עדשה תרבותית

מין צמח ממשפחת הקטניות

עדשה תרבותית (שם מדעי: Lens culinaris) היא מין צמח ממשפחת הקטניות. זרעי העדשה - העֲדָשִׁים, משמשים למאכל.

קריאת טבלת מיוןעדשה תרבותית
צמח העדשה, פירות, תרמילים ופרחים
צמח העדשה, פירות, תרמילים ופרחים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: קיטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: פרפרניים
סוג: עדשה
מין: עדשה תרבותית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Lens culinaris
מדיקוס, 1787

צמח העדשה הוא צמח חד-שנתי. הזריעה היא לקראת סוף החורף (באקלים ים תיכוני) וזמן הגידול נע בין 70–105 יום. גובה הצמח 20–70 ס"מ, ולו פרחים קטנים בצבעים לבן, ורוד או כחלחל. לצמח תרמילים המכילים בין 1–3 זרעים. קיימים שני תת-מינים: קטני זרע בעלי זרעים בקוטר 3–6 מ"מ, וגדולי זרע בעלי זרעים בקוטר 7–9 מ"מ.

עדשים בצבעים שונים

זרעי הצמח, הם העדשים, משמשים את האדם למאכל כבר מתקופה קדומה. ראיה לכך היא הימצאות עדשים ביישובים מהתקופה הנאוליתית. קיימות עדשים במגוון צורות וצבעים, בהן ירוקות/חומות, כתומות/אדומות ושחורות. העדשים מזינות ביותר ומכילות כמות גבוהה של חלבון, מינרלים, ויטמינים וסיבים תזונתיים. תכולת החלבון הגדולה של העדשים (כ-30% בעדשים לא מבושלות) הופכת אותן למרכיב תזונתי חשוב בתזונתם של צמחונים וטבעונים, ובמטבחים צמחוניים כגון המטבח ההודי.

העדשים משמשות להכנת מגוון מאכלים: מסלטים, מרקים (מרק עדשים) ונזידים ועד קציצות. תבשיל עדשים נפוץ הוא "דאל" הודי, המוכן לרוב מעדשים צהובות, עגבניות, בצל וזרעי כוסברה.

כגידול בחקלאות התעשייתית המודרניתעריכה

העדשה התרבותית היא גידול מסורתי בחקלאות הים-תיכונית. בנוסף לאגן הים התיכון, העדשה נפוצה גם בדרום-מערב אסיה, באתיופיה ואף ביבשת אמריקה. בישראל העדשה היא גידול חורפי בדומה ליתר קטניות המאכל שגדלות בישראל כגון חמצה, אפון ופול. קטניות אלה נזרעות לרוב במחצית החורף. בשנים שחונות עולה חלקה של העדשה בשדות המזרע מאחר שתקופת גידולה קצרה יותר משל יתר הקטניות.

גידול העדשים בישראל הפך פחות נפוץ לאחר קום המדינה והיה מוגבל למגזר הערבי, כיום הוזנח הגידול כמעט כליל בגלל הצורך בעבודת ידיים רבה בזמן האיסוף וכן בשל היבולים הנמוכים.[1]

העדשים ביהדותעריכה

עדשים נזכרות פעמים רבות בתנ"ך ובספרות חז"ל. האזכור הידוע ביותר, הוא בסיפור מכירת הבכורה של עשו ליעקב תמורת לחם ונזיד עדשים. בנוסף לשימוש היומיומי בעדשים, הן נחשבות ביהדות למאכל אבלים, שצורתן צורת עיגול, ואין להן פה (פתח), סימן למוות שהוא כגלגל החוזר בעולם, ואין לאבל פה כי הוא שותק מכאב לב[2]. ומסיבה זו יש הנוהגים לאכול עדשים בסעודת הבראה ובסעודה מפסקת בערב תשעה באב.

העדשים מוזכרות ארבע פעמים בתנ"ך, תמיד בלשון רבים: פעמיים עם פול ומרכיבי מזון חשובים אחרים (שמואל ב' י"ז כח; יחזקאל ד ט), ומהן מכינים נזיד אדום (בראשית כה לד). הצמח היה מגידולי ארץ ישראל בתקופת דוד: "ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים" (שמואל ב' כג יא). זיהוי העדשים הוא חד משמעי בכל התרגומים והפירושים. צמח זה הוא מגידולי העולם העתיק ושרידיו נמצאו באתרים רבים במזרח הקרוב וכן בארץ ישראל באתרים מתקופת המקרא. הוא נזכר רבות בספרות חז"ל ובימי הביניים[3].

במעשייה השוודית "הנסיכה על העדשה" מודגם פינוקה של האריסטורקטיה בכך שנסיכה מפונקת אינה מצליחה להירדם על מיטה שמתחתיה מונחת עדשה אחת.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לדיז'ינסקי, ג., עדשים בארצנו, ‏1989
  2. ^ שבלי הלקט הל' אבלות.
  3. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים, תשע"ב, עמ' 101


עדשה (טריה)
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 8.26 ג'
קלוריות 352 קק"ל
חלבונים 24.63 ג'
פחמימות 63.35 ג'
שומן 1.06 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 2 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.873 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.211 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 2.605 מ"ג
 ‑ ויטמין C 4.5 מ"ג
ברזל 6.51 מ"ג
סידן 35 מ"ג
אשלגן 677 מ"ג
נתרן 6 מ"ג
סיבים תזונתיים 10.7 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני