עבדות חוב בדרום מזרח אסיה

עבדות חוב היא תופעה נפוצה באזור דרום-מזרח אסיה. עבדי חוב מגויסים על ידי מעבידים בדרכים שונות כגון הלוואות בריבית לא אפשרית, תשלומי ענק על שירותי הגירה לא חוקיים ואף הבטחות (שלרוב לא מתקיימות) לאישורי עבודה וביטחון תעסוקתי. ישנם אף מקרים בהם חוב עובר בירושה דורות רבים ושושלת המשפחה משועבדת עד לתשלום החוב. עבדי ועבדות חוב מועסקים בענפי חקלאות, דיג, ייצור לבנים, זנות, תעשיית הבדים ותעשיית התכשיטים. קיים מאבק בינלאומי בתופעה זו שמובל על ידי הארגון לעבודה בינלאומית (ILO).

הגדרת עבדות חובעריכה

עבדות חוב היא סוג של עבדות מודרנית. במסגרת התופעה, אדם עובד על מנת לכסות חוב שנלקח על ידו או על ידי בני משפחתו. בכדי להבין את המשמעות של המונח עבדות חוב צריך להבין את משמעות המונח עבודה חופשית. עובד חופשי הוא אדם שאין לו מכשירי ייצור משלו, הוא למעשה סוחר בכוח העבודה שלו, אך אינו שייך למי שקונה את כוח העבודה. הוא יכול להיכנס ולצאת מעולם העבודה כרצונו ואין כלל קשר של חובות בין העובד למעסיק. לעומת זאת, עבדי חוב הם אנשים המשועבדים לאדם ספציפי שיכול למכור אותם לאחר מכן לאדם אחר. העבדים כשלעצמם הם המצרך ותוצר העבודה שלהם שייך למעסיק. כמו כן, עבדי החוב מוגבלים בתנועה. ישנן צורות נוספות של עבודה שאינה חופשית והיא מוגדרת כמניעה מאדם להיכנס או לצאת משוק העבודה לפי בחירתו [18].

רקע היסטורי לעבדות באזורעריכה

המלחמות באזור דרום מזרח אסיה היוו גורם מרכזי להתפתחות עבדות החוב. לאורך ההיסטוריה מלחמות אלו היו שונות מהמלחמות באירופה ובאמריקה. הן לא היו מלחמות על שטח גדול, אלא מלחמות על אנשים. ניצחון במלחמות באזור זה היה ללכוד ולשעבד אוכלוסיות שכנות ובכך לשנות את עמדתן הפוליטית לעמדתו של הכובש [1]. שבויי מלחמה היו מגיעים למרכז המדינה ושם היו מחולקים לעבדות על פי כישוריהם [2]. חלקם עברו לארמון המלכותי של אותה המדינה ואחרים הופנו לחפור תעלות, להניח כבישים ולבנות מבנים. כך למשל בבורמה, בעלי מלאכה רבים שועבדו על ידי המלך הבורמזי ועבדו בשבילו כ-35% מעובדיו היו מאוכלוסיות זרות שנתפסו במהלך מלחמות שונות [3].

בנוסף לעבדות שנוצרה כתוצאה מלכידה אלימה במהלך מלחמה, ישנה בדרום מזרח אסיה גם סוג אחר של עבדות שאינה אלימה. מדובר על עבדות כתוצאה ממכירה על ידי המשפחה או כתוצאה מעונש על עבירות לא חוקיות. ישנם גם עבדים אשר "התנדבו" לשעבוד. עבדים אלו נכנסו לקשר העבדות מתוך בחירה בכדי לשלם את חובם או למטרות עסקיות והיו יכולים לצאת מקשר זה כאשר השלימו את חובם. לעיתים, עבדי חוב היו רבים יותר במספרם מעבדים שהיו שבויי מלחמה. כך למשל, בתאילנד במאה ה-18 וה-19, עבדי החוב היוו כ-50% מהאוכלוסייה. עבדים של מלכים או של אוכלוסיית האליטה באותה מדינה קיבלו את המעמד של בעליהם. כך שלעיתים להיות עבד של מלך היה מעמד גבוה יותר מאשר להיות אדם חופשי פשוט. כתוצאה מכך, מונחים מוכרים של עבדות מקבלים פחות משמעות בעולם העבדות בדרום מזרח אסיה וההבדל במשמעות בין המונחים "עבד" ו"אדם חופשי" אינו ברור ונראה כי לעיתים אינו קיים באזור זה [3].

כיוםעריכה

שעבוד ועבדות חוב, עדיין ממשיכים להתקיים בעולם בצורות וסוגים שונים של עבדות. במהלך העשורים האחרונים מירב מדינות דרום מזרח אסיה קבעו כי אסור להעסיק אנשים בתנאים של עבדות, אף על פי כן, התופעה קיימת במדינות דרום מזרח אסיה בממדים ניכרים. על פי ארגון העבודה הבינלאומי, 75% ממספר "עובדי הכפייה" בשנים 2005-2013 בעולם נמצאים באסיה ובאוקיינוס השקט [6]. בתפיסה של היום, עבדות מודרנית נקשרת עם סחר בנשים וזנות. בניגוד לתפיסה זו, לפי ארגון העבודה הבינלאומי, עבדות מסוג "ניצול מיני" מהווה פחות מ-50% מכלל מקרי הסחר באנשים בעולם ופחות מ-10% ממקרי הסחר באנשים באסיה ובאוקיינוס השקט. (Killias (2010 מגדירה את העבדות החוזית (עבדות בה נחתם חוזה עם המעסיק כתשלום חוב) כגרסה מודרנית של עבדות ללא תשלום. המונח "בחירה" הוא המונח הכרחי לקביעת האוטונומיה של העובד [18]. בחלקים רבים ביבשת דרום מזרח אסיה עבדות בדרך כלל הייתה צורה של שעבוד חוב ולא שליטה מוחלטת של האדון בעבד כפי שנתפסה על ידי העולם המערבי. מה שנמכר ונקנה הוא הזכות לעבודה, לאדונים הייתה בעלות על עבודתם של העבדים, אך לא על הגוף והנפש שלהם [7]. התנאים שמובילים לעבדות החוב אינם בהכרח הכנסה נמוכה. התנאים העיקריים שמובלים לעבדות מסוג זה הם התלות בחקלאות ככלכלה עיקרית במדינה, חוסר פיתוח של ביטוחים בשוקי העבודה וחוסר פיקוח על זכויות ותנאי עבודה. במצבים בהם החובות גבוהים מאוד והמשפחה לא מצליחה לעמוד בכיסוי החוב ניתן להבחין בתופעת עבדות חוב ילדים [8].

ניתן למצוא עדויות בולטות לעבדות חוב גם בימינו במדינות מרכזיות, ביניהן הודו, נפאל, סין, תאילנד, פקיסטן ומיאנמר (בורמה). בתוך מדינות אלה ניתן לראות הבדלים שונים בסוגי עבדות החוב התואמים את אופייה של כל מדינה. על פי ה-Global slavery index כמות העבדים הגדולה ביותר נמצאת בהודו, סין ופקיסטן [12].

סיןעריכה

נתונים דמוגרפיים: סין מונה כ-1.2 מיליארד תושבים (נכון לינואר 2019). על פי הערכות 3.8 מיליון חיים במצב של עבדות מודרנית בסין [12].

עבדות מודרנית בסין כוללת קבצנות בכפייה, עבדות ביתית ונישואין בכפייה. האזור הנפוץ ביותר בסין לעבדות חוב הוא בהונג קונג, שם נקלעים מהגרים לעבדות חוב בעקבות דמי השמה בלתי חוקיים. עם זאת, אין ראיות אשר מצביעות על ניסיונות של ממשלת סין לטפל בבעיה [9].

הגורם המרכזי לעבדות חוב בסין הוא חוב בגין אישור עבודה או שהייה בלתי חוקית. בהסכמים אלו נקבעים תנאי חוב שלא מתירים ברירה לעבדים או שאינם קיימים תנאים כלל. העדר תנאים מגנים פוגע בזכויות החלשים [9]. דוגמה לכך ניתן לראות באזורים הכפריים, אשר שם מחסור רב בעבודה והשכלה. בסין קיימת מערכת רישום אזורית הנקראת "Hukou|system" (=רישום ביתי), שיטת רישום זו מגבילה כל אזרח בסין לקבל אזרחות באזור קבוע בלבד ולכן לא ניתן לחיות כאזרח בעיר אחת לעבוד באזור אחר. שיטה זו מגבילה את נגישות המגורים והעבודה לכל אדם בסין. באזורים הכפריים נמצאים אנשים ללא השכלה אשר מתקשים למצוא עבודה ולכן עוברים לערים, אך בגלל שיטת הרישום, אזרחים שמגיעים מהכפר לעיר נוטים ללכת לעבודות לא חוקיות משום שאלו לא כוללות חוזה כתוב.

דוגמה נוספת לגורם לעבדות מודרנית היא עבדות חוב בקרב פליטים שבורחים מצפון קוריאה לסין בעזרת תושבי סין. הגורמים שפונים לאנשים אלו בצפון קוריאה, מבטיחים להם חיים טובים יותר בסין אך במציאות כאשר הם חוצים את הגבול הם נוכחים שההבטחות היו לשווא ותמורת המעבר מחייבים אותם לשלם בגין העזרה בבריחה. משום שהם מגיעים ללא אזרחות או כסף, אין באפשרותם להחזיר את החוב והם משועבדים לאדם ש"עזר" להם לברוח. הנשים נמכרות על ידי המבריחים שלהן לנישואין בכפייה, כשפחות או לבתי בושת כדי להחזיר את החוב וכמובן שאין באפשרותן לפנות לעזרה היות שמעמדן אינו חוקי ולכן השלטונות יגרשו אותן לארצן [10].

הקורבנות לעבדות נרתעים מלבקש עזרה משום שהם חוששים להיענש על הפשעים שביצעו בכפייה כחלק מהשעבוד. תוכנית הפעולה הלאומית של הממשלה למאבק בסחר בבני אדם קובעת כי העונשים שיוטלו על קורבנות אשר עסקו בפעילות פלילית בכפייה יהיו עונשים מקלים או מבוטלים. עם זאת, קורבנות של ניצול מיני מסחרי נענשים באופן מלא, ללא המתקת העונש על כך שהם עוסקים בזנות, פעילות שאינה חוקית בסין [11].

הממשלה הסינית מסווגת את הצפון קוריאנים כמהגרים כלכליים ולא פליטים, ובכך הופכת את מעמד התושבות שלהם לבלתי חוקי בסין. הסכם דו-צדדי בין שתי המדינות מחייב את הרשויות הסיניות להחזיר את כל אזרחי צפון-קוריאה שנמצאו מתגוררים בסין. עם חזרתם, אנשים אלו עומדים בפני הוצאה להורג פומבית, עינויים, פינוי למחנות עבודה או אלימות מינית כעונש על נסיעות בינלאומיות בלתי מורשות, ולכן אותם קורבנות נמנעים מלבקש עזרה [11].

פקיסטןעריכה

נתונים דמוגרפים: אוכלוסיית פקיסטן מונה כ-189 מיליון אזרחים (נכון ל-2018). על פי הערכות, כ-3.2 מיליון (כ-1.7%) מתוכם נמצאים במצב של עבודות מודרנית [12].

החוקה של פקיסטן אוסרת על העסקת עבדי חוב. בשנת 1992 הצטרפה ממשלת פקיסטן לתוכנית של ארגון העבודה העולמי (ILO) שנועדה לחסל את תופעת עבדות החוב במדינה [13]. עם זאת, נראה כי ממשלת פקיסטן אינה נוקטת בפעולות מעשיות על מנת להתמודד עם התופעה עקב חוסר במשאבים ולגיטימציה חברתית ותרבותית [14].

תחומים בהם מתקיימת עבדות חוב:

חקלאות - החקלאות בפקיסטן מבוססת על חכירת אדמות בשיטה של יבול משותף, חקלאים ללא יכולת כלכלית מקבלים שטח לעיבוד מבעלי אדמות, בתמורה לתשלום קבוע או בתמורה לאחוז מהיבול. חקלאים שלא מצליחים לעמוד בתשלום הקבוע, משועבדים על ידי בעלי האדמות עד לתשלום חובם. פעמים רבות החוב גדל בזמן הניסיון לשלם אותו כיוון שהחקלאים תלויים בבעלי האדמות (הלוואות לקניית זרעים, עלויות גידול וכו') ועקב כך החקלאי מוצא את עצמו ולעיתים גם את משפחתו משועבדים לכל חייהם בניסיון לשלם חוב ישן שהולך וגדל [14]. פעמים רבות החקלאים המשועבדים מוחזקים בתנאי כליאה [15].

 
נער עובד בייצור לבנים בפקיסטן

כבשני לבנים - עבדי חוב בתחום ייצור הלבנים בפקיסטן הם לרוב עניים או בני מיעוטים שלא עמדו בהחזר הלוואה כתוצאה מריבית גבוהה או חוסר יכולת לשלם עקב משכורת נמוכה ותלות כלכלית במעביד. תלות זו באה לידי ביטוי בכך שהמעביד משלם למשפחה על צרכיה הבסיסיים כמו אוכל, מים ומקום לינה ומוסיף את ההוצאות לחוב הקיים שהולך וגדל. כך, משפחות שלמות הופכות למעין "אסירות" של המעביד עד כדי כך שאסור להן לעזוב את שטחו של המעביד ללא אישור ממנו [16]. יתר על כן, במקרים רבים משפחות שלמות משועבדות ורק ראש המשפחה מקבל שכר, מה שמקטין את סיכויי המשפחה להשתחרר וישנם אף מקרים בהם ילדים יורשים חובות מהוריהם והופכים משועבדים לתקופות ארוכות [13].

נשים - נשים שעובדות בתחום ייצור הלבנים נדרשות לעבוד אותו מספר שעות כמו גברים בייצור לבנים ובנוסף לדאוג למטלות הבית בסוף היום. הן מחויבות לעבוד כאשר הן בהריון ואינן זכאיות לחופשת לידה. בחלק ממפעלי ייצור הלבנים אף מנצלים את הנשים לזנות. ישנם גם דיווחים על הטרדות מיניות ואונס של נשים אלו [17].

ילדים - ילדים מהווים חלק משמעותי בכוח העבודה של תחום ייצור הלבנים בפקיסטן. על פי ההערכות, כ-60% מהילדים שעובדים בתחום זההתחילו לעבוד כאשר היו בני פחות מ-13 שנים. ילדים אלו הם לרוב בנים או אפילו נכדים של בעל חוב שלא הצליח לפדות את חובו. מלווי החוב אוסרים עליהם חופש תנועה מחשש שיברחו. קצב התמותה שלהם גבוה והתחלואה שלהם גבוהה אף היא. למשל, לאחת מ-20 משפחות משועבדות יש ילד עיוור. הילדים מוחזקים כבני ערובה במתחמי העבודה כאשר הוריהם יוצאים מתחום ייצור הלבנים [17].

הודועריכה

נתונים דמוגרפיים: אוכלוסיית הודו מונה כיום כ-1.3 מיליארד אזרחים. הודו נמצאת בין המדינות עם שיעורי העבדות הגבוהים ביותר בעולם- לפי הערכות, כ-8 מיליון מתוך אוכלוסיית הודו (כ-0.6%) נמצאים תחת עבדות מודרנית [12].

למרות שבהודו עבדות החוב הוצאה מחוץ לחוק עוד בשנת 1976, נראה כי היא עדיין נפוצה כיום ברחבי המדינה וזאת הודות לשחיתות ואי האכיפה מצד הממשלה, אשר מאפשרים את קיומה של עבדות החוב כיום. [25]

רובם הגדול של עבדי החוב בהודו מגיעים מאזורים כפריים וחלשים יותר מבחינה כלכלית, כך של"מגייסים" יותר קל לשכנע את המשפחות לשלוח את ילדיהם לעבוד תוך שהם מבטיחים להם תנאי עבודה טובים לילדיהם ואף תשלום חד פעמי בתום חוזה של 3 שנות עבודה [26]. עבדות חוב בהודו קיימת בהרבה מאוד ענפים בתעשייה, הן כפריים והן עירוניים, כדוגמת ענף החקלאות, הדיג, עבודות הבית והניקיון. עבדי החוב מועסקים במגוון רחב של עבודות פיזיות כדוגמת העבודה בחוות משי, טרסות אורז, מחצבות ומכרות, עבודה בשדות תה, עיבוד תבלינים, טקסטיל ועוד [27].

מחקרים רבים שנעשו מקשרים בין ה"קסטות" (מעמד חברתי נוקשה שאדם נולד לתוכו ואינו יכול להשתחרר ממנו) בהודו והמבנה החברתי המסורתי שלהן ובין עבדות החוב. כמו כן, גם עליית הקולוניאליזם תרמה להתפתחותה של עבדות החוב במדינה. נראה כי עבדות החוב בהודו צמחה מתוך ההיררכיה החברתית והאפליה שהחלה עוד בימי השבטים הקדמונים, כאשר הילדים והנשים היו לקרבנותיהם הראשיים של ראשי השבטים. ישנן השערות שהסיבה לכך שמדווחים מעט מאוד מקרים של עבדות חוב היא שרבים מקורבנות עבדות החוב באים ממעמד חברתי נמוך מאוד, אשר זכאי לזכויות מעטות. [28]

תחומים בהם מתקיימת עבדות חוב: חקלאות- ענף החקלאות מהווה יותר מכ-64% מכלל כוח העבודה של הודו כולה, וכן בענף זה מועסקת הכמות הגדולה ביותר של עבדי החוב, כ-85% מאוכלוסיית עבדי החוב כולה. התנאים של עבדי החוב בחקלאות הם מהקשים ביותר. העבודה מתישה, הימים ארוכים, וכן התשלום על העבודה מאוד מינימלי. עבדות החוב בחקלאות היא הצורה הוותיקה ביותר של עבדות חוב בהודו. מבין כלל צורות עבדות החוב, עבדות החוב בחקלאות קשורה בקשר הכי הדוק לקסטות, שכן מבנה הקסטות תופס מקום מרכזי באזורים הכפריים.

נשותיהם של עבדי החוב מועסקות בניקיון והילדים עוזרים לאבותיהם בחקלאות. ישנם מספר רב של ענפים בהם ילדים מועסקים בכדי לכסות את חובותיהם של ההורים, ביניהם נמנים ענפים כמו חקלאות, ייצור משי, תכשיטי כסף ואבני חן סינתטיות. הילדים עובדים שעות ארוכות בשכר נמוך מאוד ולעיתים אף ללא שכר כלל למרות שהאפליה של המעמדות הנמוכים בקסטות הוצאה מחוץ לחוק בהודו, עבדי החוב ממשיכים לסבול ממנה גם כיום. הם אינם מורשים לחיות באותו החלק של הכפר יחד עם המעמד הגבוה של הקסטה. נוסף על ההפרדה הגאוגרפית שהם חווים, ישנו הבדל גדול בין הבתים שלהם ושל שכניהם מן המעמד הגבוה. אפליות נוספות מהן סובלים עבדי החוב: חוסר היכולת לחלוק את המים והאוכל עם ראשי הקסטות, מחויבות לנקות את כלל המקדשים בכפר, פינוי פגרים של חיות מתות משטח הכפר ועוד "עבודות קסטה" רבות שכביכול מצדיקות את מעמדם [28].

אלימות כלפי עבדי החוב נפוצה בהודו. ארגוני זכויות האדם בהודו תיעדו התעללויות נרחבות הכוללות רצח, אונס וצורות אחרות של אלימות והטרדות על ידי המעמד הגבוה. במקרים רבים של אלימות היו מעורבים שוטרים ופקידים ממשלתיים, אשר השתייכו למעמד הגבוה [29].

כבשני לבנים (Brick kilns)- ענף ייצור כבשני הלבנים פועל בין שישה לשמונה חודשים בשנה בכלל האזורים הכפריים בהודו. ברוב המקרים עבדי החוב מגויסים על- ידי קבלנים אשר מנצלים את נואשות עבדי החוב למזומנים זמינים בכדי ליישב את חובותיהם.

ברגע שעבדי החוב מגויסים, מעסיקיהם נוקטים במגוון פעולות שנות: שימוש בכוח פיזי, הלוואות חוזרות והבטחה להסכם הכולל תשלום חד-פעמי, כל זאת על מנת שישיגו את מטרתם- לגרום לעובד להישאר בענף ייצור כבשני הלבנים לכל העונה. בפועל, השכר בענף נמוך מאוד ביחס לעבודה הפיזית הקשה, כלל משק הבית של העבד גם הוא נוטל חלק בעבודה, וכן המיקום הרחוק והכפרי של בעלי מפעלי ייצור כבשני הלבנים והרגולציה החלשה מביאים לאי קיום תנאי עבודה בסיסיים על פי חוק. [28]

נשים- נשים בעבדות חוב נמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית בהודו. הן מתמודדות עם אפליה גם כעניות (מאחר שהן חלק מעבדי החוב) אך גם מתוקף היותן נשים (עקב מעמדן במערכת הפטריארכלית), מה שהופך אותן לפגיעות ביותר. הנשים חשופות לאלימות מינית, סחר, חטיפה והתעללות תוך עבודות כפייה וחוב. הענפים השכיחים בהם נמצאה עבדות חוב של נשים הם ייצור כבשני הלבנים, טקסטיל, חקלאות וכן נמצאו הרבה נשים המעורבות בצורות שונות של עבדות המבוססות על כתות ואף שידול לזנות. [30]

ישנם מספר רב של ענפים בהם ילדים מועסקים בכדי לכסות את חובותיהם של ההורים, ביניהם נמנים ענפים כמו חקלאות, ייצור משי, תכשיטי כסף ואבני חן סינתטיות. הילדים עובדים שעות ארוכות בשכר נמוך מאוד ולעיתים אף ללא שכר כלל [28].

מיאנמר (בורמה)עריכה

נתונים דמוגרפים: אוכלוסיית מיאנמר מונה כ-52 מיליון אזרחים (נכון ל-2018). על פי הערכות, כ-575 אלף (כ-1.1%) מתוכם נמצאים במצב של עבודות מודרנית [12].

עבדות חוב מוגדרת בחוקה של מיאנמר כ"צורה של עבדות כפויה (forced labor)" והיא אסורה לפי חוק. ענישה על עבירות אלו כוללת עד שנה במאסר וקנסות [13].

ממשלת מיאנמר דיווחה ב-2018 על ביצוע של קמפיין שכלל 2,300 פעולות שונות ביניהן טלוויזיה, רדיו, שילוט חוצות ואמצעי מדיה נוספים. הקמפיין נערך בכל המדינה והתמקד באזורים בעלי סיכון גבוה. תוכני הקמפיין כללו העלאת מודעות לנושא עבדות, עידוד אזרחים לדווח על הפרת החוק והעלאת מודעות האזרחים לזכויותיהם. למרות כל זאת, לא ניכרים מאמצים מצד ממשלת מיאנמר להעניש משעבדים ומלווים [33].

פליטים בני שבט ה-Rohingya

כיום, כמיליון תושבים בבורמה אינם בעלי אזרחות רשמית. מצב זה של חוסר זהות רשמית מעמיד אנשים אלו בסיכון גבוה להפוך לעבדים באופן כללי ולעבדי חוב בפרט היות שהם נאלצים לפנות לעבודות שאינן רשמיות ולהשתמש בשירותים לא רשמיים על מנת להגן על עצמם. לדוגמה, קבוצת המיעוטים Rohingya נתונה להתקפות על ידי קבוצות אתניות חמושות וחבריה משועבדים לעבודה במכרות. דרך אחת להימנע משעבוד היא על ידי הגירה לאזורים בטוחים יותר בעזרת קבוצות אתניות חמושות אחרות בתמורה לתשלום. תשלום זה מעמיד את המהגרים במצב של סיכון גבוה לעבדות חוב במידה ואין להם את סכומי הכסף הנדרשים [33].

נפאלעריכה

נתונים דמוגרפיים: אוכלוסיית נפאל מונה כיום כ-28.7 מיליון אזרחים. לפי הערכות, כ-171 אלף אנשים מתוך אוכלוסיית נפאל (כ-0.6%) נמצאים תחת עבדות מודרנית. [12] עבדות החוב בנפאל הוצאה מחוץ לחוק עוד בשנת 2002. במסגרת החוק הובטחה לעבדי החוב המשוחררים מניצול תמיכה כספית אשר תסייע לקליטתם מחדש במעגל העבודה ולשיקומם. למרות זאת, נראה כי גם כיום ניתן למצוא עבדי חוב אשר עובדים תחת מסגרות של עבדות חוב.

עיקרי הגורמים לתופעת עבדות החוב בנפאל אלו העוני, האפליה וההדרה החברתית. הרוב הגדול של עבדי החוב בנפאל, עירוניים ככפריים, הם ראשית כל עניים. אלו אנשים מהמעמד הנמוך, אשר לקחו הלוואה ולא נותרה להם דרך אחרת להחזירה, מלבד עבדות חוב. ההלוואות נלקחו בדרך כלל עקב חובות חברתיות כמו חתונות, לוויות, או מצבי חירום בריאותיים במשפחה. [27] בנוסף לכך, רעידת האדמה אשר פקדה את נפאל באפריל 2015 תרמה רבות לחוסר הביטחון הכלכלי ולאפליה שהיו כבר קיימים וכך גרמה באופן ישיר לגידול בשיעורי עבדות החוב במדינה [5].

חקלאות- עבדי החוב בחקלאות עובדים בעבודה פיזית קשה ביותר וזאת בתמורה לתשלום מועט ואף לעיתים ללא תשלום כלל. גם כאשר עובד חולה, מוטלת עליו החובה למצוא מחליף ולא- ינוכו לו סכומים גדולים מהמשכורת.

העבודה היא בדרך כלל עונתית. כאשר זו אינה העונה בנפאל, מורשים לעיתים עבדי החוב להגר להודו בכדי לנסות ולהרוויח כסף בשביל לשלם את החוב לבעלי הבית. עם זאת, עליהם להיות זמינים במהלך כלל התקופה במידה והאחראים עליהם בנפאל צריכים אותם לעבודה. עבדי חוב בדרך כלל מגיעים מן המעמד הנמוך וכן הם בעיקר גברים, אך לעיתים עבדות החוב מתרחבת במעגל המשפחתי ואינה פוסחת גם על נשות המשפחה. לעיתים קרובות, בזמן שהגברים מהגרים להודו בשביל לנסות ולשלם את החוב לבעלי הבית, הנשים מחליפות אותם בעבודתם הסיזיפית. עבדי החוב נקלעים למעגל חובות שלא נגמר- הם לוקחים הלוואה מבעלי הבית, אינם עומדים בהחזרים של הלוואה ובעצם מתחילים לעבוד בשביל להחזיר אותה. תוך כדי עבודתם, מבינים כי לא רק שלא יצליחו לעמוד בתשלומי ההלוואה, אלא גם אין להם דיי כסף בכדי לשים אוכל על שולחנם- ומבקשים מבעל הבית הלוואה נוספת בשביל לקנות מזון ודברים בסיסיים למחיה [27].


כבשני לבנים - בעבדות חוב בתעשיית הלבנים נמצאים עבדי חוב אשר לקחו מקדמה מבעליהם וכך השתעבדו לתעשיית הלבנים לתקופה ארוכה. מדובר על תחום עונתי, אך אינטנסיבי מאוד הנמשך מאמצע אוקטובר ועד אמצע אפריל. העובד אינו יכול לעזוב את הענף עד סוף העונה (אוקטובר) או עד שהחוב ישולם [27].

עבדות בית - רוב עבדי החוב אשר עוסקים בעבודות בית מגיעים מאזורים כפריים וכן הרוב הגדול הוא של נשים. כמו כן, אפשר למצוא גם הרבה מאוד ילדים אשר הוריהם לקחו הלוואה שאינם יכולים להחזיר ועל כן הילד עובד במקומם בכדי להחזיר את החוב. מדובר על עבודה תחת תנאים קשים כמו אלימות פסיכולוגית ופיזית, עונשים הכוללים נזיפות ועלבונות וכן ניכוי קבוע מהשכר [27].

תאילנדעריכה

נתונים דמוגרפיים: תאילנד מונה כיום כ-68.7 מיליון אזרחים, לפי ההערכות, כ-610 אלף (0.88%) מהאזרחים נמצאים במצב של עבדות מודרנית[12].

כיום, עבדות חוב בתאילנד קיימת בין היתר, בתחום הדיג. בראשיתו של הענף, רוב העובדים השכירים בענף הדיג התאילנדי גויסו מאזור ערי החוף שבמפרץ תאילנד, אך לאורך הזמן עבר הענף להסתמך על מהגרי עבודה בינלאומיים אשר קיבלו שכר נמוך, ללא תנאי העסקה הולמים. מצב זה נבע מהסיכון הקיים בענף, אך גם מהצורך בכוח עבודה זול [19]. אחוז גבוה מבין העוסקים בענף הדיג הימי אינם עובדים מרצון, אלא מתוך כפייה של המעסיקים [20]. העובדים בענף יוצרים לעצמם חוב כלפי המעסיקים שלהם על תשלום הנסיעה, המסמכים הדרושים לעבודה, המתווכים ועוד. כך למעשה המשכורת הנמוכה שהם מרווחים "מתבזבזת" על ההוצאות הנלוות לעבודה והם אינם מרווחים ממנה כלל [21]. ניתן לראות את עבודה זו כעבודה בכפייה מאחר שהעובדים בענף מפחדים מעונש: אי קבלת שכר או קבלת שכר חלקי. ולכן, אף אם ירצו לעזוב את הענף הם בדרך כלל לא יעשו זאת. עונשים נוספים הנפוצים בענף הם אלימות פיזית, אלימות כלפי המשפחה, ניכוי נכסים ועוד [22].

על מנת להתמודד עם המצב בענף הדיג הופעל לחץ בינלאומי על ידי אי קניית מוצרים שיוצרו על ידי קטינים, עבדי חוב וכדומה. בעקבות הלחץ הבינלאומי הקימה ממשלת תאילנד מרכז פיקוד למאבק בדיג בלתי חוקי. בנוסף, עדכנה הממשלה את תקנות העבודה וההגירה והקימה מרכזי רישום לעובדים זרים ומתקנים לבדיקת ספינות דיג לאורך החוף[23].

גורם נוסף לקיומה של עבדות חוב מתבטא בכך שתאילנד מהווה מדינת הגירה, גם עבור מהגרי עבודה ממדינות עניות מסביבתה, אך גם בכך שרבים מתושבי תאילנד (בעיקר נשים) מהגרים למדינות אחרות (כמו יפן, טאיוון, ארצות הברית ועוד) על מנת לעבוד. בהגירה זו המהגרים יוצרים חוב עקב אי תשלום של דמי ההגירה ומכסים את החוב באמצעות "עבודה התנדבותית" [4]. קיומו של שוק זה גרם לעליית "מתווכים" אשר חיברו בין מחפשי עבודה תאילנדים לבין מגייסים במדינות ה"מקבלות". על מנת לעבוד במדינות חוץ היה העובד צריך לשלם דמי גיוס שבדרך כלל שולמו על ידי הלוואות שתמורתן הבטיחו העובדים את הבית או החסכונות שלהם. במידה והעובד לא היה משלם את חובו, אשתו ומשפחתו שנשארו בתאילנד היו צריכים לעבוד ולשלם את החוב [24].

מאבק גלובליעריכה

באמצעות פרויקט של שיתופי פעולה בהודו, פקיסטן ונפאל, ארגון העבודה הבינלאומי מטפל בעבדות חוב ומסייע לממשלות במתן שיקום יעיל למשפחות שהיו במצב של עבדות חוב ושוחררו. הסיוע נעשה על ידי מתן מענה לצרכים ספציפיים של עניי המדינות, בייחוד לנשים, הפגיעות ביותר להיקלע למצב של עבדות חוב. היבט חשוב בתהליך הוא עבודה עם מוסדות פיננסים כדי לעזור ולספק להם חיסכון מותאם, הלוואות ושירותים פיננסיים אחרים כמו ביטוח חיים ופנסיה, כך שמשפחות כבר לא יאלצו לפנות למעסיקיהם או בעלי הבית עבור הלוואות. המצב הפוליטי הנוכחי בנפאל, לעומת זאת, הוא מכשול רציני לפעולה יעילה [12].

בסין, פרויקט חדש של ארגון העבודה הבינלאומי נועד לשפר את יכולתם של הממשלה ושל מוסדות העבודה להתמודד עם היבטי אכיפת החוק של הסחר בבני אדם. הפרויקט כולל איסוף נתונים, זיהוי קורבנות ופעילויות הקשורות לחוק במדיניות במחוזות נבחרים של הגירה גבוהה. בווייטנאם העניק ארגון העבודה הבינלאומי תמיכה טכנית לכוח משימה בין-משרדי על עבודת כפייה, שהוקם לבדיקת חששות לעבודות כפייה במשפט ובפרקטיקה, ולפקח על סקירה מקיפה של עבודת כפייה במדינה [12].

מקורותעריכה

1. Anthony Reid, Southeast Asia in the Age of Commerce 1450–1680: The Lands Below the Winds, vol. 1 (Chiang Mai, Thailand: Silkworm Press, 1988), 123.

2. For island and mainland Southeast Asia, respectively, see James Francis Warren, The Sulu Zone, 1768–1898: The Dynamics of External Trade, Slavery, and Ethnicity in the Transformation of a Southeast Asian Maritime State (Singapore: Singapore University Press, 1981); and Volker Grabowski, “Forced Resettlement Campaigns in Northern Thailand During the Early Bangkok Period,” Journal of the Siam Society 1 and 2, 1999, 45–86. See also the classic study by Kraisi Nimmanahaeminda, “Put Vegetables Into Baskets, People Into Towns,” in J. R. Hanks, L. M. Hanks, and Lauriston Sharp, eds., Ethnographic Notes on Northern Thailand, Southeast Asian Data Paper #58 (Ithaca, NY: Cornell University Southeast Asia Series, 1965), 6–10.

3. Beemer, B. (2009). Southeast Asian Slavery and Slave‐Gathering Warfare as a Vector for Cultural Transmission: The Case of Burma and Thailand. Historian, 71(3), 481-506.‏

4.U.S. Department of State. Trafficking in person report. Publication office of the under-secretary for civilian security, democracy and human rights. June 2018.

5.Government of Nepal. (2014). Labour Migration for Employment. A Status Report for Nepal 2013/2014.‏

6. Anthony Reid, “Hybrid Identities in the Fifteenth‐Century Straits of Malacca,” Asia Research Institute Working Paper No. 67 (Singapore: Asia Research Institute, 2006), 3–32: 29–32.

7. Whitmore, J. (1984). Social Organization and Confucian Thought in Vietnam. Journal of Southeast Asian Studies, 15(2), 296-306. doi:10.1017/S0022463400012534

8. Basu, A. K., & Chau, N. H. (2003). Targeting child labor in debt bondage: Evidence, theory, and policy implications. The World Bank Economic Review, 17(2), 255-281.‏

9. Campbell, Gwyn; Stanziani, Alessandro (2013). Bonded Labour and debt in the Indian Ocean World. Pickering & Chatto. ISBN 9781848933781.

10. Bibliography: "IN ORDER TO LIVE"- by Y.Park, 27/09/2016, Penguin Books

11. National People’s Congress n.d., Labour Law of the People's Republic of China, Article 96, Government of China. Available from: http://www.npc.gov.cn/englishnpc/Law/2007-12/12/content_1383754.htm. [6 April 2018].

12. https://www.globalslaveryindex.org

13. https://www.ilo.org/

14. Malik, N. (2016). Bonded Labour in Pakistan

15. Martin, N. (2009). The political economy of bonded labour in the Pakistani Punjab. Contributions to Indian Sociology, 43(1), 35–59. https://doi.org/10.1177/006996670904300102

16. Hussain, Akmal, 1998 “Child Workers in Hazardous Industries in Pakistan” The Lahore Journal of Economics (Lahore) 2(2).

17. Human Rights Commission of Pakistan Aiwan-i-Jamhoor, 107-Tipu Block,New Garden Town, Lahore-54600.

18. Campbell, G. (2003). Introduction: Slavery and other forms of unfree labour in the Indian Ocean world. Slavery and Abolition, 24(2), ix-xxxii.‏

19. Derks, A. (2010). Bonded labour in Southeast Asia: introduction. Asian Journal of Social Science, 38(6), 839-852.‏

20. ILO. (2014). Employment Practices and Working Conditions in Thailand's Fishing Sector. International Labour Office, p. 46.

21. Derks, A. (2010). Migrant labour and the politics of immobilisation: Cambodian fishermen in Thailand. Asian Journal of Social Science, 38(6), 915-932.‏

22. Chantavanich, S., Laodumrongchai, S., & Stringer, C. (2016). Under the shadow: Forced labour among sea fishers in Thailand. Marine Policy, 68, 1-7.‏

23. Marschke, M., & Vandergeest, P. (2016). Slavery scandals: Unpacking labour challenges and policy responses within the off-shore fisheries sector. Marine Policy, 68, 39-46.‏

24. Chantavanich, S., C. Middleton and M. Ito (eds.) (2013). On the Move: Critical Migration Themes in ASEAN. Bangkok, International Organization for Migration and Chulalongkorn University–Asian Research Center for Migration.

25. Kara, S. (2009). Sex trafficking: Inside the business of modern slavery. Columbia University Press.‏

26. Carswell, G. (2013). Dalits and local labour markets in rural India: experiences from the Tiruppur textile region in Tamil Nadu. Transactions of the Institute of British Geographers, 38(2), 325-338.

27. Upadhyaya, K. P. (2008). Poverty, discrimination and slavery: The reality of bonded labour in India, Nepal and Pakistan.‏

28. Srivastava, R. S. (2005). Bonded labor in India: Its incidence and pattern.‏

29. Tucker, L. (1996). The Small Hands of Slavery: Bonded Child Labor in India. Human Rights Watch.‏

30. Bob, C. (2007). Dalit rights are human rights: Caste discrimination, international activism, and the construction of a new human rights issue. Hum. Rts. Q., 29, 167.‏‏