עביד איניש דינא לנפשיה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
בהלכה ובמשפט העברי, נדונה שאלת הסמכות לעשיית דין עצמית, כלומר שאלת זכותו של אדם ליטול את החוק לידיו ולהשתמש בכוח כדי לשמור על זכויותיו הממוניות והמשפטיות מבלי לפנות לבית הדין, שהוא הגוף הממונה על עשיית הצדק ועל שמירת החוק. בתלמוד ובפוסקים מכונה המושג עביד איניש דינא לנפשיה (בארמית: עושה אדם דין לעצמו).
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה י"ב |
  | |
ככלל, המגמה במשפט העברי היא התנגדות לעשיית דין עצמית, ועשיית הדין היא תפקידו של בית הדין. הדגשת מגמה מגמה זו עולה מתוך דוגמאות רבות בתורה: על "גואל הדם" נאסר להרוג את הרוצח עד שיועמד "לפני העדה למשפט" (במדבר, ל"ה, י"ב); הוריו של בן סורר ומורה נדרשים להביאו "אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים, כ"א, י"ט) ולא להענישו בעצמם; גם כאשר הופקד פיקדון והשומר טוען שהפיקדון נגנב ממנו, הבעלים-המפקיד נדרש לפנות לבית הדין (שמות, כ"ב, ז').[1] למרות זאת, חז"ל וההלכה מכירה במקרים מסוימים בזכותו של האדם לעשות את דינו בעצמו, וישנה מחלוקת על היקף הזכות הזו.
הדיוןעריכה
דין זה מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו.[2]
הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: ”יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו” (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב).
לעיתים עשיית דין עצמאית מחליפה חוסר-אונים של מערכת אכיפת ההלכה. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גנבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו.[3]
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- אסופת מאמרים בנושא עביד איניש דינא לנפשיה, באתר ספריית אסיף
- הערך "עביד אינש דינא לנפשיה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מיכאל ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ א – דין דיין ודיון (תשס"ב), עמ' 164–176
- ידידיה כהנא, עביד איניש דינא לנפשיה, באתר "ישיבה"
- יהודה יפרח, השלכות מסוגיית עשיית דין עצמית לקונספט חינוכי
- הערך "עביד איניש דינא לנפשיה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שולייםעריכה
- ^ מיכאל ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ א – דין דיין ודיון (תשס"ב), עמוד 164.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'.
- ^ פסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא,פרק א' סימן כ'.
.jpg){kind=small}