ספרות ילדים

סוגה ספרותית המכוונת לגילאים צעירים
(הופנה מהדף ספרי ילדים)
המונח "ספרות ילדים ונוער" מפנה לכאן. לערך העוסק בכתב עת בשם זה, ראו ספרות ילדים ונוער (כתב עת).

סִפרות ילדים היא סוגה ספרותית המכוונת לגילאים צעירים, מגיל הינקות ועד ראשית גיל ההתבגרות. סוגה זאת מתאפיינת בשפה פשוטה יחסית, שמרנות בבחירת האמצעים הספרותיים (בפרט בשירה לילדים), שימוש בנושאים הקרובים לעולמם של הילדים, ולעיתים קרובות גם בתשתית דידקטית, כלומר שימוש בסיפור או בשיר כאמצעי לימודי או כאמצעי להעברת מסר חינוכי.

ליידי בירד ג'ונסון מקריאה סיפור לילדים
ילדים נהנים מספר
ילדים קוראים ספר יחדיו
פעוטה מעיינת בספר עם תמונות

היסטוריה עריכה

עד תחילת המאה ה-20 נכתבו ספרי ילדים בידי סופרים ומשוררים שרוב עיסוקם היה כתיבה למבוגרים. חלק ניכר מספרי הילדים היו עיבודים של סיפורי עם, דרשות דתיות או עיבודים של ספרים שנועדו במקורם למבוגרים.

בסוף המאה ה-19 נעשתה ספרות הילדים עשירה ומגוונת יותר מבחינת הנושאים וסגנון הכתיבה, אולם רק במאה ה-20 הופיעו סופרים ומשוררים הכותבים רק או בעיקר לילדים. גם סופרים ומשוררים שכותבים לקהלים שונים יוצרים כיום הבחנה ברורה בין יצירותיהם לילדים ליצירותיהם למבוגרים. התפתחות זו באה בד בבד עם התפתחות החינוך הממלכתי ברחבי העולם, האיסור על עבודת ילדים ואימוץ גישה שעל-פיה ילדות היא מעין מעמד חברתי ומשפטי שממנו נובעות זכויות והגנות מיוחדות.

אחד הגורמים לגידול משמעותי בכמות ספרי הילדים הוא השכלול בטכנולוגית הדפוס[1].

הפרס הספרותי היוקרתי בעולם לספרות ילדים ונוער, הוא פרס אנדרסן.

חשיבות התפתחותית עריכה

הקריאה בספרות ילדים מעשירה את שפתם ואת דמיונם של הקוראים הצעירים[1]. ספרות הילדים מזמנת מפגש עם התנסויות אנושיות, כמו גם מחשבות, רגשות ושאיפות של הדמויות. בנוסף, היא מאפשרת להם לדון במצבים רגשיים וחברתיים[2].

איור בספרות ילדים עריכה

 
איור של עכבר בספרות ילדים
 
איור מתוך ספר הילדים קריוס ובקטוס
  ערך מורחב – איור

איור הוא מרכיב מקובל בספרי ילדים, ולעיתים אף מרכיב דומיננטי. האיורים לספרי ילדים אחדים נחשבים לחלק בלתי נפרד מהיצירה, ומלווים אותה בכל תרגומיה, כך למשל איוריו של ג'ון טניאל לספרו של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", וכך גם לגבי "פו הדב" מאת א.א. מילן אותו אייר ארנסט שפארד.

הרעיון לכלול איורים בספרי ילדים נולד בעקבות ספרו של הבישוף יאן עמוס קומניוס (1670-1592). בספרו "אורביס סנסואליום פיקטוס" הציע להוסיף לספרי הלימוד ציורים. במאה ה-18 הופיעו לראשונה גם ספרי קריאה מאוירים, היו אלה ספרונים ובהם סיפורי ילדים, מעוטרים באיורים[3].

הסיפור הזואולוגי עריכה

סוג ספרי ילדים הקרוי לעיתים "יצירות הממוקדות בתכונות טבעיות של בעלי חיים". יצירות אלה מתמקדות בגודל, בצורה, בהתנהגות ובמקום הימצאו של בעל החיים. הסיפור הזואולוגי מתבסס על היכרות של הילד עם בעל החיים ולעיתים, הדובר הוא בעל החיים עצמו.

בסוג סיפור מסוג הילד נהנה גם מחוויית הקריאה וגם מהעשרת הידע במישור הקוגניטיבי.

הסיפור הזואולוגי מלווה באיורים המסייעים לילד להבין את תכונות בעלי החיים. את הסיפור עדיף לקשר לחיי היומיום של הילד, וכך לדוגמה, על הנחליאלי נהוג לספר בסתיו.

דוגמה לספרים המתבססים על סיפורים זואולוגיים הם ספריו של סופר הילדים הישראלי עמוס בר, בהם הספר ציפורי אגדה, אשר מתאים לכל ציפור נפוצה בישראל אגדה שהיא סיפור זואולוגי.

ספרי עיון לילדים עריכה

תת-סוגה של ספרי הילדים הם ספרי עיון ומדע פופולרי שמטרתם להרחיב את ידיעותיהם של הילדים, לעורר את סקרנותם ולחשוף אותם לתחומי הטבע והמדע. ספרים אלו מציגים את הנושא ברמה המתאימה לילדים, בצורה מפושטת, בשפה פשוטה ובליווי איורים רבים וצבעוניים.

סיפור הפונה לילדים ולמבוגרים בשני רבדים עריכה

בדרך כלל פונה ספרות ילדים לילדים בלבד, והמבוגרים ימצאו בה עניין רק מנקודת מבטם של הילדים. לעיתים נכתב סיפור ילדים בשני רבדים, אחד הפונה אל הקורא הצעיר, ואחר הפונה אל הקורא המבוגר. ספרות הילדים כתובה על ידי מבוגרים, וערוכה על ידי מבוגרים, וגם בסופו של דבר מבוגרים הם שמפיצים אותה בספריות. ויותר מכך בספרות הילדים לא נשמע קולם של הילדים, אלא קולם של המבוגרים, הרי הם שמדברים בשם הילדים.

דוגמה מובהקת לסיפור כזה הוא "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, שהילדים מוצאים בו סיפור הרפתקאות עתיר דמיון (ובהתאם עובד פעמים אחדות לסרט ילדים), ואילו המבוגרים מוצאים בו משחקי מילים ורמזים לסוגיות בלוגיקה ובפילוסופיה.

"אלוף בצלות ואלוף שום", סיפורו של חיים נחמן ביאליק, מתאפיין אף הוא בשני רבדים, כסיפור מחורז לילדים, וכיצירה המופנית אל הקורא הבוגר והמשכיל. חוקרת הספרות, פרופ' זיוה שמיר, עמדה על כפל הפנים של היצירה:

"... מצד אחד, [אלוף בצלות ואלוף שום] היא אגדה משעשעת לילדים, רוויית הומור ומלאת מִפנים דרמטיים; לחלופין, היא מקאמה מחוכמת, המכוונת לקורא המשכיל, השנון וחד-התפישה, היודע ליהנות ממעמקי ההגות, מן ההדוניזם הגלוי והמרומז, מן התחכום והקונדסות המילוליים ומנפלאות השיבוץ. ... הרעיונות המובלעים בין שיטיה של היצירה, רעיונות מתחומי הגות שהבדחנות והקלילות מהם והלאה, מיועדים לציבור הבוגר והמשכיל. ילד יתקשה להבינם, ולכל היותר יוכל למצוא עניין במהלכי העלילה וברגעי הפורקן הקומי."[4]

בסיפורו הקצר של ש"י עגנון, "מעשה העז", ניכר כפל הפנים כבר עם צאתו לאור - הסיפור פורסם לראשונה בשנת ה'תרפ"ה, כסיפור למבוגרים בקובץ "פולין: סיפורי אגדות", וכסיפור לילדים בחוברת בשם "מעשה העז", בלוויית איוריו של זאב רבן, כחלק מסדרה של חמש חוברות (רק אחת מהן מאת עגנון) שנקראה "ספורים ציורים לתינוקות". על כך העירה מירי ברוך: "הקורא - כמו שאומר בטלהיים, יבחר לו את הנכון לו בשלב הנפשי שבו הוא נמצא. וכך יכול הסיפור להיות גם מעשיית ילדים אופטימית, גם סיפור עצוב לקורא המבוגר, וגם סיפור מתוחכם, לקורא הרואה את שתי נקודות התצפית גם יחד"[5].

בישראל עריכה

  ערך מורחב – ספרות ילדים ונוער בישראל

בתקופת תחיית הלשון העברית, משנפתחו בתי ספר חדשים בגולה ובארץ ישראל, קמו הוצאות ספרים כמו תושיה, מוריה ואמנות, שהוציאו לאור מאות ספרים וחוברות לילדים ולנוער, ובהן שירים עבריים מאת זלמן שניאור, יעקב פיכמן וחיים נחמן ביאליק. אולם מיעוטם של הספרים שנכתבו במקורם בעברית בלט לעין. רוב הספרים לצעירים היו באותה העת מתורגמים.

ספרות הילדים והנוער בארץ צמחה באופן טבעי יחד עם צמיחת דור הילדים הראשון ששפתו היה עברית מילדותו. השינויים בסגנון, במבחר המילים, בנושאים ובעניינים שהועלו בהם משקפים את התמורות הגדולות שהתרחשו בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

כתבי עת

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 יואב בן-דב, אילנה שמיר וזהבה כנען (2004). אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער. הוצאת אנציקלופדיה אביב בע"מ.
  2. ^ שוש כרמל, ‏מפגשי קריאת ספרים לילדים בגיל הרך: הספר כמתווך באינטראקציה של מבוגר-ילד, באתר פסיכולוגיה עברית, 17 במרץ 2009
  3. ^ אילה גורדון, איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים, מוזיאון נחום גוטמן, 2005, עמ' 15–16
  4. ^ זיוה שמיר, "המסכה המבודחת ופניה הרציניים: עיון ב'בדיחה העממית' של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'", סדן: מחקרים בספרות עברית, גיליון 1, 1994
  5. ^ מירי ברוך, "מה שומע הילד? מה קורא המבוגר?", מאזנים, 2003