פתיחת התפריט הראשי

עֶגְלָה עֲרוּפָה היא מצווה מהתורה לערוך טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח. הטקס כולל עריפת עגלה בנחל בעיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של הנרצח, וסמיכת ידי הזקנים של אותה העיר על העגלה, תוך הצהרה על חפותם.

עגלה ערופה
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, א'-ט'
משנה מסכת סוטה, פרק ט'
תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף מ"ד, עמוד ב'
משנה תורה הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ט'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קפ"א, לאו ש"ט
ספר החינוך, מצווה תק"ל, מצווה תקל"א
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תיאור המצוהעריכה

דיני המצווה מובאים בספר דברים כ"א, א'-ט'. אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים שלושה דיינים (ויש אומרים: חמישה) מבית הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין), ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן"[1]. אז, עורפים את ראש העגלה בעזרת קופיץ (סכין גדולה) וקוברים אותה שם.

חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בזמן שהם עומדים בנחל: "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

חז"ל במשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן", ולפיכך הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו היא, שזקני העיר אומרים שלא נמנעו מללוותו ומלתת לו אוכל. חכמי בבל מסבירים את זה על פי הירושלמי על הנהרג שלא ליוו אותו ונתנו לו את המענה הכלכלי ולכן הלך מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל מסבירים שמשמעות ההכרזה היא, שזקני העיר אומרים שלא 'עמעמו' את דינו של הרוצח[2].

לאחר טקס עריפת העגלה, קיים אסור לעבוד במקום עבודה חקלאית, הנעשית בגוף הקרקע, אך מותרת עבודה שאינה נעשית בגוף הקרקע, כגון סיתות אבנים.

אם לאחר עריפת העגלה נמצא הרוצח – הרי הוא נידון למוות ככל רוצח, ואין עריפת העגלה פוטרת אותו מן העונש.

הטקס בימינועריכה

המשנה מציינת שמשרבו הרוצחים, בזמנו של אלעזר בן דינאי, הטקס בוטל[3], וזאת בשל ההרוגים הרבים שנעלמו הורגיהם.[4] בתוספתא מוסבר שהמצווה בוטלה משום שהיא נעשית רק כאשר לא נודע מי הרוצח, ובתקופה זו היו רוצחים בגלוי.[5] לפי פרשנות המנחת חינוך, המצווה נוהג בכל תוקפה בעת שבני ישראל יושבים על ארצם ואף כשאין בית המקדש בנוי ואין הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית. כל זה רק בתנאי שבני ישראל על ארצם וגם קיימת מועצת הסנהדרין של שבעים זקנים.[6]

דיני העגלה הערופה מפורטים בפרק ט' של מסכת סוטה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על פי תורה, נחל איתן הוא נחל שהמים זורמים בו תמיד ואינו יבש לעולם (לפחות לא פעם אחת ב-7 שנים).
  2. ^ כלומר: שלא התעלמו מחובתם לדון את הרוצח; ע"פ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ט', הלכה ו'
  3. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט'.
  4. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 16.
  5. ^ תוספתא, סוטה, פרק יד, הלכה א.
  6. ^ מנחת חינוך לחינוך מצווה תק"ל, סעיפי קטן ב, יג, כה