עביד איניש דינא לנפשיה

עביד איניש דינא לנפשיהארמית: עושה אדם דין לעצמו) הוא מחלוקת הלכתית בשאלה האם אדם יכול ליטול את החוק לידיו.

עביד איניש דינא לנפשיה
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'
משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה י"ב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הדיוןעריכה

דין זה מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו.[1]

הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב). משמע מדבריו של הרמב"ם כי עשיית דין עצמאית היא מעשה רצוי, היות שכתב יש לאדם לעשות דין לעצמו.

לעיתים עשיית דין עצמאית מחליפה חוסר-אונים של מערכת אכיפת ההלכה. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גנבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו.[2]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.