ססיל רות

היסטוריון בריטי
אין תמונה חופשית

ססיל (בצלאל) רות (Cecil Roth; אדר תרנ"ט, 5 במרץ 1899י"ז בסיוון תש"ל, 21 ביוני 1970) היה היסטוריון יהודי-בריטי אשר התמחה בתולדות היהודים בכלל ובתקופת הרנסאנס בפרט. רות הציע היסטוריוגרפיה אשר שמה את הדגש על פירות היצירה העיקריים בכל תקופה. בהיסטוריוגרפיה שלו גלומה תפיסת עולם הומניסטית, והדגשת חֵרות האדם וכוח היצירה שלו.

קורות חייםעריכה

רות נולד בעיר לונדון שבאנגליה במרץ 1899 לג'וזף רות.[1] הוא אחיו הצעיר של חיים יהודה רות. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר הסיטי של לונדון (אנ') שירת בצבא הממלכה המאוחדת במשך שנתיים, בשנים 19171919.[1] הוא למד במרטון קולג' (אנ') של אוניברסיטת אוקספורד באנגליה, וקיבל תואר דוקטור ב-1924. עבודת הדוקטור שלו עסקה ברפובליקת פירנצה. בשנים 19391964 הורה באוקספורד מדעי היהדות. כן הורה מדעי-היהדות באוניברסיטת ניו יורק.

בשנת 1925 נבחר רות לחבר בחברה ההיסטורית המלכותית (אנ') ובשנת 1941 לחבר בחברה המלכותית לספרות (אנ').

 
שלט בכיכר האחים רות, על שם רות ואחיו, בשכונת רמות בירושלים

ב-1964 עלה לישראל, השתקע בירושלים, והוזמן לכהן כפרופסור באוניברסיטת בר-אילן כפרופסור אורח במחלקה להיסטוריה יהודית.[2] המינוי עורר התנגדות עזה של גורמים דתיים ובראשם הרבנים צבי יהודה קוק ואברהם יצחק ברומברג.[3] המתנגדים טענו כי ביקורת המקרא המשתקפת מספריו של רות מנוגדת למסורת היהודית, וכי פגע בכבודם של אבות האומה.[4]

מנגד תמכו בו אישים מוכרים בציבור, כמו יוסף בורג שטענו כי המבקרים מסלפים את משנתו של רות, והצביעו על כך כי הוא יהודי מאמין שומר מצוות העוסק בביקורת אקדמית ולגיטימית.[5] גם הסנאט של האוניברסיטה עמד מאחוריו והביע אמון בלתי מסויג בפרופ' רות "כחוקר, כמורה וכאדם".[6] גם אגודת בוגרי האוניברסיטה גינתה את ההתקפות על פרופ' רות ותמכה בו.[7] בעקבות המתקפות נאות רות שלא לשמש בהוראה באוניברסיטה, אלא לשמש חבר הסגל בלבד.[8]

בירושלים היה רות ממתפללי בית הכנסת האיטלקי.[9] מאז עלה ארצה הקדיש את רוב זמנו לעבודתו כעורך הראשי של האנציקלופדיה יודאיקה. הוא חילק את זמנו בין ניו-יורק וירושלים – שנים אחדות לימד בקווינס קולג', ובשנת חייו האחרונה בשטרן קולג'.

רות עסק במספר תחומי מחקר. המרכזיים הם תולדות יהדות איטליה ויהדות אנגליה, האמנות היהודית על כל תחומיה, ביוגרפיה של אישים ומשפחות, ביבליוגרפיה והיסטוריוסופיה יהודית. מלבד כתיבה אקדמית רבה, עסק גם בכתיבה פופולרית. ספרו הידוע ביותר בתחום זה הוא "קיצור תולדות עם ישראל". כן נודע, כאמור, כעורך אנציקלופדי של "אנציקלופדיה יודאיקה". רות התפרסם במיוחד באוסף האמנות היהודית שלו.

לצד אישי אקדמיה ותורה נודעים, שימש כחבר כבוד ב"חברת מקיצי נרדמים".

נפטר בירושלים ממחלה ב-21 ביוני 1970, י"ז בסיוון תש"ל. בהלווייתו השתתפו הראשון לציון הרב יצחק נסים, נשיא המדינה זלמן שזר, ועוד. הוא נטמן בהלוויה בבית העלמין סנהדריה.[10]

ארכיונו האישי של ססיל רות מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים. [11]

ספריועריכה

  • קִצור תולדות עם ישראל; מאנגלית: יעקב קופלביץ, 2 כרכים, תל אביב: מ' ניומן, תש"ו–תש"ז.[12]
  • תולדות האנוסים, (תרגום: ש' גילאי), תל אביב: עם עובד, 1952.[13]
  • היהודי דישראלי, תל אביב: מ. ניומן, תשט"ז 1956.[14]
  • רבי דוד ניטו, בתוך "הכוזרי השני", ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ח.
  • תולדות היהודים באיטליה, תל אביב: מסדה, 1962.
  • תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962.
  • היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה; תרגם מכ"י ח. מרחביה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1962.
  • מנשה בן ישראל, הוצאת מסדה.

Roth, Cecil. The Amazing Clan of Buzaglo. 1971.

  • Life of Menasseh Ben Israel (Philadelphia, 1934);
  • Roth Haggadah (1934)
  • Magna Bibliotheca Anglo-Judaica: a Bibliographical Guide to Anglo-Jewish History (London, 1937);
  • Anglo-Jewish Letters, 1158-1917 (London, 1938);
  • History of the Great Synagogue (of London), available online,[15] as part of the at the Susser Archive of JCR-UK;
  • The Jewish Contribution to Civilization (New York 1941)
  • History of the Jews in England (Oxford, 1941);
  • History of the Jews in Italy (Philadelphia, 1946);
  • History of the Marranos (Philadelphia, 1946);
  • The Rise of Provincial Jewry (Oxford, 1950), available online,[16] as part of the at the Susser Archive of JCR-UK.
  • Personalities and Events in Jewish History, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1954.[17]
  • History of the Jews (initially published as A Bird's-Eye View of Jewish History) (1954);
  • The Jews in the Renaissance (Philadelphia, 1959);
  • Jewish Art (1961);
  • The Dead Sea Scrolls (1965).

בעריכתועריכה

  • ז[וסיא] עפרון, בצלאל ססיל רות (עורכים), האמנות היהודית, תל אביב: מסדה, תשי"ז.[18] (מהדורה שנייה לאור בשנת תשי"ט, בתבנית מוגדלת ובעריכתו של רות בלבד)
  • אנציקלופדיה של היהדות; עורכים ראשיים: בצלאל (ססיל) רות וג'פרי ויגודר, הוצאת מסדה, 1969.[19]
  • Encyclopaedia Judaica (עורך), (1991-1972. יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל. מהדורה חדשה יצאה ב-2007. 22 כרכים).
  • האמנות היהודית (עורך), הוצאת מסדה, רמת גן, 1974.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מפרי עטו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Levens, R.G.C., ed. (1964). Merton College Register 1900-1964. Oxford: Basil Blackwell. עמ' 120. 
  2. ^ פרופ' ססיל רות עולה ארצה, למרחב, 14 באוגוסט 1964, עמ' 2.
  3. ^ נח זבולוני, הרב צ. קוק מסתייג מהמפד"ל בגלל מרצה שפגע באבות האומה, חרות, 30 באוקטובר 1964, עמ' 12. סערת "בר-אילן", הצופה, 27 בנובמבר 1964, עמ' 1. ראו עוד: הילה וולברשטיין ושמחה רז, משמיע ישועה, מרכז שפירא תש"ע, עמ' 477.
  4. ^ יעקב הלוי פילבר, על אוניברסיטה דתית, הצופה, 21 בפברואר 1965. הרב צבי יהודה קוק, להלכות ציבור, ירושלים תשמ"ז, עמ' רט-ריב; הרב פרופ' נריה גוטל, 'מורכבות יחסו של הרב צבי יהודה הכהן קוק לממשקי תורה ומדע', בתוך: אור יקרות, יעל ברוש, יוסי פרץ ומשה רחימי (עורכים), מכללת אורות ישראל תשע"ו, עמ' 213-219.
  5. ^ יצחק חריף, דרך היסורים של פרופ' רות, מעריב, 20 בנובמבר 1964, עמ' 19.
  6. ^ סנט "בר-אילן" מוחה נגד ההתקפה על פרופ' רות, חרות, 27 בנובמבר 1964, עמ' 11.
  7. ^ בוגרי האוניברסיטה בר-אילו מגינים על פרופ' רות, על המשמר, 1 בדצמבר 1964, עמ' 3.
  8. ^ נח זבולוני, פרופ' ססיל רות - חבר הסגל מבלי להורות עוד ב"בר-אילן", חרות, 3 בינואר 1965, עמ' 6.
  9. ^ ראובן גפני, מקדש מעט: בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים, יד בן צבי תשס"ד, עמ' 183.
  10. ^ נפטר פרופ' רות, מעריב, 21 ביוני 1970; מת פרופ' בצלאל (ססיל) רות, דבר, 22 ביוני 1970, עמ' 2.
  11. ^ אוסף בצלאל רות באתר הספרייה הלאומית
  12. ^ סקירה קצרה: בשדה ספר: בצלאל (ססיל) רות – קיצור תולדות ישראל, דבר, 13 בדצמבר 1946.
  13. ^ ע. ב. ג., ססיל רות: תולדות האנוסים, דבר, 8 באוגוסט 1952, המשך.
  14. ^ מ. אגף, היהודי ד'ישראלי, חרות, 6 בינואר 1956, המשך; כדאי לקרוא, מעריב, 6 בינואר 1956; מרים אורן, הצצה חטופה: כבוד בלי "הערצת גיבורים", מעריב, 27 ביולי 1956.
  15. ^ "History of the Great Synagogue". JCR-UK. jewishgen.org. בדיקה אחרונה ב-26 בספטמבר 2009. 
  16. ^ < "The Rise of Provincial Jewry". JCR-UK. jewishgen.org. בדיקה אחרונה ב-26 בספטמבר 2009. (הקישור אינו פעיל)
  17. ^ סקירה: ט. פרשל, אישים ומאורעות (לקט מאמרי בצלאל רות), חרות, 18 באוקטובר 1954.
  18. ^ האמנות היהודית מימי קדם ועד ימינו, דבר, 4 בינואר 1957.
  19. ^ יוסף פרידלנדר, אנציקלופדיה של יהדות, מעריב, 13 במרץ 1970.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.