עגבניית שרי

עגבניית שרי (שם מדעי: Solanum lycopersicum var. cerasiforme) היא זן קטן של עגבנייה, פופולרי בעיקר כחטיף, בסלטים, כקישוט לאוכל ובהכנת רטבים. טעמן של עגבניות השרי דומה לזה של העגבנייה הביתית, אולם אינו זהה, ולרוב הן מתוקות יותר. קוטרן נע בין 3 ל-10 ס"מ, וצורתן בין כדורית לאליפטית. שמה של עגבניית השרי נובע מצורתה המזכירה דובדבן (Cherry באנגלית).

קריאת טבלת מיוןעגבניית שרי
Geschnittene Tomaten.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: סולנאים
משפחה: סולניים
סוג: סולנום
מין: עגבנייה מתורבתת
תת־מין: עגבניית שרי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Solanum lycopersicum var. cerasiforme
Voss, 1894

היסטוריהעריכה

 
ורטומנוס - דיוקן קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני. ג'וזפה ארצ'ימבולדו, 1590. פניו של הקיסר מורכבות מפירות וירקות ומרכיבי שפתו התחתונה של הקיסר מזכירים עגבניות שרי. למרות הדמיון, האובייקטים המצוירים אינם עגבניות שרי (לא נמצאו התייחסויות לעגבניות שרי באיטליה מאותה התקופה, גם לא בשיר שמתאר את היצירה; בוטנאים זיהו את האובייקטים כדובדבנים)[1].

מקורה של עגבניית הבר באמריקה הדרומית. העגבנייה המקורית הייתה קטנה מאוד, כגודלה של אפונה, ומתוקה מאוד. היא תורבתה לראשונה במקסיקו אך איננו יודעים כיצד הגיעה למקום ומדוע בויתה לראשונה דווקא שם. במקסיקו גודלו עגבניות במגוון גדלים, צורות וצבעים. ככל הנראה, האצטקים ובני האינקה, ילידי האזור, גידלו עגבניות שרי עוד לפני שהצליחו לגדל עגבניות גדולות.[2]

זני עגבניות, ובכללן גם עגבניות שרי, הובאו לאירופה במסעות מספרד לעולם החדש.[2] יש להניח כך משום שישנן עדויות לקיומן באירופה החל מהמאה ה-17.[3]

התיאור האירופי המפורש המוקדם ביותר, ככל הנראה, מופיע בחיבורו של הבוטנאי השווייצרי גספר בוהין: "תצוגת צמחים מאוירת" שראה אור בשנת 1623. בספר מתואר זן בצורת אשכולות שדומה לדובדבנים.[1] בשלהי המאה ה-18 הופיעו כבר עשרות אזכורים של עגבניות השרי בכתבי עת ומגזינים שונים.[1]

עגבניות השרי לא היו נפוצות ופופולריות עד המחצית השנייה של המאה העשרים, הן היו נדירות מאוד וכמעט לא נמכרו; השימוש בהן נעשה בגידול פרטי או לצורכי קישוט.[2] אלא שבשנות השבעים והשמונים זינקה הפופולריות של עגבניות השרי,[2] כך לדוגמה, שכיחות המונח בספרים שנסרקו על ידי Google עלתה באופן משמעותי בעשורים הללו.[4]

 
עגבניות שרי הדומות לזן שפיתחו קידר ורבינוביץ', בעלות שני טורים מסודרים סביב הגבעול

לפופולריזציה ותחילת המסחר בעגבניות שרי אחראית הרשת הבריטית מרקס אנד ספנסר. בסוף שנות השבעים של המאה העשרים רצו אנשי הרשת לשווק זן טעים יותר של עגבניות. העגבניות המסחריות באותה תקופה נקטפו לפני שהבשילו כדי שחיי המדף יהיו רווחיים, לכן איבדו מטעמן וקליפתן הייתה עבה. אנשי הרשת היו מעוניינים בזן טעים יותר, בעל חיי מדף ארוכים יותר.[2] אנשי הרשת פנו לחקלאי הבריטי ברנרד ספרקס שסיפק עגבניות לחנויות והביעו את הרצון בעגבניות מוצלחות יותר. לאחר מספר הכלאות בין זני עגבניות שרי הגיע ספרקס לתוצאה משביעת רצון ובראשית שנות השמונים הרשת החלה לגדל ולמכור את הזן המסחרי הראשון של עגבניות שרי באנגליה, ספרד, קפריסין, ולאחר זמן מה גם בדרום אפריקה.[2] במקביל לפנייה לספרקס, אחד ממדעני המזון הראשיים ברשת, נתן גולדנברג (שבספרו הגדיר את עצמו כציוני שהתעניין בהתפתחות תעשיית המזון בישראל[1]) פנה לפרופסור נחום קידר ופרופסור חיים רבינוביץ' מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים עם הרעיון לפתח זן משופר של עגבניות שרי.[2] עוד לפני הפנייה עבדו השניים על פיתוח זנים שיתאימו לגידול באקלים הישראלי החם, ביניהם זן עגבניות רגילות בעלות חיי מדף ארוכים, זאת בעידוד הממשלה הישראלית שקידמה את הנושא.[1] לדברי רבינוביץ', הרצון בפיתוח זן עגבניות שרי היה הדדי; גולדנברג סיפק מימון ואת כל הזרעים שהיו זמינים באותה תקופה לגידול ביתי.[1] הזן שפיתחו קידר ורבינוביץ' היה עתיר טעם, בעל חיי מדף ארוכים, ונוח לאריזה מסחרית (שני טורים מסודרים סביב הגבעול), רישיונות לשיווק הזרעים נמכרו למספר חברות ישראליות.[1] הזן צבר פופולריות בשלהי שנות השמונים והמכירות הגיעו לשיאן בשנת 1992.[1] הפיתוח מכניס לקופת האוניברסיטה העברית יותר מכל שאר הפיתוחים המסחריים שלהם יחד.[2] בעשורים שלאחר מכן, פותחו זנים רבים אחרים ופופולריות עגבניות השרי הוסיפה לעלות.[2]

היבטים חקלאייםעריכה

הזמן העובר מזריעה לקטיף בעגבניות שרי קצר מאשר בעגבניות רגילות ונע בין 45–70 ימים, לעומת 60–85 ימים לעגבניות רגילות.

לקריאה נוספתעריכה

  • Wexler, Anna, Seeding Controversy: Did Israel Invent the Cherry Tomato?, GASTRONOMICA:THE JOURNAL OF CRITICAL FOOD STUDIES
  • גלית חמי וסופי שולמן, להמציא כל בוקר מחדש - סיפורה של החדשנות הישראלית, ידיעות ספרים, 2018, הפרק "שוות את משקלן בזהב", עמ' 110–113

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Wexler, Anna, Seeding Controversy: Did Israel Invent the Cherry Tomato?, GASTRONOMICA:THE JOURNAL OF CRITICAL FOOD STUDIES
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Nicola Twilley, Cynthia Graber Gastropod, Who Invented the Cherry Tomato?, The Atlantic, ‏2016-06-14 (באנגלית)
  3. ^ ראה פירוט בפסקאות הבאות.
  4. ^ Google Books Ngram Viewer, books.google.com (באנגלית)