עברית בעברית

שיטת הוראה

"עברית בעברית" היא שיטה בהוראת העברית שפותחה על ידי יצחק אפשטיין. עקרונותיה היו: לימוד טבעי הקרוב לאופן שבו נלמדת שפת אם; שיתוף כל החושים; לימוד על דרך האינדוקציה – מהפרט לכלל; ההוראה מדורגת בהיבטים מגוונים: קל מול כבד, קרוב מול רחוק, מוכר מול בלתי מוכר; התבססות על תחומי העניין של הילד; על קשר קרוב עם הסביבה הטבעית; שילוב שירה ומשחק; השפה שימשה כלי לאומי לצורך חידוש ההתיישבות בארץ.

עקרונות אלה התפרסמו במאמר "עברית בעברית", ב"השילוח" ב-1898 ופותחו במהלך השנים לשיטת ההוראה המרכזית בתקופת תחיית הלשון העברית. "זרם העובדים", שדגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי, פעל לאורה עד שנות החמישים של המאה ה-20. השיטה נפוצה גם בבתי ספר יהודיים מחוץ לארץ ישראל. בן-ציון טרגן השתמש בה באלכסנדריה שבמצרים מ-1905.

כמאה שנה לפני אפשטיין, מתאר שלמה מיימון באוטוביוגרפיה שלו "חיי שלמה מימון" את שיטת ההוראה בחדר שבו למד כלימוד של עברית ללא הנחיות דקדוקיות כלשהן (דבר הנראה בעיניו פגום מיסודו[דרושה הבהרה]), ולמעשה כחיקוי של הדרך שבה אדם לומד את שפת אמו.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  ערך זה הוא קצרמר בנושא חינוך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.