עדריאל המחולתי

דמות מקראית

עַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי, דמות מקראית, שמו מופיע בספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ט.

זיהוי דמותו של עדריאלעריכה

שאול נתן לעדריאל את מרב, בתו לאישה. מרב הובטחה לדוד לאחר ניצחונו על גָּלְיָת אך שאול לא קיים את הבטחתו והיא ניתנה לעדריאל. הפרשן מצודת דוד מבאר את המילים: "וַיְהִי, בְּעֵת תֵּת"[1] כך: ” כאשר הגיעה העת שקבע לתת את מרב לדוד, והיא נתנה על ידי עצמה לעדריאל, וקבלה ממנו קדושין בלא דעת אביה.“ ייתכן כי בנישואין למרב, ביקש שאול לקשור קשרים עם היישוב בעבר הירדן המזרחי.[2]

לפי ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים ח'ט' נמסרו חמשת בניה של מיכל עם עדריאל לידי הגבעונים, והוצאו להורג. בספר שמואל ב' נכתב כי מיכל בת שאול הייתה אשתו של עדריאל ואף ילדה לו ילדים. חז"ל ביארו כי הם נקראים בני מיכל בגלל שהיא גידלה את ילדיה של מרב.[3] בתוספתא (סוטה יא,יז; וכן סנהדרין יט ע"ב) מובא ביאור אחר: "מקיש נשואי מרב לנשואי מיכל מה נשואי מיכל לפלטי בן ליש בעבירה אף נשואי מרב לעדריאל בעבירה היה". כלומר אכן מיכל נישאה לפלטי ולעדריאל, אלא ללמדנו שנישואי מירב לעדריאל היו בעבירה (ויוצא שהבנים הללו שנמסרו להריגה היו ממזרים).

הקושי נובע מהכתוב בשמואל ב', ו', כ"ג: ”וּלְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.“ רד"ק בפירושו לשמואל א', י"ח:” כלומר בסת' כתרגומו ברז כדי שיראה כי דברי שאול אמת ולא דברי התול ושקר ויש מרז"ל שאמרו כי שתיהן היו לדוד לנשים ואחר מיתת מירב נשא מיכל ועדריאל בעבירה נשא את מירב ומהם אמרו כי קדושי טעות היו לו לדוד במירב ובהיתר נשאה עדריאל“.

אם עדריאל הוא בנו של ברזילי הגלעדי המוזכר בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ח' וספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ז, אזי עדריאל הגיע ממשפחה ממעמד גבוה. ביסוס לכך הוא זיהוי מקומה של אבל מחולה בעבר הירדן, בארץ גלעד. אולם זיהוי זה נתקל בקושי. כפי שנכתב לעיל, ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים ח'ט', דוד נותן את חמשת בני עדריאל לגבעונים כנקמת דם בבית שאול, לא סביר להניח שדוד מסר להריגה את נכדיו של ברזילי הגלעדי, שדאג לו ותמך בו כלכלית בימי מרד אבשלום בנו.

יש הסוברים כי "אבל מחולה" היא תל אבו צוץ הממוקם ליד מעברות הירדן ממזרחה למחולה כיום.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמואל א', י"ח, י"ט.
  2. ^ משה גרסיאל, עולם התנ"ך: שמואל א', תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 166.
  3. ^ בבלי, סנהדרין, י"ט, ע"ב.