עדנה פאר
עדנה פאר היא עיתונאית ושדרנית ישראלית, עורכת ומגישה של תוכניות רדיו וטלוויזיה.
.jpg) | |
| עדנה פאר, 1986 | |
| לידה |
שנות ה־30 של המאה ה־20 רומניה  |
|---|---|
| שם לידה |
עדנה קופרשטיין |
| מדינה |
ישראל |
| מקום מגורים |
תל אביב-יפו, רעננה |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מעסיק |
קול ישראל |
| פרסים והוקרה |
פרס סוקולוב |
  | |
ביוגרפיה עריכה
פאר נולדה ברומניה. עלתה ארצה עם הוריה ב-1940 והתחנכה בתל אביב, בתם של אסתר (לבית אלגורט) והסופר, העורך והפובליציסט לייב קופרשטיין. את הקריירה הרדיופונית שלה התחילה כילדה בת 6 באולפן הילדים של "קול ישראל". את שירותה הצבאי עשתה כקריינית ומגישה ב"גלי צה"ל",[1] והמשיכה לערוך ולהגיש שם תוכניות גם לאחר שחרורה משירות סדיר.
פאר למדה באוניברסיטה העברית בירושלים בלשנות ומדע המדינה והשתלמה במינהל ציבורי בבריטניה. בשנת 1965 החלה לעבוד ב"קול ישראל", כקריינית, שעיקר עבודה הייתה כמגישה[2] של תוכניות מוזיקה. היא תוארה על ידי צבי לביא: "היא מוכרת לציבור רחב של מאזינים בתור מגישה שובבה של תוכניות מוזיקה קלה ופזמונים. היא מרשה לעצמה להתבדח, להעיר הערות קלילות - והכל בגבולות הטעם הטוב והמעודן."[3]. במהלך עבודתה היא הרבתה לבקש מאלימלך רם שייתן לה הזדמנות לערוך תוכניות, ומבוקשה ניתן לה בעת שאחד העורכים חלה. פאר הוכיחה את עצמה בהזדמנות זו בתוכנית "החוזרים בתשובה"[4], ובעקבות זאת ערכה באופן קבוע תוכניות בסדרה "בשולי החברה"[3]. באמצע 1970 החלה להגיש תוכנית ראיונות שבועית עם אנשים שגורלם המר להם, שנקראה "זה אכפת לי". התוכנית שודרה במשך עשר וחצי שנים וריגשה מאזינים רבים שלעיתים יצאו לסייע למרואיינים[5]. התוכנית אופיינה במאבק באטימות חברתית ופוליטית באמצעות סיפורים אנושיים של הפרט. עלילות מרואייניה היו, רובן ככולן, בבחינת "חשיפה ראשונה" ובלעדית באמצעי התקשורת, ובכך היא יצרה ז'אנר חדש של תוכניות רדיו. אלפי המרואיינים שגוללו במסגרת שידור זו את סיפוריהם תוך כדי התרחשותם באו מכל שכבות החברה, רבים גם משוליה החשוכים. במקביל, בשנים 1971-1976 ערכה והגישה את תוכניתה "בד' אמות"[6]. היא גם הגישה בשנים 1970-1974 את תוכנית הד"שים "ממנה אליך" בגלי צה"ל[7].
בשנת 1979 הכינה פאר תוכנית על ביזה במבצע ליטני. התוכנית נפסלה על ידי ממלא מקום מנהל הרדיו בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף לפיד.[8] בינואר 1980, הורדה תוכניתה "זה אכפת לי", לאחר שנטען כלפיה שהתוכנית מתמקדת בסיפור הסובייקטיבי של המרואיינים ולא נעשה מאמץ מספיק לבירור האמת האובייקטיבית ולמתן איזון ראוי. פאר, לעומת זאת, טענה שאופי התוכנית אינו מאפשר מתן תגובה במקום וקיבלה לכך גיבוי ממועצת העיתונות[9]. היא טענה שהתוכנית הורדה בגלל רדיפה של שמאלנים ברשות השידור[10] ובעקבות זאת נטלה חופשה מרשות השידור[11] ועברה לגלי צה"ל בה המשיכה בתוכנית ראיונות אישית[12] שנקראה "אוזן קשבת", והשתתפה בהכנות לשידורי טלוויזיה בשיתוף הטלוויזיה החינוכית. באוקטובר 1982 החליט הרמטכ"ל, רפאל איתן, למנות את פאר למנהלת התוכניות בתחנה. מינוי זה זכה להתנגדות של רבים מעובדי התחנה[13] וכדי להתגבר על ההתנגדות חוילה פאר והוענקו לה דרגות סא"ל[14]. העובדים פנו לבג"ץ, שדחה את העתירה, ופאר נכנסה לתפקיד באפריל 1983[15] וסגנית מפקד תחנת "גלי צה"ל", רון בן ישי, עמו היו לה יחסים עכורים[16].
כשחזרה ל"קול ישראל", המשיכה פאר בשידורי סדרות התוכניות הדוקומנטריות והאישיות שלה. כמו כן תחקרה והגישה תוכניות טלוויזיה בערוץ 1 ובטלוויזיה החינוכית, והופיעה כקריינית ומנחה במופעים ובטקסים ממלכתיים רבים.[17]
במלחמת ההתשה[18], במלחמת יום כיפור, ובעיקר במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה, שהתה עדנה פאר עם מיקרופון "אוזן קשבת" במשך חודשים רבים בשטחי הקרב וההתרחשויות, ושידרה משם סיפורים וראיונות רבים עם לוחמים, נפגעים, ואוכלוסייה מקומית. הסיפורים וההתרחשויות שהובאו בתוכניות היו לסיפור החברה הישראלית באותה תקופה. רובן הוקלטו במעקב לאורך חודשים רבים ושנים ארוכות ברחבי ישראל, ומיעוטן בחו"ל.
במהלך שנות עבודתה פאר שידרה כ-1,800 תוכניות, בהן תוכניות דוקומנטריות, ראיונות, תוכניות אישיות ותוכניות מוזיקה. היא תחקרה, ערכה, ראיינה והגישה סדרות שונות, בהן: "פגישה לילית"[19], "ששי אישי", "המיקרופון של עדנה פאר" ו"מה אתה אומר?". במשך כ-25 שנה שידרה את תוכנית הראיונות האישית שלה, תחילה "זה אכפת לי" ובהמשך "אוזן קשבת".
עדנה פאר הוזמנה להסב רבות מתוכניות הרדיו שלה לכתבות ומאמרים ("מפנקסה של שדרנית"), והם פורסמו במשך שנים רבות במוספי השבת של "מעריב", ואחר-כך של "ידיעות אחרונות".
פאר נשואה לכירורג פרופסור אורי פרוינד, בעל עיטור המופת במלחמת ששת הימים.
פרסים עריכה
על עבודתה העיתונאית זכתה עדנה פאר בפרסים ובציונים לשבח בתחרויות בישראל, ובתחרויות בינלאומיות בחו"ל. בין השאר זכתה ב:
- פרס רשות השידור, על "החוזרים בתשובה" (תוכנית ראשונה בארץ שהוקלטה בתאי אסירים בכלא רמלה).[4]
- פרס רשות השידור, על "המכורים לסמים" (מעקב אחרי מכורים וסוחרי סמים).
- פרס הונדאס, תחרות בינלאומית בברצלונה על "קחו אותי בחזרה" (6 חדשים במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי)
- פרס איטליה, תחרות בינלאומית, ציון לשבח ראשון על "נערות במצוקה"
- תשמ"ח 1988 – פרס סוקולוב (פרס כבוד), על סדרת התוכניות "אוזן קשבת" כולה, ובמיוחד על התוכנית "מחבלת שרה על שלום" (מעקב אחרי המחבלת משנת 1971 - 1985).
- פרס פרלמן ליצירות עיתונאיות בענייני צבא וביטחון, על התוכנית "חיילים בעזה" (3 שנים ברחובות עזה ובמחנות הפליטים באינתיפאדה הראשונה – מעקב מוקלט).
קישורים חיצוניים עריכה
- אוזן קשבת - מפנקסה של שדרנית, מעריב, 6 ביולי 1979
- השלום הפרטי של מיכאל, מעריב, 10 באוגוסט 1979
הערות שוליים עריכה
- ^ רם עברון, מאזני המאזין, מחרוזת, מעריב, 15 באוגוסט 1958
רם עברון, מחאה, מעריב, 22 במאי 1959. - ^ צבי לביא, נתגלו עקבות מבצע המתיחה בקול ישראל, מעריב, 22 במאי 1966.
- ^ 1 2 צבי לביא, עיניים בצבע השדה, מעריב, 23 באוגוסט 1970
- ^ 1 2 לוי יצחק הירושלמי, חשבון הנפש - ללא דתיים, מעריב, 30 בספטמבר 1968.
- ^ מי למה כמה?, דבר, 18 בפברואר 1977
דבורה אופז, אין להפסיק את התכנית, מעריב, 30 בינואר 1980 - ^ יוסי ביילין, הגידו כן לח"ן, דבר, 15 במרץ 1973
שיקום האסיר, דבר, 22 בספטמבר 1974
יוסי ביילין, עולים לאמריקה, דבר, 11 בפברואר 1975 - ^ ברדיו, מעריב, 16 ביולי 1974
- ^ נחום ברנע, קשר השתיקה (ב), דבר, 20 ביולי 1979; תובעים שידור התכנית על הביזה, דבר, 30 ביולי 1979; אליהו כרמל, פוסל כרמל, דבר, 3 באוגוסט 1979.
- ^ מותר ואסור בעתונות, דבר, 28 בפברואר 1980
- ^ רקוויאם לזה אכפת לי, דבר, 25 בינואר 1980
טובה צימוקי, עדנה פאר מאשימה הנהלת רשות השידור בציד מכשפות, דבר, 29 ביוני 1980 - ^ לפיד אישר שנת חופשה לעדנה פאר, דבר, 7 באוגוסט 1980.
- ^ נחום ברנע, הייתה להם עדנה, דבר, 15 בינואר 1982
- ^ האם תושבת תחנת גל"צ, מעריב, 5 באוקטובר 1982
- ^ עדנה פאר חוילה, מעריב, 5 בדצמבר 1982
- ^ בג"ץ דחה עתירת עובדי גלי צה"ל, דבר, 22 במרץ 1983
עדנה פאר היום לגל"צ, דבר, 20 באפריל 1983
עדנה פאר הגישה מכתב התפטרות, מעריב, 20 באוגוסט 1984 - ^ עדנה פאר הושעתה, דבר, 12 ביולי 1983
רון בן ישי מדבר, מעריב, 27 בספטמבר 1985 - ^ למשל: מסכת אור קולית בעצרת גולני, מעריב, 14 באוגוסט 1980.
- ^ 7 ימים על הגלים, מעריב, 17 ביולי 1969
- ^ רשת ב', מעריב, 28 באוגוסט 1987