הזרם ממינידוקה, הושלם ב-1927 והוחלף ב-1978.[60] כיוון שהסכרים נבנו במעלה הזרם ממפלי שושוני, המחסום ההיסטורי שמנע מעבר דגי סלמון וגם סירות וספינות במעלה הזרם, לא הייתה התייחסות בתכנון הסכרים למעבר דגים או לשיט. כמה סכרי השקיה נוספים נבנו גם הם – כולל סכר טווין פולס וסכר פליסיידס.

 
סכר בראונלי, הסכר העליון במיזם קניון הלס

מיזם קניון הלס (Hells Canyon Project) תוכנן ובוצע על ידי חברת החשמל של איידהו (Idaho Power Company) החל בשנות ה-40 של המאה ה-20, והיה המיזם השני מתוך שלושה מיזמים על הנהר. שלושת הסכרים של המיזם: סכר בראונלי (Brownlee Dam), סכר אוקסבואו (Oxbow Dam) וסכר קניון הלס (Hells Canyon Dam) ממוקמים בחלק העליון של קניון הלס. כל שלושת הסכרים נועדו לייצור חשמל ולבקרת שיטפונות, ואין בהם מעבר לדגים או תאי שיט לספינות.[61] סכר בראונלי, הסכר הראשון במעלה הזרם, נבנה ב-1959 ומייצר 728 מגה-ואט חשמל. סכר אוקסבואו, הסכר השני במיזם, נבנה ב-1961 ומייצר 220 מגה-ואט חשמל. הסכר קרוי על שם נפתול בן כ-5 קילומטרים בנהר המזכיר בצורתו רסן של שוורים (באנגלית Oxbow), אם כי זה אינו אגם נפתול[ה] סכר קניון הלס הוא הסכר האחרון במורד הנהר. הוא נבנה ב-1967 ומייצר 450 מגה-ואט חשמל.[61]

במורד הנהר מעבר לקניון הלס פועל מיזם נהר הסנייק התחתון, שאושר בחוק הנהרות והנמלים (Rivers and Harbors Act) של 1945, ונוצר על ידי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית במטרה ליצור ערוץ שיט על נהר הסנייק מהשפך ועד לקניון הלס.[62] הסכרים במיזם זה הם סכר לואר גרניט (Lower Granite Lock and Dam), סכר ליטל גוס (Little Goose Lock and Dam), סכר לואר מונומטל (Lower Monumental Lock and Dam) וסכר אייס הרבור (Ice Harbor Lock and Dam). דליית בוץ מהקרקעית מתבצעת לכל אורך נתיב השיט על מנת לאפשר מעבר ספינות. סכרים אלו יוצרים רצף של מאגרי מים שאין ביניהם קטע אחד של ערוץ נהר חופשי. מיד לפני סכר אייס הרבור משתרע אגם ואלולה, שנוצר עקב הקמת סכר מקנארי על נהר הקולומביה (סכר מקנארי אינו חלק ממיזם נהר הסנייק התחתון). במעלה הזרם מסכר לואר גרניט ועד לואיסטון, מתוחזקת תעלת שיט עבור סירות סילון שכן קטע זה לא עביר לספינות. קיימת הצעה לפרק סכרים אלו, ואם הם אכן יפורקו, זה יהיה מיזם פירוק הסכרים הגדול ביותר שבוצע אי פעם בארצות הברית.[63] פירוק הסכרים הוצע במטרה להשיב לחלקו התחתון של נהר, לנהר קלירווטר וליובלים קטנים אחרים את להקות דגי הסלמון, אף שהמשמעות היא אובדן החשמל המיוצר בלא זיהום מהסכרים.[64]

היעלמות דגי הסלמון והניסיונות להשיבם

עריכה

דגי אלתית אדומה, שרצו בעבר בנהר הסנייק. עם זאת, כמעט שאין כיום אוכלוסייה טבעית של אלתית אדומה בנהר בשל מספר גורמים. מין זה הוא בפועל על סף הכחדה.

יש סיבות רבות מדוע עומדת האלתית האדומה להיכחד מנהר הסנייק. סיבה אחת היא שהנהר עובר בשלוש ממדינות ארצות הברית, ואורכו מעל ל-1,500 קילומטרים. אלתית השוחה במעלה הנהר ניצבת בפני סכרים וטורפים. יש בנהר חמישה עשר סכרים וקשה לאלתית לחצות בשל הסכרים ההידרואלקטריים. סכר קניון הלס חוסם את הגישה לחלק העליון של נהר הסנייק. סכר גרנד קולי גם חוסם את הגישה לאתרי ההטלה של זן האלתית הגמלונית המכונה "חזירי יוני" (June Hogs) המסוגלים להגיע למשקל מעל ל-40 קילוגרם. סיבה נוספת היא שמתיישבים לבנים הגיעו לנהר לפני 160 שנים והם ניצלו עד תום את המשאבים הטבעיים העשירים שכללו פרוות בונים, זהב, עצים ובייחוד את האלתית. שיפורים טכנולוגים בשימור דגים אפשר לשווק את בשר הסלמון ברחבי העולם. דיג יתר ואובדן בית הגידול אחראים במיוחד לכך שהאלתית נמצאת בסיכון חמור, כשמרבית בתי החרושת שעיבדו סלמון הולכים ונסגרים בשל הירידה בכמות הדגה.

בין 1985 ל-2007 חזרו בממוצע לאיידהו 18 דגי אלתית אדומה. במסגרת מאמצי שימור נמרצים שיזמו ביולוגים ימיים ומדגרות דגים נלכדו דגי האלתית האדומה שנותרו בטבע, הזרע והביציות נאסף מהדגים, והם הופרו במעבדה. במקום להתרבות בטבע החלו דגי אתית אדומה אלו את חייהם באינקובטור במעבדה של ביולוג ימי. תינוקות סלמון אלו הושטו בספינה מעבר לסכרים (הסכרים יכולים להזיק לדגיגים בשל הזרמים העזים שהם יוצרים היכולים לשאוב את הדגיגים למטה). ניסיון שימור אחד שעזר לסלמון להתאושש הוא הריסה של סכרים מיושנים דוגמת סכר סאוואג' רפידס (Savage Rapids Dam) על נהר הרוג באורגון. לאחר הרס הסכר, התאוששו אוכלוסיות הסלמון באופן מוחשי.[65]

שיטת שימור מעניינת נוספת שבה משתמשים ביולוגים קרויה "שינוע דגים". מכיוון שדגיגי סלמון רבים גוועים בכל סכר בזמן שהם מנסים לחזור לאוקיינוס, מבצעים ספינות סינון של המים ואוספים דגיגים אלו ומסיעים אותם ישירות לאוקיינוס. שיטה זה שרויה במחלוקת בשל יעילותה ועלותה, שכן שיטה זו יקרה להחריד, ועולה קרוב ל-15 מיליון דולרים. שיטה דומה נוספת להעביר דגים מעבר לסכר היא שיטת "תותח הדגים". בשיטה זו מערכת אוספת את הדגים ויורה אותם מעל לסכר במהירות גבוהה במטרה להעבירם מעבר לסכר.[66]

בסך הכל זכו מאמצים משולבים אלו להצלחה. בקיץ 2006 חזרו לאזורי הרבייה בנהר סנייק רק שלושה דגי אלתית אדומה. בקיץ 2013 חזרו למעלה מ-13,000 דגי אלתית אדומה לאתרי ההטלה בנהר סנייק.[67]

שיט

עריכה
 
סכר ליטל גוס

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 בנה חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית ארבעה סכרים ותאי שיט בחלק התחתון של נהר הסנייק על מנת לאפשר הפלגה לאורך הנהר. באופן דומה נסכר גם נהר הקולומביה לאפשר שיט. וכך קיימים ערוצים עמוקים דרך תאי שיט ומאגרי מים עודפים לארבות כבדות מהאוקיינוס השקט כד לואיסטון באיידהו. מרבית תנועת הארבות המתחילה בנהר הסנייק מגיעה לנמלי מים עמוקים על נהר קולומביה התחתון, כדוגמת פורטלנד. דגנים, בעיקר חיטה, הם המוצר העיקרי המשונע דרך הסנייק, וכמעט כולו מיוצא לשווקים בינלאומיים מהנמלים שעל נהר קולומביה התחתון.

ערוץ השיט מתוחזק כך שעומקו לפחות 4.3 מטרים ורוחבו 76 מטרים. במקומות שעומק הנהר פחות מ-4.3 מטרים, יש צורך לבצע דליית בוץ מהקרקעית. הדלייה והדלייה החוזרת היא פעילות נמשכת ועומק הערוצים בפועל משתנה במשך הזמן.[68] בערוץ העמוק במטר וחצי מערוץ מערכת נהר המיסיסיפי יכולות הארבות על הקולומביה והסנייק לשאת ארבות שמשקלן כפול. מוצרי חקלאות מאיידהו ומזרח וושינגטון הם בין הסחורות העיקריות המשונעות על ארבות בנהרות סנייק וקולומביה. דגנים, בעיקר חיטה, מהווים יותר מ-85% מהמשא על גבי ארבות בנהר. ב-1988 נשלחו על הנהר 123 מיליון בושל (4.3 מיליארד ליטרים) של דגנים על ארבות בנהר. לפני שהוקמו הסכרים על נהר סנייק התחתון, הדגנים מהאזור שונעו במשאיות או ברכבת לנמלים על נהר הקולומביה סביב הטרי-סיטיס. מוצרים נוספים הנשלחים על הארבות בנהר סנייק התחתון כוללים אפונה, עדשים, מוצרי יער ונפט.[68]

ביולוגיה

עריכה
 
אגן הנהר קולומביה

הקרן העולמית לשימור חיות הבר מחלקת את אגן הניקוז של הנהר סנייק לשני אזורים אקולוגיים של מים מתוקים: האזור האקולוגי של "קולומביה שלא התכסתה בקרחונים" ("Columbia Unglaciated") והאזור האקולוגי "הסנייק העליון" ("Upper Snake"). מפלי שושוני הם הגבול הטבעי בין שני אזורים אקולוגיים אלו, אבל הקרן הציבה את קו הגבול 50 קילומטרים במורד הזרם משם על מנת לכלול את נהר "ביג ווד" (Big Wood River, היובל הראשי של הנהר מלאד (Malad River)) באזור האקולוגי "הסנייק העליון", משום שנהר זה שונה מבחינה ביולוגית משאר הנהרות במורד הסנייק. מפלי שושוני היוו מחסום מוחלט לתנועת דגים במעלה הזרם במשך 30,000 עד 60,000 השנים האחרונות. עקב כך רק 35% ממיני הדגים השוכנים במים מעל המפלים וכ-40% ממיני הדגים בנהר ביג ווד משותפים לפאונה במורד הזרם.[69][70]

האזור האקולוגי המים המתוקים של הסנייק העליון כולל את מרבית דרום-מזרח איידהו ומתפשט לקטעים קטנים בוויומינג, יוטה ונבדה, כולל בתי גידול של מים מתוקים ראשיים כדוגמת אגם ג'קסון. בהשוואה לחלקו התחתון של נהר הסנייק ויתרת אגן הניקוז של נהר הקולומביה יש באזור האקולוגי של הסנייק העליון רמה גבוהה יותר של אנדמיות, בייחוד בקרב רכיכות של מים מתוקים כדוגמת חלזונות וצדפות. קיימים לפחות 21 מינים של חלזונות וצדפות המעוררים עניין מיוחד, כולל 15 שנראה כי קיימים רק בצברים יחידים. יש 14 מיני דגים באזור הסנייק העליון שאינם מצויים כלל באגן הניקוז של הקולומביה, אבל מצויים באזור האקולוגי של מים מתוקים בונוויל במערב יוטה, חלק מהאגן הגדול, וקשורים לימת בונוויל הפרהיסטורית. מין הדג Cottus leiopomus (באנגלית Wood River sculpin) הוא אנדמי לנהר ווד. מין הדג Cottus greenei (באנגלית Shoshone sculpin) אנדמי לחלק של נהר הסנייק בין מפלי שושוני ונהר ווד, שני המינים משתייכים למשפחה Cottidae.[71]

מעבר למפלי שושוני מהווה הנהר סנייק משכן לשלושים וחמישה מינים של דגים מקומיים, שמתוכם שנים עשר מצויים גם בנהר קולומביה וארבעה שהם אנדמיים לסנייק: Percopsis transmontana, דג רליקט המכונה באנגלית sand roller ממשפחת ה-Percopsidae‏, Cottus confusus (באנגלית shorthead sculpin)‏, Cottus marginatus (באנגלית maginated sculpin), שניהם ממשפחת Cottidae ו-Oregonichthys crameri (באנגלית Oregon chub). דג זה מצוי גם בנהר אומפקווה ואגני ניקוז סמוכים. בחלקו התחתון של נהר הסנייק יש שבעה מינים של סלמון וטרוטה (הסוג Oncorhynchus). יש גם רמת אנדמיות גבוהה של רכיכות, לעיתים קרובות באזור קטן, בייחוד בקניון הלס והאגנים של הנהר קלירווטר, נהר סלמון, ואמצע הנהר סנייק. העושר ברכיכות נמשך לתוך הנהר קולומביה והיובלים כדוגמת הנהר דשוטס.[71]

בעלי חיים

עריכה

מלבד בעלי חיים ימיים, מקיים אגן הניקוז של הנהר סנייק בעלי חיים גדולים יותר כמה מספר רב של יונקים, עופות, דו-חיים וזוחלים. בייחוד במקורות הנהר ואזורים הרריים אחרים הפזורים באגן הניקוז: זאב מצוי, דוב גריזלי, גרגרן, פומת ההרים ושונר קנדי הם בעלי חיים נפוצים. נקבע שיש 97 מינים של יונקים בחלק העליון של נהר סנייק, במעלה הזרם מהשפך של הנהר הנריס.[3] אנטילוקפרה אמריקנית וכבש גדול-קרניים נפוצים באזור המנוקז על ידי "הפלגים האבודים של איידהו", כמה נהרות ונחלים גדולים הזורמים דרומה מהרי הרוקי ונעלמים לתוך אקוויפר מישור נהר הסנייק. כ-274 מיני עופות, כמה בסיכון או מאוימים, מצויים באגן הנהר סנייק, כולל: עיטם לבן-ראש, בז נודד, עגור אמריקאי, שכווי לענה גדול (Centrocercus urophasianus), קוקייה צהובת-מקור (Coccyzus americanus). עבראש איסלנדי (Bucephala islandica) הוא מין עוף נפוץ לאורך חלקו התחתון של הנהר סנייק.[3]

 
הנהר סנייק בחלקו האמצעי כשהוא זורם דרך מישור הנהר סנייק. מינים זרים מצליחים טוב יותר ממינים מקומיים

עשרה מינים של דו-חיים ועשרים מינים של זוחלים חיים בחלקו העליון של הנהר בביצות סביבו ובגדות הנהר. כמה מיני צפרדעים נפוצים באגן "הנהרות האבודים" ובחלק הצפון מזרחי הקיצוני של אגן הניקוז של הנהר סנייק, כולל אסקפיים, צפרדע האחו (Lithobates pipiens), קרפדה מערבית (Anaxyrus boreas), צפרדע קולומביה מנוקדת (Rana luteiventris), סלמנדרה ארוכת בוהן (Ambystoma macrodactylum) וקרפדות ממשפחת Scaphiopodidae (באנגלית American Spadefoot Toads).[3] עם זאת בחלק האמצעי והתחתון של אגן הנהר סנייק כמה מינים מקומיים נפגעו בצורה קשה משיטות חקלאות ומהמינים הפולשים שהגיעו בעקבותיהן. המינים הזרים כוללים חוגלית אפורה, פסיון מצוי, חוגלת סלעים. מינים זרים נוספים כוללים את צפרדע השור (Rana catesbeiana), ציפור הבקר חומת ראש (Molothrus ater) וזרזיר מצוי, שנמשך לחברת בני האדם ואל הערים והעיירות שהוא בונה.[72]

צמחייה

עריכה
 
מקורותיו של הנהר סנייק עדיין מיוערים בצפיפות, בייחוד באזורים מוגנים

אגן הניקוז של הנהר סנייק כולל מגוון של אזורי צמחייה הן בהווה והן בעבר.[3] מרבית אגן הניקוז הייתה מכוסה בעבר בכרי עשב של בתה עשבונית, בעיקר במישור הנהר סנייק וברמת קולומביה בדרום מזרח וושינגטון. אזורי צמחיית גדות, צמחית ביצות וצמחית אזורים מוצפים היו פעם לאורך הנהר סנייק ויובליו. באזורים הגבוהים נשלט הנוף על ידי יערות מחטניים שבהם העץ הנפוץ הוא אורן הזפת. האקלים באגן נע בין צחיח למחצה לאלפיני ומאפשר בית גידול למאות מינים של צמחים. בחלק התחתון של אגן הניקוז, בדרום מזרח וושינגטון, הנהר מוקף באזור המכונה "הפרובינציה האקולוגית של רמת קולומביה" (Columbia Plateau Ecoprovince), שרוב שטחו כיום הם שטחי חקלאות בהשקיה. יתרת אזור הרמה מאופיינת על ידי גבעות נמוכות, אגמים יבשים, ואקלים צחיח, כמעט מדברי.[72]

מקורות הנהר סנייק וההרים הגבוהים במקומות אחרים באגן הניקוז היו מיוערים בעבר בצפיפות. היערות כללו צפצפה, אשוח דאגלס ואשוחית, והשתרעו על פני 20% מאגן הניקוז ההיסטורי. למרגלות ההרים ובאגן הנהרות האבודים, הייתה הלענה ועודנה השיח השולט. בשל בירוא יערות, השתלטה הלענה על כרבע משטח היערות לשעבר, והיערות מכסים כיום כ-15% משטח אגן הניקוז. עם זאת גדל מספרם של עצי האורן המפותל, והם השתלטו על חורשות היסטוריות של מחטניים. בנוסף, יש באגן הנהר סנייק 118 מינים של צמחים נדירים או אנדמיים.[72]

סלמון ודגי ים אחרים המתרבים בנהרות

עריכה

נהר הסנייק היה פעם אחד הנהרות החשובים בארצות הברית ביותר המשמשים אתרי הטלה של דגי ים המתרבים בנהרות, דגים החיים רוב ימיהם באוקיינוס ועולים בנהרות עד מקורותיהם על מנת להתרבות.[73][74] הנהר קיים אוכלוסיות של אלתית גמלונית, אלתית אדומה ואלתית כסופה (Oncorhynchus kisutch), כמו גם טרוטת עין-הקשת, חדקן לבן וצמד פסיפי (Lampetra tridentata). ידוע שבטרם נבנו הסכרים על הנהר היו שלושה גלי נדידה מדי שנה של אלתית גמלונית בנהר סנייק, באביב, בקיץ ובסתיו. בסך הכול כ-120,000 דגים. כמות הדגים של האלתית האדומה הגיעה ל-150,000. המחסום ההיסטורי שמנע מעבר של דגים בסנייק היו מפלי שושוני, מפלי מים בנהר באזור מישור הנהר סנייק.[73]

 
אזורים בנהר כדוגמת חלק זה בקניון הלס אינם נגישים יותר לדגי הסלמון בשל הסכרים

מאז תחילת המאה ה-20 כשנבנה סכר סוואן פולס באמצע הנהר סנייק ממקורותיו ועד קניון הלס, חמישה עשר הסכרים ומאגרי המים על הנהר הציבו בעיה הולכת וגדלה בפני דגי הסלמון הנודדים במעלה הזרם. לנגר העילי שמקורו בקרקעות חקלאיות ונשפך לסנייק הייתה השפעה משמעותית על מידת ההצלחה של דגי הסלמון להתרבות. דגי הסלמון יכולים לשוט בנהר הסנייק עד סכר קניון הלס תוך שימוש במתקני מעבר הדגים בארבעת הסכרים האחרונים שעל נהר הסנייק, מותירים לדגים רק את היובלים גרנד רונד, קלירווטר וסלמון כאתרי רבייה. אגני הניקוז של הנהרות קלירווטר וסלמון שוכנים בהרי קלירווטר במרכז איידהו, אזור שהפיתוח פסח עליו למעט יוצא דופן בולט אחד סכר דוורשק (Dworshak Dam) על המזלג הצפוני של נהר קלירווטר (North Fork Clearwater River). גם אגן הניקוז של הגרנד רונד בצפון מזרח אורגון לא פותח ברובו. ארבעת מאגרי המים שנוצרו על ידי הסכר בקצה נהר הסנייק התחתון: אגם סקאג'וויה (Lake Sacagawea), אגם הרברט וסט (Lake Herbert G. West), אגם בריאן (Lake Bryan) ואגם לואר גרניט (Lower Granite Lake) יצרו אף הם בעיה לדגי הסלמון, כיוון שהזרם באגמים חלש מאוד והדגים לא מצליחים לחוש לאן לשחות על מנת להגיע למקור האגם, ולהמשיך לאתרי הרבייה.[8][75]

דגי סלמון צעירים השוחים במורד הזרם מאתרי הרבייה בקרקע החצץ במקורות הנהר קלירווטר דוחים את המעבר מנהר הקלירווטר לנהר הסנייק בשל הבדלי טמפרטורה מוחשיים בין הנהרות (לפני שפורקו הסכרים לואיסטון (על הערוץ הראשי של הקלירווטר) וגרנגויל (Grangeville, על המזלג הדרומי של הקלירווטר), היה הנהר בלתי עביר לדגי הסלמון המהגרים[76]). נגר עילי מחקלאות ומים במאגרים במעלה הנהר גורמים להתחממות מי הנהר בזמן מעבר מישור הנהר סנייק, ולכן כשהנהר סנייק פוגש בנהר קלירווטר הטמפרטורה הממוצעת שלו גבוהה בהרבה מזו של הקלירווטר. מיד לאחר שפך הקלירווטר לסנייק הסנייק זורם לתוך אגם לואר גרניט, שנוצר על ידי סכר לואר גרניט, הסכר הראשון במיזם נהר הסנייק התחתון. בצורה פרדוקסלית, הצירוף של גורמים אלו מאפשרת לדגי הסלמון הצעירים זמן נוסף לגדול ולהיזון באגם לואר גרניט, כך שכשהם מתחילים את הנדידה לאוקיינוס השקט, סיכויי ההישרדות שלהם גבוהים מאלו של סלמון שנודד לאוקיינוס מוקדם יותר.[75]

פירוק הסכרים על נהר הסנייק התחתון

עריכה

מאז שלהי המאה ה-20 קיימת מחלוקת עזה בנוגע לארבעת הסכרים האחרונים על נהר הסנייק התחתון, כשהטענה העיקרית שפירוק הסכרים יאפשר לדגי הים המתרבים בנהרות להגיע ליובלים של נהר הסנייק התחתון, הנהר קלירווטר, הנהר טוקנון והנהר גרנד רונד, ולהתרבות במספרים גדולים הרבה יותר. עם זאת, כמה קבוצות מאזור הפסיפיק נורת' וסט מביעות התנגדות נמרצת לפירוק הסכרים.[77] משום שמרבית החשמל באזור מגיעה מסכרים, פירוק ארבעת הסכרים יצור חלל ברשת החשמל שלא ניתן יהיה להחליפו באופן מידי.[78] גם השיט כל הסנייק התחתון יפגע, כיוון שאדוות, אשדות ואיים השקועים במימי האגמים שמאחורי הסכרים יחשפו בשל פירוק הסכרים. לבסוף, יהיה צורך להעמיק את הצינורות של משאבות השואבות ממי הנהר לצורך השקיה לשדות שבדרום מזרח וושינגטון. לעומתם תומכי הפירוק טוענים שניתן להחליף את מקורות החשמל, שהובלת הדגנים יכולה להיעשות ברכבות, ושרק אחד מארבעת המאגרים משמש להשקיה. חקלאים השואבים מים במישור הנהר סנייק יוכלו לשאוב יותר מים מנהר הסנייק בזמן של שפל בנהר מהמצב כיום שבו חייבים לשמור על זרם בארבעת המאגרים בנהר הסנייק התחתון, ומפעילות זו יהיה גם רווח מהגדלת התיירות ופעילות הנופש.[79]

בתגובה למחלוקות בנושא הועברה הצעת חוק בבית הנבחרים של ארצות הברית באוגוסט 2009 המציעה לחקור את הישימות של פירוק ארבעת סכרים אלו.[80][81] נושא פירוק הסכרים לא היה במסגרת תוכנית השיקום של ממשל אובמה בספטמבר 2009. התוכנית המליצה במקום זאת לנטר את ההשפעות של שינוי האקלים והרחבת הניסיונות לשיפור בתי הגידול, כשפירוק סכרים מוצע כ"מפלט אחרון" כתלות במחקר רב שנתי של הסכרים.[82] בפברואר 2010 קבע ג'יימס רדן (James Redden), שופט בית המשפט לערעורים שתוכנית זו בלתי מספקת והקציב לסוכנות NOAA שלושה חדשים לנסח תוכנית טובה יותר.[83] התוכנית הוגשה מחדש במאי 2010 וכללה שינויים משמעותיים מעטים,[84] ונתקלה בהתנגדות עזה מצד תומכי הסלמון.[85] השופט רדן דחה שלוש פעמים את הצעת הממשל, אבל פרש מכהונתו בטרם הוצגה ב-2014 ההצעה הרביעית.[86]

יובלים

עריכה
 
נהר הקלירווטר הוא היובל הגדול ביותר של נהר הסנייק
 
נהר הנריס (Henrys Fork) הוא היובל הגדול ביותר של במעלה הזרם במישור הנהר הסנייק
 
נהר גרנד רונד (Grande Ronde River) נשפך לנהר הסנייק באמצע קניון הלס
 
נהר סלמון (Salmon River) הוא היובל השני בגודלו ונשפך לנהר הסנייק בקניון הלס

לנהר סנייק יש עשרים יובלים, מרביתם באזורים ההרריים של האגן. הגדול ביותר בצורה בולטת הוא נהר קלירווטר, המנקז שטח של 24,980 קילומטרים מרובעים במרכז צפון איידהו. הנהר סלמון הוא היובל השני בגודלו. אם כי אגן הניקוז של הסלמון גדול מזה של הקלירווטר, הנהר סלמון מנקז אזור צחיח יותר, ועקב כך הספיקה שלו קטנה יותר מזו של הקלירווטר, כ-9.9 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה בהשוואה ל-14 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה של הנהר קלירווטר.

רבים מהנהרות הזורמים לתוך מישור נהר הסנייק מהצפון שוקעים לתוך אקוויפר מישור הנהר סנייק, אבל עדיין תורמים את מימיהם לנהר. מלבד נהרות, ניזון הנהר סנייק ממעיינות משמעותיים רבים, רבים מהם נובעים מהאקוויפר בצד המערבי של המישור.[3]

שם אורך גודל אגן הניקוז גדה
מהמקור בוויומינג ועד הגבול עם איידהו
הרט (Heart River) 13.7 קילומטרים ימנית
לואיס (Lewis River) 19 קילומטרים ימנית
גרוס ונטר (Gros Ventre River) 1,660 קמ"ר שמאלית
הובאק (Hoback River) 89 קילומטרים 1,600 קמ"ר שמאלית
גרייס (Greys River) 105 קילומטרים 2,100 קמ"ר שמאלית
סולט (Salt River) 110 קילומטרים 890 קמ"ר שמאלית
מישור הנהר סנייק עד קניון הלס
הנריס (Henrys Fork) 180 קילומטרים 8,320 קמ"ר ימנית
פורטנף (Portneuf River) 154 קילומטרים 3,440 קמ"ר שמאלית
רפט (Raft River) 3,900 קמ"ר שמאלית
מלאד (Malad River) 18.5 קילומטרים 7,800 קמ"ר ימנית
סלמון פולס (Salmon Falls Creek) 351 קילומטרים 5,390 קמ"ר שמאלית
ברונאו (Bruneau River) 8,560 קמ"ר שמאלית
בויסי (Boise River) 121 קילומטרים 11,000 קמ"ר ימנית
אוויהי (Owyhee River) 450 קילומטרים 28,620 קמ"ר שמאלית
מלהיור (Malheur River) 266 קילומטרים 12,000 קמ"ר ימנית
פאייט (Payette River) 100 קילומטרים 8,400 קמ"ר ימנית
קניון הלס
וייסר (Weiser River) 140 קילומטרים 4,300 קמ"ר ימנית
ברנט (Burnt River) 80 קילומטרים ימנית
סלמון (Salmon River) 684 קילומטרים 36,000 קמ"ר ימנית
גרנד רונד (Grande Ronde River) 341 קילומטרים 10,000 קמ"ר שמאלית
קלירווטר (Clearwater River) 130 קילומטרים 24,980 קמ"ר ימנית
גבול איידהו-וושינגטון עד השפך
טוקאנון (Tucannon River) 110 קילומטרים 1,300 קמ"ר שמאלית
פאלוז (Palouse River) 230 קילומטרים 8,550 קמ"ר ימנית

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא סנייק בוויקישיתוף
 
 
הנהר סנייק מתפתל דרך קניון הלס בגבול איידהו-אורגון. מבט לכיוון איידהו, כשסכר אוקסבואו ברקע.

ביאורים

עריכה
  1. ^ באנגלית Eagle Rock, מילולית "סלע העיט", אי בזלתי בנהר סנייק ששימש אתר קינון לעיטים ומכאן שמו. שמה הקודם של העיר איידהו פולס היה איגל רוק על שם האי
  2. ^ באנגלית water gap. פרופסור שלמה שובאל מגדיר מונח זה כ"התחום שבו אפיק הזרימה הראשי של נהר או של נחל חוצה מבנה גאולוגי הבולט כרכס בנוף"
  3. ^ האחוז מחושב על יד הוספת הספיקה בסכר פריסט רפידס (Priest Rapids Dam) על הקולומביה לספיקה בסכר אייס הרבור (Ice Harbor Dam) על הסנייק. פריסט רפידס היא תחנת מדידת הספיקה של שרות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית הקרובה ביותר לנקודת מפגש הנהרות במעלה נהר הקולומביה שיש ממנה נתוני ספיקה אמינים.
  4. ^ שטח אגן הניקוז של הקולומביה במעלה הזרם מהמפגש עם הסנייק הוא 251,700 קילומטרים מרובעים, במעט קטן יותר מזה של הסנייק.
  5. ^ באנגלית oxbow lake, אגם קטן שנוצר מנפתול בנהר והתנתק מהנהר לאחר שהנהר פרץ אפיק חדש בצוואר הנפתול

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 Kammerer, J.C. (במאי 1990). "Largest Rivers in the United States". United States Geological Survey. נבדק ב-2008-01-26. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 "Snake River Tributary Basins". Idaho Water Resources Research Institute at Idaho Falls. University of Idaho, Idaho Falls. אורכב מ-המקור ב-2012-04-23.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Upper Snake Province Assessment" (PDF). Northwest Watershed Council. 2004-05-28. נבדק ב-2013-06-24.
  4. ^ 1 2 "Eastern Snake River Plain Surface and Ground Water Interaction". Idaho Water Resources Research Institute at Idaho Falls. University of Idaho, Idaho Falls. אורכב מ-המקור ב-2012-03-21.
  5. ^ "Shoshone Falls". South Central Idaho Virtual Tour. College of Southern Idaho. נבדק ב-2009-10-04.
  6. ^ "I.B. Perrine Bridge". Structurae. נבדק ב-2009-10-04.
  7. ^ Hells Canyon National Recreation Area - Fast Facts
  8. ^ 1 2 Harrison, John (2008-10-31). "Hells Canyon Dam". Columbia River History. Northwest Power and Conservation Council. נבדק ב-2013-06-24.
  9. ^ SNAKE RIVER, IDAHO, OREGON
  10. ^ 1 2 Link, Paul. "Neogene Snake River Plain-Yellowstone Volcanic Province". Digital Geology of Idaho. Idaho State University Department of Geosciences. נבדק ב-2009-10-04.
  11. ^ Staub, Kristen; Link, Paul. "Geology, Age and Extent of the Columbia River Basalts". Digital Geology of Idaho. Idaho State University. נבדק ב-2009-11-10.
  12. ^ "The Story Begins". Creation of the Teton Landscape: The Geologic Story of Grand Teton National Park. National Park Service. 2007-01-19. נבדק ב-2010-01-11.
  13. ^ "Hulls Gulch National Recreation Trail". Bureau of Land Management. אורכב מ-המקור ב-2014-11-07. נבדק ב-2013-06-24.
  14. ^ 1 2 "The Lake Bonneville Flood". Digital Atlas of Idaho. נבדק ב-2009-10-26.
  15. ^ Geomorphology of the Hells Canyon Reach of the Snake River
  16. ^ 1 2 "Geology of Hells Canyon". U.S. Forest Service. אורכב מ-המקור ב-2011-03-15.
  17. ^ "About the Floods". Ice Age Floods Institute. 2008-08-18. אורכב מ-המקור ב-2012-08-17. נבדק ב-2009-10-05.
  18. ^ Steven Dutch, Channeled Scablands: Overview
  19. ^ "Idaho's treasure; the Eastern Snake River Plain Aquifer" (PDF). State of Idaho Oversight Monitor. Idaho Department of Environmental Quality. במאי 2005. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-05-14. נבדק ב-2013-06-24. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Smith, Richard P. (2004). "Geologic Setting of the Snake River Plain Aquifer and Vadose Zone" (PDF). Vadose Zone Journal. GeoScienceWorld. נבדק ב-2013-06-24.
  21. ^ Low, W. H. (1991). "Upper Snake River Basin". National Water Quality Assessment Program. United States Geological Survey. נבדק ב-2009-10-04.
  22. ^ "Snake River Plain Regional Aquifer System". Ground Water Atlas of the United States: Idaho, Oregon, Washington. United States Geological Survey. נבדק ב-2009-10-05.
  23. ^ "USGS Gage #12472800 on the Columbia River below Priest Rapids Dam, WA (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-26.
  24. ^ "Twin Falls, Idaho Period of Record Monthly Climate Summary". Western Regional Climate Center. נבדק ב-2016-02-24.
  25. ^ "Snake River, Wyoming Period of Record Monthly Climate Summary". Western Regional Climate Center. נבדק ב-2016-02-24.
  26. ^ "Hydroelectric Plants". Idaho Power. נבדק ב-2013-06-24.
  27. ^ Harrison, John (2008-10-31). "Fish passage at dams". Columbia River History. Northwest Power and Conservation Council. נבדק ב-2013-06-24.
  28. ^ North America Watersheds
  29. ^ Wolf, Carissa (2006-02-01). "Dirty Water: Ag pollution in rural wells runs deep". Boise Weekly. אורכב מ-המקור ב-2011-09-29. נבדק ב-2009-10-11.
  30. ^ Snake River Waterkeeper
  31. ^ "Groundwater Resources". Digital Atlas of Idaho. Idaho Museum of Natural History. נבדק ב-2009-10-11.
  32. ^ Philip, Jeff (2004-09-13). "EPA Approves Pollution Limits for Snake River-Hells Canyon". U.S. Environmental Protection Agency. נבדק ב-2009-10-11.
  33. ^ 1 2 "Snake River below Ice Harbor Dam, WA" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. 1963–2000. נבדק ב-20 באפריל 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "Ice Harbor Lock and Dam". U.S. Army Corps of Engineers. 1915–1972. נבדק ב-2013-06-24.
  35. ^ "USGS Gage #13010065 on the Snake River above Jackson Lake at Flagg Ranch, WY (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-24.
  36. ^ "USGS Gage #13081500 on the Snake River near Minidoka, ID (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-25.
  37. ^ "USGS Gage #13094000 on the Snake River near Buhl, ID (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-25.
  38. ^ "USGS Gage #13269000 on the Snake River near Weiser, ID (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-25.
  39. ^ "USGS Gage #13290454 on the Snake River at Hells Canyon Dam, Idaho-Oregon state line (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-25.
  40. ^ "USGS Gage #13290454 on the Snake River near Anatone, WA (Water-Data Report 2009)" (PDF). National Water Information System. United States Geological Survey. נבדק ב-2010-09-25.
  41. ^ Gulick, Bill (1971). Snake River Country. Caxton Press. ISBN 0-87004-215-7.
  42. ^ Snake River, Idaho
  43. ^ "Snake River, Idaho, Oregon". National Wild and Scenic Rivers System. נבדק ב-2013-06-24.
  44. ^ A Developmental Model For The Western Snake River Basin
  45. ^ Meatte, Daniel S. (1990). "The Fremont Culture". The Prehistory of the Western Snake River Basin. Digital Atlas of Idaho. נבדק ב-2009-10-05.
  46. ^ Meatte, Daniel S. (1990). "The Midvale Complex". Prehistory of the Western Snake River Basin. Digital Atlas of Idaho. נבדק ב-2009-10-04.
  47. ^ "Marmes Rockshelter". HistoryLink.
  48. ^ Ruby, Robert H.; Brown, John Arthur (1992). A guide to the Indian tribes of the Pacific Northwest. University of Oklahoma Press. p. 145. ISBN 0-8061-2479-2.
  49. ^ Lewis, Meriwether; Clark, William (2003) [1804–1806]. Moulton, Gary E. (ed.). The Lewis and Clark journals: An American epic of discovery. University of Nebraska Press. ISBN 0-8032-2950-X.
  50. ^ Lavender, David Sievert (2001). The way to the western sea: Lewis and Clark across the continent. University of Nebraska Press. p. 251. ISBN 0-8032-8003-3.
  51. ^ 1 2 "Snake River Explorers" (PDF). Idaho State Historical Society Reference Series. Idaho State Historical Society. באפריל 1992. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-05-15. נבדק ב-2013-06-24. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ 1 2 Kaza, Roger. "Hudson's Bay Company". Engines of our Ingenuity. University of Houston. נבדק ב-2009-10-05.
  53. ^ Three Island Crossing on the Snake River
  54. ^ Maxwell, Rebecca (2009-10-12). "Brownlee Ferry". Historical Marker Database. נבדק ב-2009-12-10.
  55. ^ "Grand Tetons, Cunningham Cabin, Nick Wilson, Menor's Ferry". Jackson Hole Photo Gallery. Wyoming Tales and Trails. נבדק ב-2009-12-10.
  56. ^ "Snake River Ferries" (PDF). Idaho State Historical Society. באוקטובר 1982. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-10-02. נבדק ב-2013-06-24. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ 1 2 Dougherty, Phil (2006-04-09). "Steamers on the Lower Snake". HistoryLink.org. נבדק ב-2009-10-05.
  58. ^ "Recreation on a Free-Flowing Lower Snake River" (PDF). American Rivers. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-08-18. נבדק ב-2009-10-27.
  59. ^ Fiege, Mark (1999). Irrigated Eden: the making of an agricultural landscape in the American West. University of Washington Press. p. 95. ISBN 0-295-97757-4.
  60. ^ 1 2 3 "Minidoka Project". Pacific Northwest Dams & Projects. U.S. Bureau of Reclamation. 2009-06-19. אורכב מ-המקור ב-2012-09-22. נבדק ב-2009-10-06.
  61. ^ 1 2 "Hells Canyon". Idaho Power. נבדק ב-2013-06-24.
  62. ^ "Snake River (Oregon, Washington and Idaho)". USACE Walla Walla District. U.S. Army Corps of Engineers. 1994-09-30. אורכב מ-המקור ב-2012-02-16.
  63. ^ Joshi, Pratik (2009-08-01). "Bill opens possibility of Lower Snake River dam removal". Tri-City Herald.
  64. ^ "Analysis of Snake River dam removal has deficiencies, economists report". Northwest Power and Conservation Council. 2007-03-14. אורכב מ-המקור ב-2020-06-14. נבדק ב-2013-06-24.
  65. ^ Savage Rapids Dam Removal
  66. ^ ""Whooshh Innovations' "fish Gun" Shoots Salmon over Obstacles Small and Tall." Whooshh Innovations' "fish Gun" Shoots Salmon over Obstacles Small and Tall. N.p., n.d. Web. 13 Jan. 2016".
  67. ^ The Great Migration
  68. ^ 1 2 BST Associates (ביוני 2003). "Lower Snake River Transportation Study Final Report" (PDF). American Rivers. p. 13. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-01-03. נבדק ב-2013-06-24. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ "Columbia Unglaciated". World Wide Fund for Nature and the Nature Conservancy. Freshwater Ecoregions of the World. אורכב מ-המקור ב-2017-01-16. נבדק ב-2010-04-14.
  70. ^ "Upper Snake". World Wide Fund for Nature and the Nature Conservancy. Freshwater Ecoregions of the World. אורכב מ-המקור ב-2017-01-16. נבדק ב-2010-04-14.
  71. ^ 1 2 Abell, Robin A.; Olsen, David M.; Dinerstein, Eric; et al. (2000). Freshwater Ecoregions of North America: A Conservation Assessment. Island Press. pp. 167–169. ISBN 1-55963-734-X.
  72. ^ 1 2 3 Ashley, Paul R.; Stovall, Stacey H. (2004). "Southeast Washington Subbasin Planning Ecoregion Wildlife Assessment" (PDF). Northwest Watershed Council. נבדק ב-2013-06-24.
  73. ^ 1 2 "Lower Snake River Juvenile Salmon Migration Feasibility Report/Environmental Impact Statement: Appendix M, Fish and Wildlife Coordination Act Report" (PDF). U.S. Army Corps of Engineers. U.S. Fish and Wildlife Service Conservation Library. בדצמבר 1999. נבדק ב-2009-10-23. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ^ "Decline and Recovery of Snake River Salmon" (PDF). School of Fisheries. University of Washington. ביוני 1995. נבדק ב-2010-04-14. {{cite web}}: (עזרה)
  75. ^ 1 2 "Salmon migration mystery explored on Idaho's Clearwater River" (PDF). Pacific Northwest National Laboratory. U.S. Fish and Wildlife Service. 2009-09-15. נבדק ב-2009-10-23.
  76. ^ Restoring Rivers: Major upcoming dam removals in the Pacific Northwest
  77. ^ Preusch, Matt (2009-04-15). "Poll: Northwest voters oppose Snake River dam removal". Oregon Environmental News. OregonLive. נבדק ב-2009-10-23.
  78. ^ "Replacing lower Snake River dams would cost Northwest $413 million to $565 million annually" (PDF). Bonneville Power Administration. באפריל 2007. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2009-08-13. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ^ "The Economics of Lower Snake River Dam Removal" (PDF). American Rivers. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-08-17. נבדק ב-2009-10-23.
  80. ^ Learn, Scott (2009-08-03). "Salmon bill would put removal of Snake River dams back on table". The Oregonian. Portland, Oregon. נבדק ב-2009-10-27.
  81. ^ H.R.3503 - Salmon Solutions and Planning Act (GovTrack)
  82. ^ Yardley, William (2009-09-15). "Obama Follows Bush on Salmon Recovery". The New York Times. נבדק ב-2011-03-23.
  83. ^ Barnard, Jeff (2010-02-19). "NOAA takes back plan making dams safer for salmon". The Seattle Times. Associated Press. נבדק ב-2013-06-24.
  84. ^ Haight, Abby (2010-05-20). "Feds: No major changes for Columbia Basin salmon". The Seattle Times. Associated Press. נבדק ב-2013-06-24.
  85. ^ "Feds file last round in fight over salmon and dams". The Seattle Times. Associated Press. 2010-12-23. נבדק ב-2013-06-24.
  86. ^ Judge James Redden to step down after a decade on the Northwest's biggest salmon lawsuit
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סנייק_(נהר)&oldid=36329752"