פתיחת התפריט הראשי

עוג'ה אל-חפיר

תחנת הרכבת הטורקית בעוג'ה אל-חפיר. משמאל: מגדל-מיכל שסיפק מים לקטרי הרכבת. מימין: שריד קיר המשרד של מנהל התחנה.

עוג'ה אל-חפיר היא צומת דרכים עתיק סמוך לבארות מים בוואדי עוג'ה אל-חפיר, בנגב המערבי על גבול מדבר סיני. בצומת נפגשו דרכי המסחר העתיקות שהובילו מאזור פטרה, וחצי האי ערב בדרום לחוף הים התיכון בצפון, מצרים ומדבר סיני ממזרח והרי יהודה ממערב. המקום היה למעבר הגבול ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים.

מקור השםעריכה

הנחל הסמוך, ואדי עוג'ה פירושו בערבית המתפתל או המפותל, חפיר בערבית משמעו סכר או מאגר מים, על שם בורות המים והסכרים הרבים באזור שנבנו עוד מימי הממלכה הנבטית.

היסטוריהעריכה

 
מפת תוכנית החלוקה בה אזור עוגה נכלל בשטח המדינה הערבית יחד עם רצועת עזה
 
מפת "תוכנית הרוב" של ועדת אונסקופ ששרטט הדיפלומט השוודי פאול מוהן. המדינה היהודית בירוק. ועדת אד הוק גרעה משטח המדינה היהודית 7% נוספים המשיקים לגבול עם מצרים באזור עוג'ה והחלטתה היא שהתקבלה על ידי העצרת הכללית כגבולות החלוקה

ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים עלתה חשיבותו של המקום, משום היותו נקודת גבול, והעות'מאנים הקימו במקום מרכז מינהלי לאזור בשם "עוג'ה אלחפיר" (או עוג'ה עלע'פיר). נבנה גם בית חולים אשר חלקו נשתמר עד ימינו.

במלחמת העולם הראשונהעריכה

במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה עוג'ה אלחפיר למרכז לוגיסטי צבאי ונקודת יציאה ליחידות הצבא העות'מאניות והגרמניות שפעלו במרחב חצי האי סיני במלחמת העולם הראשונה. מסילת הרכבת הצבאית שסללו העות'מאנים בסיוע הגרמני - מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה, הגיעה ב-10 במאי 1916 לעוג'ה, ומשם נמתחה לקוסיימה. בחציית נחל ניצנה בנו הטורקים גשר בן 8 קשתות ממנו נותרו רק האומנות. השרידים היחידים לתחנת הרכבת הם מגדל מים למילוי דוודי המים של מנועי הקיטור של הקטרים, קיר מבית מנהל התחנה ושרידי הסוללות עליהם הונחו פסי הרכבת (המסילה התפצלה ל-8 הסתעפויות).

בתקופת המנדטעריכה

בתקופת המנדט הבריטי, בשנים 1935 - 1938, נערכו חפירות ארכאולוגיות במקום ונתגלה העיר הנבטית ניצנה ו-195 מגילות פפירוס בחורבות העיר, הידועות בשם הפפירוסים של ניצנה. כמו כן נבנתה במקום תחנת משטרה. בזמן המרד הערבי הגדול נבנה במקום גם מחנה מעצר[1]. בשנת 1934 החלה ממשלת המנדט לסלול כביש בין עזה, עוג'ה אל-חפיר ועקבה[2], ונסללה הדרך בין ביר עסלוג', שמדרום לבאר שבע לעוג'ה אל-חפיר[3]. ב-1946 החלו להקים גדר לאורך הגבול בין ארץ ישראל ומצרים[4].

תוכנית החלוקהעריכה

באוגוסט 1947, המליצה ועדת אונסקופ, ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, לכלול את אזור עוג'ה אל חפיר בשטח המדינה היהודית. אך בתחילת נובמבר 1947 הסכים משה שרת, שהיה נציג היישוב היהודי בעצרת או"ם לוותר על רצועה ברוחב 30 קילומטר באזור עוג'ה לטובת המדינה הערבית[5]. על פי תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף ב-29 בנובמבר 1947, הייתה עוג'ה אל-חפיר חלק משטח המדינה הערבית יחד עם רצועת עזה.

לאחר קום המדינהעריכה

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948, בהתאם לתוכנית החלוקה, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על ידי הצבא המצרי. האזור נכבש במהלך מבצע חורב ב-30 בדצמבר 1948[6][7], על ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור הנגב המערבי[8]. ובמהלך ינואר 1949 אף חדרה החטיבה לתוך שטח סיני[9] .

במהלך הדיונים על הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים הייתה מחלוקת לגבי האזור[10]. המתווך האמריקאי ראלף באנץ' הציע שהוא יהיה אזור מפורז, אך תחילה מדינת ישראל התנגדה להצעה[11]. ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949 וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, ושאזור עוג'ה אל חפיר יפורז[12].

במקום ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית עד סוף 1955, שכללה קצינים ישראלים ומצרים, אנשי או"ם וצוות משמר מתחלף מצרי-ישראלי[13]. בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע הקימה ישראל מזרחית לניצנה היאחזויות נח"ל, על ידי פלוגה בפיקודו של דני מט, שהתחזתה לאזרחים[14]. תחילה הוקמה "גבעת רות"[15] בסיוע הקיבוץ המאוחד[16] מחוץ לשטח המפורז, שיושבה ב-1 בספטמבר 1953. גבעת רות נקראה על שם תל אבו רות'ה הסמוך[17][18]. לאחר כחודש הוקמה היאחזות נח"ל קציעות בתוך השטח המפורז. בתגובה לטענות מצרים על הפרת הסכם הפירוז טענה ישראל שמדובר ביישוב אזרחי לגמרי וכי הכוחות באזור לא עובו[19][20][21]. באוקטובר אירעו באזור מספר תקריות בין ישראל למצרים בעקבות המחלוקת[22]ולבסוף ישראל השתלטה על האזור המפורז במבצע הר געש, קרב לילי בין 2 ל-3 בנובמבר 1955, אל מול גדוד מצרי שנסוג מן המקום. במרץ 1956 הוקמה ממדרום להיאחזות קציעות היאחזות נח"ל בארותיים.[23] בספטמבר 1956 פרק צה"ל את המבנים הספורים (הבנייה העות'מאנית והבריטית מראשית המאה ה-20) שנותרו במקום.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נחנך במקום, בשנת 1982, מעבר גבול בין ישראל למצרים, ותחילה שימש לתנועת נוסעים וסחורה, אך בשל התנועה הדלה, הופסקה תנועת הנוסעים והוא משמש למעבר סחורות בלבד. היקף התנועה במסוף נמצא במגמת עלייה מאז שנת 2001 עת עברו בו 4,322 משאיות ועד שנת 2007 עת עמד נתון זה על 10,875 משאיות[24]. החל משנה 2010 חלה ירידה משמעותית בהיקף התנועה במסוף ובשנת 2012 היא עמדה על 6197 משאיות לשנה. המסוף אינו פעיל בסופי שבוע ובחגים יהודים ומוסלמים. החל משנת 2013 נקרא המעבר על שמו של אריה אליאב - מעבר לובה אליאב. צידו המצרי של המעבר נקרא "אל עוג'ה".

ביולי 2006 אישרה להפקדה, הוועדה לתכנון ובנייה במחוז הדרום, תוכנית ליישוב פרברי במקום בשם "ניצנית". התוכנית כוללת בשלב הראשוני הקמת 1,500 יחידות דיור ובהמשך עתידה לאכלס כעשרת אלפים איש[25][26].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עוג'ה אל־חפיר, דואר היום, 4 ביוני 1936
  2. ^ כביש עזה- עקבה, דואר היום, 15 באפריל 1934
  3. ^ בערבות הנגב נגדעה זרועו המזרחית של הפולש, דבר, 6 בינואר 1949
  4. ^ גדר תיל דוקרני בנבול מצרים־א"י, הבקר, 15 באפריל 1946
  5. ^ י ז לוריא, אמר־קה תובעת: עקבה לערבים, משמר, 19 בנובמבר 1947
  6. ^ עוג'ה אל חפיר בידי היהודים, דבר, 30 בדצמבר 1948
  7. ^ עוג'ה־אל־חפיר וביר־עסלוג' נכבשו וכוחות־האויב מוגרו, הארץ, 2 בינואר 1949
  8. ^ הנספח הצבאי הבריטי יצא מקהיר לגבול מצרים - ישראל, על המשמר, 31 בדצמבר 1948
  9. ^ צבא ישראל 80 מיל מסואץ‭, מעריב, 12 בינואר 1949
  10. ^ עוג'ה אל-חפיר - אבן-הנגף בשיחות רודוס, דבר, 31 בינואר 1949
  11. ^ ישראל תתנגד לנטראליזצייה של חבל עוג'ה אל-חפיר, על המשמר, 13 בפברואר 1949
  12. ^ נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים, הארץ, 25 בפברואר 1949
  13. ^ "הרובינזונים" עוג'ה אל חפיר, על המשמר, 29 ביוני 1949
  14. ^ יוסי ביילין, תא"ל דני מט שיבה אל השורשים, דבר, 20 בספטמבר 1974
  15. ^ ניצנה יישוב נוסף בדרום, דבר, 3 ביוני 1953
  16. ^ סוכלו נסיונות חרירה נוספים לגבעת רחל, דבר, 7 באוקטובר 1953
  17. ^ המערב הפרוע, זמנים, 25 באוקטובר 1953
  18. ^ גבעת רות פורקה לאחר זמן לא רב. בעיתונות נאמר שתושביו הצטרפו לגבעת רחל. ראו: אלי ניסן, שתי אצבעות שמאלה מסוף העולם, למרחב, 5 בדצמבר 1957. גרסה אחרת הייתה שתושבי גבעת רות עברו לקציעות לאחר שהתברר שבגבעת רות אין מים. ראו: קציעות חוגגת שנתיים, דבר, 23 בספטמבר 1955. על אי קיומה בתחילת 1956 ראו: גיאוגרפיה רשמית, מעריב, 2 בינואר 1956
  19. ^ מצרים מבקשת לחץ ארה"ב להוצאת ישראל מאזור עוג'ה, מעריב, 30 בספטמבר 1953
  20. ^ ועדת שביתת הנשק דחתה טענות מצרים בענין ניצנה, הצופה, 4 באוקטובר 1953
  21. ^ גירסא מצרית לתקרית ניצנה, חרות, 7 באוקטובר 1953
  22. ^ סוכלו נסיונות מצריים לחדור לאזור ניצנה, דבר, 11 באוקטובר 1953
  23. ^ יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, יד טבנקין, 1992, עמוד 176
  24. ^ האתר הרשמי - סטטיסטיקה
  25. ^ מיכל גרינברג, יישוב חדש מתוכנן לקום על גבול מצרים - ניצנית, באתר הארץ, 4 ביולי 2006
  26. ^ אסתר זנדברגעוד שממה וגמרנו, באתר הארץ