ספר טוביה

אחד מהספרים החיצוניים
ויליאם אדולף בוגרו, "טוביה נפרד לשלום מאביו" (1860)

סֵפֶר טוֹבְיָהיוונית: Τωβίθ או Τωβίτ, טובית) הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

מבואעריכה

במחקר המודרני אין ודאות לגבי טיבו המקורי של הספר. הוא השתמר בשפות שונות ובנוסחים שונים, שביניהם הבדלים רבים. ביוונית ישנם שלושה נוסחים כמעט שלמים וקטעים מנוסח רביעי:[1]

  • נוסח קצר, הנמצא בשלמותו ברוב כתבי היד של תרגום השבעים.
  • נוסח ארוך, הנמצא בכתב יד סיני של תרגום השבעים (נמצא במוזיאון הבריטי). חסרים בו שני קטעים: פרק ד, פסוקים ח–יט; פרק יג, פסוקים ח–יא.
  • נוסח דומה ברובו לנוסח הקצר ושונה ממנו במקומות אחדים, נשמר במספר כתבי יד של תרגום השבעים.
  • שרידים מנוסח רביעי, שנשתמרו במספר פפירוסים (אנ') שנתגלו באוקסירינכוס (אנ') שבמצרים (פפירוס מספר 1076 ו-1594). השרידים כוללים את הקטעים: פרק ב, פסוקים ג–ד, ח; פרק יב, פסוקים יד–יט. קטעים אלה קרובים יותר לנוסח הקצר מאשר לארוך.[1]

לפי דעתם של רוב החוקרים, הנוסחים ביוונית הם תרגומים ממקור בשפה שמית (בנוסח שאבד), ככל הנראה עברית, ואולי ארמית.[1] במגילות מדבר יהודה נמצאו כמה קטעים של הספר בעברית ובארמית.[2] אולם מלבד הקטעים שבמגילות הגנוזות, הנוסחים ביוונית הם הקדומים ביותר ששרדו.[1]

בלטינית הגיעו לידינו שני נוסחים עיקריים:[1]

  • התרגום העתיק, וטוס לטינה – ככל הנראה בעיקרו תרגום מן הנוסח היווני הארוך, אך בשינויים רבים.
  • התרגום של הירונימוס, הוולגטה – כפי שהעיד המתרגם עצמו, תרגומו מבוסס על נוסח בארמית, אך מכיוון שבזמן התרגום לא ידע את השפה, ביקש מאחד ממכריו שיתרגם לו בעל פה לעברית, והוא עצמו תרגם מעברית ללטינית. נראה כי לפני הירונימוס היה גם התרגום העתיק ללטינית, משום שבמקומות רבים אין הבדל בין שני התרגומים. בוולגטה אין הבדל בין שם האב לשם הבן: האב, טוביה, קרא לבנו על שם עצמו.[1]

אין ודאות גם לגבי מועד חיבורו של הספר. אין בספר שום רמז על מחברו, מקומו או זמנו. מספר פרטים בו אינם מתאימים למה שידוע לנו ממקורות אחרים או למציאות הגאוגרפית של המקומות הנזכרים בו, מה שמוכיח כי הספר נכתב זמן רב אחרי התקופה לה מייחס המחבר את המאורעות המסופרים. הוא מתוארך לתקופת בית שני, כנראה לפני מרד החשמונאים, בסוף המאה ה-3 לפנה"ס או במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס.[1][3]

תוכןעריכה

הספר עוסק בגמילות חסדים, והוא רצוף במעשי נסים ובתפילות של גיבוריו.

הספר מגולל את קורותיהם של אב בשם טובי, ושל בנו - טוביה, בני גלות ישראל החיים באשור. טובי האב, שיצא מעירו לגמול חסד עם המתים ולקבור אותם, נאלץ לישון מחוץ לחומות, והתעוור בגלל צואת ציפורים חמה שנפלה על פניו. לאחר זמן מה, נשלח בנו טוביה להשיב פיקדון שהיה לאב בידיו של אדם בעיר אקבטנה שבארץ מדי. במסעו הארוך הוא מגיע לעיר בשם "רגא", שם הוא פוגש קרובת משפחה, בשם שרה, ונושא אותה לאישה. על אף שכל הגברים שנשאו את שרה מתו בליל-הכלולות, ניצל טוביה בזכות תפילתם המשותפת. עם חזרתו מן המסע, הוא אף מצליח לרפא את אביו מן העיוורון. הספר מסתיים בחזון נבואי של האב על חורבנה של נינוה ועל בניין ירושלים.

בספר (פרק א, 21) מוזכר אחיקר בן חננאל שהיה מנהל החשבונות של הממלכה. ביב שבמצרים נמצא ספר משלי אחיקר.

בסוף הסיפור (פרק יג, 18-13) טובי האב שר מזמור לירושלים, תיאור זה מרחיב את ישעיהו נד 12-11, ותואם למזמור בספר החיצוני ברוך בן נריה ה (כהנא א' עמ' שסא'), מגילת ירושלים החדשה (בארמית) א (קטע 1 ו-14), מגילת קומראן מזמור אהבה לירושלים (88Q4), ולחזון יוחנן כא 22-10; כא' 21-11. לדברי טובי, נבואות הנביאים על ירושלים לא מכוונות על בית המקדש השני, אלא על מקדש אחר (כנראה שלישי) באחרית הימים. אמירה זו רווחות במגילות קומראן נוספות: מגילת המקדש כט 7 – ל 5; פשר 4Q174 האסכטולוגי, יובלים א 17, 27. אמנם גם חז"ל ציינו זאת במדרשיהם, אך זאת כבר לאחר חורבן בית שני.

ראוי לציין שספר זה הוא, כנראה, הראשון בספרות היהודית שמציג את "העקרון של הלל", שנודע באמרה "מה ששנוא עליך, לחברך- אל תעשה". בספר טוביה כתוב: "בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים".[4]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מהדורות הספרעריכה

על הספרעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 מבוא לספר טוביה, בתוך: הספרים החיצונים (א. ש. הרטום), כרך "ספורים ודברי חכמה", עמ' 7–8.
  2. ^ יש שרידים של ארבעה מסמכים בארמית: 4Q198 ,4Q197, 4Q196 ו-4Q199, ושריד אחד בעברית: 4Q200.
  3. ^ התארוך אצל הרטום נעשה לאחר גילוי מגילות מדבר יהודה, אך לפני פרסומן.
  4. ^ ספר טוביה, פרק ד.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.