עבד עברי

יהודי שנמכר לעבד ליהודי אחר

בהלכה, עבד עברי הוא יהודי שנמכר כעבד. ההלכה מבחינה בין שני סוגי עבדים על פי סיבת מכירתם: הסוג הראשון, שדיניו מופיעים בפרשת משפטים ובפרשת ראה, הוא יהודי שגנב ואינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, ועל כן נמכר בידי בית דין כעבדו של יהודי אחר, כך שישלם את החוב משכר עבודתו. הסוג השני, שדיניו מפורטים בפרשת בהר, הוא יהודי שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להתקיים עצמאית, ועל כן הוא מוכר עצמו לאדם אחר, שידאג לצרכיו. בשונה ממי שנמכר בידי בית דין, אדם שמוכר את עצמו יכול להימכר גם לגוי, אך דיניו של מוכר עצמו לגוי שונים במקצת ממוכר עצמו לישראל.[1]

עבד עברי
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"א, א'ו'; כ"ב, ב'; ויקרא, כ"ה, ל"טמ"ד; דברים, ט"ו, י"בי"ח
משנה מסכת קידושין, פרק א', משנה ב'
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף י"ד, עמוד ב'דף כ"ב, עמוד ב'
משנה תורה ספר קניין, הלכות עבדים
שולחן ערוך יורה דעה, סימן רס"ז, סעיפים י"ד-ט"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קצ"ו, עשה רל"ב, לאו רל"ג, לאו רנ"ז, לאו רנ"ח, לאו רנ"ט
ספר החינוך, מצווה מ"ב, מצוות שמדשמו, מצווה שמ"ח; מצוות תפאתפב
סמ"ג, עשין פ"גפ"ד, לאוין קע"דקע"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דיניו של עבד עברי שונים בתכלית מעבד כנעני (גוי שנמכר לישראל), וההבדל העיקרי הוא שבעוד עבד כנעני נמכר לפרק זמן בלתי מוגבל, עבד עברי נשאר ברשות אדונו לכל היותר עד שנת היובל (אחת לחמישים שנה). לכן בתקופה שבה לא נוהגים דיני היובל, גם דיני עבד עברי לא חלים למעשה, ויהודי לא יכול למכור את עצמו לעבד בשום אופן.

בשונה מגבר, אשה לא יכולה למכור את עצמה, אך ביכולתו של אב למכור את בתו כשהיא קטנה. הבת אינה נמכרת לעבדות על מנת להשיב גנבה, אלא רק כאילוץ כלכלי של האב שלא יכול לפרנס את משפחתו[2]. ילדה הנמכרת לעבדות בדרך זו נקראת אמה עברייה, שדיניה דומים לדיני עבד עברי, אבל לא זהים.

קניין עבד עברי עריכה

עקרונית, התורה מתנגדת לעבדות יהודי, משום שלפי התורה, כל יהודי הוא כבר עבד לאלוהים - ”כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד” (ויקרא, כ"ה, מ"ב). על אף ההתנגדות העקרונית לעבדות, התורה מתירה ליהודי למכור את עצמו כעבד ליהודי אחר (אך לא לגוי) אם הוא במצב כלכלי נחות ביותר כך שאין לו צורכי קיום בסיסיים ביותר, כגון בגדים.[3] יתר על כן, התורה קובעת שגנב שאינו מסוגל להשיב את עלות גנבתו, יימכר לעבד בעל כורחו על ידי בית הדין: ”שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ - וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ” (שמות, כ"ב, ב').

בין אם העבד מוכר את עצמו ובין אם הוא נמכר על ידי בית דין, על המכירה להיעשות בצנעה על-מנת לא לבייש את העבד.[4] דיני עבד עברי תלויים בשנת היובל, ולכן כאשר שנת היובל אינה נוהגת, גם דיני עבד עברי אינם נוהגים.[5]

מבחינה פורמלית, הקניין מתבצע באחד משני אופנים: בכסף, כלומר באמצעות תשלום של האדון לעבד או למי שממנו גנב; או בשטר שנמסר לאדון, בו כתוב את שמו של העבד ושהוא נמכר לאדונו.[6]

ישנה מחלוקת תנאים אם לנסיבות מכירתו יש השפעה על דיניו. לפי חכמים, יש לכך השלכה כלפי ארבעה דינים (שיפורטו בהמשך): שחרור לאחר שש שנים, מסירת שפחה כנענית, רציעה והענקה. לפי חכמים כל ארבעת הדינים נאמרו רק לגבי עבד שמכרוהו בית דין, ולא לגבי מוכר את עצמו, שיכול למכור את עמו ליותר משש שנים, אסור בשפחה כנענית, אינו נרצע, ואינו מקבל מענק שחרור. רבי אליעזר בן הורקנוס חולק עליהם, ולדעתו ארבעת הדינים שווים בכל עבד עברי, ללא תלות בנסיבות מכירתו.[7] הרמב"ם פוסק כדברי חכמים, ומציין הבדל נוסף – שהמוכר את עצמו יכול להימכר לגוי, ואילו בית דין ימכרו אותו רק ליהודי.[8]

שחרור עבד עברי עריכה

עבד עברי לא נשאר עבד למשך זמן בלתי מוגבל, שכן לכל המאוחר בשנת היובל משתחררים כל העבדים העבריים, ללא יוצא מן הכלל, וכאשר לא נוהגים דיני היובל, לא נוהגים דיני עבד עברי[א]. מלבד היובל, עבד עברי יכול להשתחרר בנסיבות נוספות.

לכל הדעות, עבד עברי שנמכר בידי בית דין, נמכר מראש לשש שנים בלבד, והוא משתחרר בסיומן, אלא אם כן ביקש להירצע ולהישאר ברשות אדונו עד היובל. גם אמה עברייה משתחררת לאחר שש שנים, ובשונה מעבד עברי היא לא יכולה להירצע. לפי חלק מהתנאים גם עבד עברי שמכר את עצמו לישראל או לגוי משתחרר לאחר שש שנים[11], אך הרמב"ם פסק כדעה הסוברת שהמוכר עצמו יכול להימכר גם ליותר משש שנים[12].

כל עבד עברי, מלבד הנרצע, יכול לשחרר את עצמו מוקדם יותר מזמן שחרורו הצפוי ביובל או לאחר שש שנים, על ידי שהוא משלם לאדון את הסכום שבו הוא נקנה, בניכוי התשלום על השנים שעבד כבר. למשל, עבד שנמכר לפני 4 שנים, וצפוי להשתחרר בעוד 2 שנים, יכול להשתחרר כעת על ידי שהוא משלם לאדון שליש מהסכום שבו הוא נקנה. עבד שנמכר לישראל יכול להיפדות רק על ידי עצמו[13]. אמה עברייה יכולה להיפדות גם על ידי אביה, ואף מוטלת עליו חובה לפדותה[14]. בשונה משניהם, עבד עברי שנמכר לגוי יכול להיפדות על ידי כל אדם מישראל, ואף קיימת מצוות עשה לפדות אותו, כדי "שלא יטמע בגויים". מצווה זו מוטלת קודם כל על קרובי משפחתו, ואם הם לא יכולים לפדות אותו, המצווה מוטלת כל אדם מישראל[15].

דרך נוספת שבה משתחררים כל עבד או אמה עבריים, היא על ידי שאדונם כותב להם בשטר שהוא משחרר אותם ומוחל להם על תשלום השנים שנשארו להם[16].

מכיוון שעבד עברי אינו רכושו של האדון, הוא לא עובר בירושה לבניו של האדון. לכן עבד נרצע, אמה עברייה, ועבד שנמכר לגוי, משתחררים עם מות האדון. יוצא מן הכלל הוא עבד שנמכר לישראל ולא נרצע, שעובר בירושה לבניו של האדון, אך לא ליורשים אחרים.[17]

בנוסף לכל אלו, אמה עברייה משתחררת עם הגיעה לגיל 12 או לבגרות מינית (אם עוד לא השתחררה בדרכים האחרות)[18]. בתלמוד מופיעה דעתו של ריש לקיש שאמה עברייה משתחררת גם במות אביה שמכרה, אולם דעתו נדחתה לאחר שנמצאה ברייתא שסותרת אותה[19].

חובותיו של העבד עריכה

חובות ממוניות עריכה

כאמור, לאדון נמכרה הזכות על כל עבודותיו של העבד, ומשום כך חלה החובה על העבד לעבוד בשביל האדון. בניגוד לעבד כנעני, ממונו של היהודי ממשיך להיות שייך לו, ואין בו את דין מה שקנה עבד קנה רבו.

השאת העבד לשפחה כנענית עריכה

  ערך מורחב – עבד עברי שרבו מסר לו שפחה כנענית

זכותו של האדון לדרוש מעבדו העברי לייחד לו שפחה כנענית כדי שיולידו בשבילו ילדים - עבדים, בעל כרחו ובעל כרחה של השפחה.[20] דינם של הילדים כעבדים כנעניים לכל דבר ואינם נחשבים על פי ההלכה היהודית לבניו של האב הביולוגי. להלכה דין זה נוהג רק בעבד שנמכר על ידי בית דין ולא במוכר עצמו.[7]

תנאים סוציאליים של עבד עברי עריכה

  ערך מורחב – עבודת עבד בעבד עברי

בתורה נעשית הבחנה בין עבד עברי, לבין עבד כנעני. בניגוד לעבד הכנעני, לעבד העברי תנאים סוציאליים המעוגנים בהלכה ומחייבים בצורה חד משמעית את בעליו.

כאמור, עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ולכן חלה על הבעלים החובה לספק לעבד מספר זכויות סוציאליות. זכויותיו העיקריות של העבד הן:

  1. אין להשפיל את העבד:[21]
    • אסור לקרוא לעבדו בשם "עבד" דרך בזיון
    • אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות, כלומר כל עבודה שאדון לא היה מבצע גם תמורת כסף.
  2. אין להעבידו עבודת פרך:
    • אסור להטיל על העבד עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק נדרש.
    • אסור להעביד את העבד בעבודות שהבעלים אינו מפיק מהן תועלת.
  3. אם העבד היה נשוי לפני שנמכר לעבדות על האדון לדאוג לאישה ולילדים לכל צורכיהם, ואף אם התחתן תוך כדי עבדותו ובתנאי שהאדון הסכים[22].
  4. יש לדאוג לעבד למזון, שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון. ישנו דגש על שוויון מוחלט בין העבד לאדון.[23]
  5. אין לפגוע בעבד פיזית. פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון, כמו כל פגיעה באדם רגיל.[24]

בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבד, אמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".[25] משפט זה נאמר על מקרה בו לדוגמה ישנה כסות אחת לאדון ולעבד, האדון לא יכול לקחת את הכסות לעצמו מצד הדין השוויוני שנלמד מהפסוק ”כי טוב לו עמך.” (ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק ט"ז) אך הוא גם לא יכול למנוע משניהם מלהשתמש בכסות כיוון שזו מידת סדום, כך שהאדון מחויב לתת לעבד את הכסות.[26]

עבד נרצע עריכה

 
מרצע.

כאמור, עבד עברי הנמכר על ידי בית דין משתחרר לאחר זמן קצוב של שש שנים. אם הוא רוצה להמשיך לעבוד את אדוניו, מסיבות שונות כמו אהבת האדון וסביבתו התומכת, או בשל אהבת השפחה הכנענית שנתן לו אדונו וילדיו ממנה, התורה מצווה לרצוע את אוזנו במרצע (לעשות בה חור) על מזוזת הדלת. ”וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם”.[27]

התורה מתייחסת בשלילה לעניין, שהרי "כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים".[28] וכן דרשו בגמרא:

רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים"[29] - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע. ורבי שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם

[28]

הרב אשר וייס מבאר שהחומרה הרבה בה התייחסה התורה לעבד המבקש להישאר תחת אדוניו נובעת מכך, שבעוד שבעבדות רגילה, השעבוד נובע מתוך אילוץ, כאן העבד מכריז "אהבתי את אדוני". הוא מביע אהבה למצב בו הוא מוותר על השעבוד המוחלט לה', ומקבל על עצמו שעבוד לאדם, ועל כן התורה קובעת שעליו להיענש פיזית על ידי הרציעה.[דרוש מקור]

תהליך הרציעה עריכה

כדי להפוך ל"עבד עולם", העבד עובר תהליך שבמהלכו רוצע אדונו את אוזן העבד בדלת, כלומר מעביר את המרצע דרך אוזנו ודרך הדלת. אף שבתורה כתוב "עבד עולם" חז"ל פירשו שמדובר עד היובל, ובבוא שנת היובל, העבד העברי ישתחרר אף בעל כורחו ואף שנרצע.

רציעת העבד מתאפשרת אך ורק אם מתקיימים כמה תנאים:

  • רק גבר נרצע, ולא אמה עברייה.[30]
  • עבד ממשפחת כוהנים לא יהיה עבד נרצע, כיוון שאסור להטיל מום בכוהנים משרתי הקודש.[31]
  • עבד יכול להיות נרצע רק אם לו וגם לאדונו אישה ובנים[32].
  • להלכה, נרצע רק כאשר מכרוהו בית דין, ולא כאשר מכר את עצמו.[7][33]
  • העבד אינו עיוור או חסר יכולת הליכה (חיגר).
  • תנאים רבים נוספים למקרים ספציפיים,[34] כמו אם היה העבד חולה, או אדונו חולה, אינו נרצע, ואם אין אדונו אוהבו אינו נרצע.
  • העבד חייב לחזור על דבריו שרצונו להפוך לעבד עולם, פעם בתחילת העבדות ופעם נוספת לקראת סוף שש השנים, ואין זה מספיק שיביע רצונו פעם אחת בלבד.[35]

המקורות ההלכתיים מחמירים על התהליך של בחירת האפשרות של עבדות "עולם" בדרך פרשנות שאינה מובנת מפשט המקרא, עד כי קשה היה למצוא מציאות בה נרצע העבד.[36] המטרה של ההלכה הזו, היא לוודא כי העבד באמת מסכים להפוך לעבד נרצע, ועם זאת, מבטיחה אפשרות של חרטה של העבד. בנוסף, הרציעה של העבד נעשית באיבר רגיש, דבר שהופך את העבד לבעל מום (בשונה מתנוך האוזן ובמרצע גס).[37]

אסור לעשות את הרציעה על ידי סם שעושה חור באוזן, כיוון שבדרך הזאת, הרציעה נעשית כבדרך אגב, ולא על ידי האדם, כפי שמחייבת התורה.[37]

מצוות הענקה עריכה

  ערך מורחב – מצוות הענקה

כאשר העבד משתחרר, חלה על האדון חובה להעניק לו מענק בסכום קבוע, על פי האמור בתורה ”וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ”.[38] לפי הרמב"ם, מצוות הענקה נוהגת רק בעבד שמכרו בית דין, ולא בעבד שמכר עצמו. חז"ל פירשו שמדובר בשווה ערך של לפחות שלושים סלעים, אך חז"ל כבר דרשו: ”מה במצרים נתתי לך ברוחב יד, אף אתה תתן לו ברוחב יד”.[39] שווה ערך זה צריך להיות מן הצומח או מן החי, אך לא מן הדומם. סכום זה יאפשר למשתחרר להתחיל את חייו החופשיים מחדש, ולהשתקם. אם האדון לא מקיים את מצוות ההענקה לעבד בשחרורו, הוא עובר על מצוות לא תעשה.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ כאמור בערך, על פי ההלכה לא תיתכן מציאות של עבד עברי בזמן שהיובל אינו נוהג. עם זאת, קיימים בהלכה מצבים חריגים שבהם יהודי יכול להיות משועבד לאחרים, אך הוא לא נחשב ל"עבד עברי" ודיניו שונים מדיני עבד עברי המפורטים בערך זה[9]. רבי מאיר שמחה הכהן העלה אפשרות שבה עבד עברי לא משתחרר, במקרה שנרצע לפני שבטלו דיני היובל, ולא הספיק להשתחרר עד שכבר בטלו התנאים ההלכתיים המאפשרים את הנהגת היובל, ישאר עבד עד יום מותו, כיוון שאין לו דרך אחרת להשתחרר[10].

הערות שוליים עריכה

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה א'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ב'
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים, פרק א', הלכה א'; ספר מצוות גדול, עשה פ"ג
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ה'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה י'
  6. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ב'
  7. ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ד, עמוד ב'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה י"ב
  9. ^ ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ז, סעיפים י"ד-ט"ז
  10. ^ ראו משך חכמה, ספר שמות, פרק כ"א פסוק ו'
  11. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ד, עמוד ב' ודף ט"ו, עמוד ב'
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ב', הלכות ב'ו'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט"ו, עמוד ב'
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ב'
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ב', הלכות ז'ח'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט"ז, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ד'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ז, עמוד ב'
  18. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכות ד'ה'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ט"ז, עמוד ב'
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכות ג'ד'
  21. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ו'
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה א'
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ט'
  24. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה י'
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ', עמוד א'.
  26. ^ תוספות, מסכת קידושין, דף כ', עמוד א', ד"ה "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".
  27. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים ט"וי"ז
  28. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ב
  29. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק נ"ה
  30. ^ תוספתא, מסכת סוטה, פרק ב', הלכה ח'
  31. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ח'
  32. ^ מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, משפטים פרשה ב', ד"ה
  33. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ו'
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ב, עמוד א'
  35. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה י'
  36. ^ אוצר דינים ומנהגים
  37. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'
  38. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"גי"ד
  39. ^ ספרי על דברים ט"ו, פסוקים י"ג-ט"ז