עוני (הלכה)

מצוות הצדקה ביהדות מחייבת לתת צדקה לעניים דווקא. לפיכך ישנה חשיבות להגדיר מי נחשב עני מבחינת ההלכה.[1][2][3]

עוני מוחלט ויחסיעריכה

במשנה (לפני כ-2000 שנה) מוגדרים מספר "קוי עוני", עבור סוגים שונים של צדקה:[4]

  • מי שיש לו מזון שתי סעודות (המספיק לקיום במשך יום אחד), אינו רשאי לקחת מזון מהתמחוי הציבורי.
  • מי שיש לו מזון ארבע-עשרה סעודות (המספיק לקיום במשך שבוע), אינו רשאי לקחת כסף מקופת הצדקה הציבורית (הנגבית בכפייה מכל תושבי העיר).
  • מי שיש לו מאתיים זוז (סכום שנחשב מספיק לקיום במשך שנה),[5] אינו רשאי לקחת מתנות עניים מהחקלאים (לקט, שכחה, פאה ומעשר עני).

כל קווי-העוני הללו מסתמכים על מדידה בערכים מוחלטים, שאינם תלויים ברמת-ההכנסה של אנשים אחרים. כמו כן, המדידה בהלכה היא רב-ממדית, המביאה בחשבון לא רק את עושרו המוחלט של האדם אלא גם את יכולתו להרוויח. בפרט:[4]

  • מי שיש לו רק חמישים זוז, אבל הוא יכול להשתמש בהם למסחר שיספק לו פרנסה, גם הוא אינו רשאי לקחת מתנות עניים.
  • לעומת זאת, מי שיש לו מאתיים זוז, אבל במקביל יש לו חוב לאדם אחר (אפילו לכתובה של אשתו), והכסף שברשותו משועבד לחוב זה, רשאי לקחת.

במשנה לא נזכר בפירוש קו-עוני לעניין כספי צדקה שאנשים נותנים מרצונם החופשי. כל הראשונים מסכימים שיש גבול מסוים שמעליו אסור לקחת צדקה, וכפי שכתב ר' אפרים מרגנסבורג: "ודאי מי שאינו צריך ונוטל, גוזל עניים, שהרי אותו בעל-הבית שנתן לו - לא ייתן לעני אחר, שאומר 'כבר נתתי לאחר', נמצא אותו שלקח - גזלו לזה."[6] אולם נחלקו בשאלה האם יש "קו עוני" מוחלט לכולם, או שהגבול הוא אישי ומתייחס ליכולתו או לצרכיו של כל עני בנפרד. ומצאנו בזה שלוש דעות:

  1. קו עוני מוחלט נזכר בדברי ר' יצחק בעל אור זרוע: "ודאי אין חילוק בין לקט שכחה פאה ומעשר עני לשאר צדקה... כל מי שיש לו מאתיים זוז, לא ייטול מכיס של צדקה. והכל לפי פרנסת ביתו, כדפירש רבנו אפרים זצ"ל."[6] וכן בעל הטורים בתחילת דבריו: "יש לו מאתים זוז אפילו אינו נושא ונותן בהן, או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן, לא יטול מהצדקה כלל".[7] הוא ציטט את לשון המשנה, אלא שבמקום "לקט שכחה פאה ומעשר עני" כתב "צדקה", כי הבין שאין הבדל ביניהם. וכן השולחן ערוך בתחילת דבריו.[8]
  2. גבול אישי, המתייחס ליכולתו של העני להתפרנס, נזכר בהמשך הסימן בטור: "ויש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה. אבל האידנא(=עכשיו), שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח. תדע לך, שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפילו אם יש לו חמישים זוז לא יטול שאפשר לו להתפרנס מן הריוח, אלמא (=מכאן ש-)הכל לפי העניין. ואפשר כי בימיהם הייתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של חמישים זוז, אבל האידנא(=עכשיו) אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה."[7] וכן בהמשך הסימן בשולחן ערוך.[8]
  3. הרמב"ם הביא את דין "מאתיים זוז" רק לעניין מתנות עניים בשדה.[9] אולם לעניין צדקה, כתב רק ש"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני".[10] מכאן שלפי הרמב"ם, מצוות הצדקה תלויה בצרכיו של כל עני לגופו, ואין כלל "קו עוני" מוחלט.[3] גם בעל ספר מצוות קטן כתב:[11] "דין מי שיש לו מאתיים זוז אינו נוהג בזמן הזה בינינו". והרב יעקב מדן הסביר,[3] שכיוון שמתנות עניים בשדה מתחלקות כל שנה בעונת הקציר, מותר לקחת מהן רק מי שאין לו מספיק חסכונות כדי להתפרנס במשך שנה. אולם הדין הזה אינו רלוונטי לעניין צדקה.

רוב האחרונים, וכן פוסקי דורנו, פוסקים שהגדרת העוני לעניין צדקה תלויה במקום ובזמן.[2] כך למשל כתבו:

  • הרב מרדכי אליהו: "ההגדרה הבסיסית של עני היא חוסר האפשרות שלו להתפרנס, ואז ייטול מן הצדקה. הגדרה זו אינה קבועה, אלא הערכה של הצרכים הקיומיים לפי המקום והזמן."
  • הרב שמואל הלוי וואזנר: "כהיום, שגם מי שהוא מתפרנס ממשכורת דרך הכבוד, מכל מקום כשמגיע לשאלת הדירה אין זה די לקנות או אפילו לשכור, שאי אפשר זה בארץ ישראל אלא ביוקר מאד, פשיטא דלעניין דירה על-כל-פנים נחשב עני, כיוון שאין לו מאתיים זוז בערך של היום. והכל לפי המצב והתקופה."
  • הרב יעקב אריאל: אם "רוב מוחלט של האוכלוסייה" בנקודת הזמן הנוכחית אינו יכול להסתדר בלי דבר מסוים, נחשב הוא להכרחי, ומי שאין ביכולתו לממנו בעצמו, יהיה רשאי לקבל צדקה (אף מקופת הצדקה הציבורית) כדי לרכשו.[12] דוגמה לכך היא מקרר חשמלי, שבעבר היה נחשב למותרות, ובימינו נחשב לחיוני.[2]

עוני ורכושעריכה

"קוי העוני" שבמשנה מתייחסים למזון ולכסף. מה דינו של עני שאין לו מזון או כסף, אבל יש לו חפצים אחרים שיכל למכור תמורת מזון או כסף?

  • במשנה נאמר:[4] "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו".
  • מצד שני, בתוספתא נאמר:[13] "היה משתמש בכלי זהב - מוכרן ומשתמש בכלי כסף; בכלי כסף - מוכרן ומשתמש בכלי נחושת; בכלי נחושת - מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית".

על-פי ההסברים בתלמוד,[14] פירש הרמב"ם כך:[15]

  • אין מחייבים את העני למכור כלים אישיים, כגון: בגדים, מצעים וכלי אוכל; אבל מחייבים אותו למכור כלי מותרות, כגון מגרדת או עלי ומכתש העשויים מזהב וכסף, וכן מנורה ושולחן.[7]
  • אין מחייבים את העני למכור במחיר הפסד, אלא מותר לו לקבל מעשר עני (או צדקה) עד שיצליח למכור אותם בשוויים (הדבר נוגע בעיקר לרכוש יקר, כגון בתים ושדות).
  • אין מחייבים למכור כשהעני לוקח צדקה בסתר, מאנשים פרטיים; אבל כשהעני כבר לוקח צדקה בגלוי, מקופת הצדקה הציבורית, הוא חייב למכור גם את כליו האישיים, ולקנות כלים פשוטים יותר. וכך נפסק בשולחן ערוך.[8] הרב יעקב מדן הביא שני הסברים להבחנה זו:[3]
    • "א. קופת הציבור נגבית בכפייה ולא בהתנדבות, ולכן אין רשות לאדם להפיל עצמו על קופת הציבור עד שימכור כלי תשמישו, ולפחות יחליפם בזולים יותר. אך לעניין צדקה ומתנות עניים, הניתנים בהתנדבות, אף שקביעת רף העוני אינה נמדדת בהכרח בכסף זמין, בכל זאת לא חייבו חכמים את העני למכור את כליו מפאת עוגמת הנפש הכרוכה בדבר."
    • "ב. קופת הציבור מתחלקת לעניי הקהילה, בניגוד ללקט, שכחה ופאה, מעשר עני וצדקה מאנשים פרטיים הניתנים לכל עני. לכן, יש בנטילה מקופת הציבור גזל עניים ברור יותר, שהרי הממון ניתן לאנשים מוגדרים, מכיוון שכך יש בקופת הציבור קני מידה מחמירים יותר לחלוקה."
    • אמנם, לפי רש"י בפירושו לתלמוד, אין מחייבים למכור גם כשהעני לוקח מהקופה הציבורית, אלא רק אם רימה ונטל צדקה שלא כדין מחייבים אותו למכור, כדין בעל חוב.

הרב רועי הכהן ז"ק סיכם את ההלכה בנושא: "ככלל, אין ליתן לאדם כספים כלשהם מקופת הצדקה הציבורית, אלא אם כן אין ברשותו רכוש או נכסים אותם ניתן לממש בכסף, אלא-אם-כן מדובר בהפסד משווי הקרן. זאת, על-מנת שלא לפגוע בעניים אמתיים, הסמוכים רק על שולחנה של קופת הצדקה הציבורית."[2]

עוני וכושר-עבודהעריכה

במשנה נאמר,[4] שמי שיש לו רק חמישים זוז אבל הוא יכול לסחור בהם ולהרויח, אינו נחשב לעני. מכאן, שהגדרת העוני בהלכה תלויה גם בכושר-העבודה של האדם. וכן נאמר בספר חסידים: "אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין. וסופר שיכול לכתוב ואינם רוצים ללמוד ולכתוב - אם תתן להם צדקה קורא אני עליהם "לצדקה והנה צעקה". שנאמר "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו"."[16] וכן הורה הרשד"ם: "שאין חילוק בין מי שיש לו [מאתיים זוז] ואינו רוצה להתפרנס, למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה".[17] וכן הורו בדורנו הרב צבי שפיץ, הרב אליעזר מלמד ועוד.[2]

מצד שני, בהלכות דמאי נאמר, שמי שרוצה לאכול דמאי, רשאי להפקיר את כל נכסיו ולהפוך לעני.[18] מכאן הסיקו חלק מהפוסקים, שמותר לאדם להימנע מעבודה ובכך להכניס את עצמו להגדרת "עני" הרשאי לקבל צדקה. כך כתב הנצי"ב: "כל שאין לו אף על היום אלא במלאכה, אין אנו מכריחים אותו לזה".[19] וכן הרב משה פיינשטיין: "אם אירע שמחמת חשקו בלימוד התורה אינו רוצה לעסוק בנכסיו... יש לו רשות למכור תחילה מה שיש לו ולהתפרנס מזה, ואחר שיכלו המעות ההם יהיה רשאי אז ליקח צדקה, שהרי אז הוא ממש עני. ואף שהוא עצמו גרם לזה שלא בשביל לימוד תורה, והוא פושע, חייבין לפרנסו מצדקה."[20] אמנם, ההיתר לאדם להפקיר את נכסיו נאמר רק לגבי דמאי ולא לגבי צדקה.

הרב רועי הכהן ז"ק סיכם: "נראה כי הדבר לא יצא מידי מחלוקת. לפיכך, אדם המסוגל לעבוד ואינו עובד - יידחה בקבלת כספים מקופת הצדקה הציבורית, מול עניים שאינם מסוגלים לעבוד, שכן אין ספק מוציא מידי ודאי. במקרה זה, תפקידם של מוסדות השלטון הוא לבחון ולבדוק כל אחד מהפונים לקבלת כספים מקופת הצדקה הציבורית, ואם הוא אכן מסוגל לעבוד, יש להבהיר לו במאור פנים כי אין אפשרות ליתן לו סיוע כספי, וכי עליו להתפרנס מיגיע כפיו."[2]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • הרב שלמה גורן, קביעת קו העוני לפי ההלכה, תורת המדינה, האידרא רבה, עמ' 358-384

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זאת בניגוד לקו העוני במדינת ישראל, המשמש למדידה בלבד ואין לו משמעות מעשית עבור הפרטים (אין הטבות מיוחדות עבור אנשים הנמצאים "מתחת לקו העוני").
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 הרב רועי הכהן זק, הקצאת משאבים ציבוריים, כרך יא בסדרת כתר - מחקרים בכלכלה ומשפט על-פי ההלכה. עמ' 328–346.
  3. ^ 1 2 3 4 הרב יעקב מדן, "קו העוני בהלכה" (הקישור אינו פעיל, כ"א באדר ב' ה'תשפ"ב), עלון שבות 166 (תשס"ו). [נדפס מחדש בתוך חיותה דויטש, אליקים כסלו ובנימין לאו (עורכים), בצדק אחזה פניך: עניים ועוני בין תמיכה לצמיחה, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010, עמ' 133–164.]
  4. ^ 1 2 3 4 משנה פאה ח ז
  5. ^ כך פירש ר' שמשון משאנץ על משנה פאה ח ז: "שיערו חכמים, שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה"
  6. ^ 1 2 אור זרוע א, הלכות צדקה יד
  7. ^ 1 2 3 טור יורה דעה רנג
  8. ^ 1 2 3 שולחן ערוך יורה דעה רנג
  9. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ט יג
  10. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ז א
  11. ^ ספר מצוות קטן, סוף סימן רמח
  12. ^ הרב יעקב אריאל, "מדיניות חברתית כלכלית", עמ' 54.
  13. ^ תוספתא פאה ד#הלכה יא
  14. ^ כתובות סח א
  15. ^ רמב"ם הלכות מתנות עניים ט יד
  16. ^ ספר חסידים/א'לה
  17. ^ שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה קסו
  18. ^ בבא מציעא ט ב
  19. ^ שו"ת משיב דבר ב ס
  20. ^ שו"ת אגרות משה, יורה דעה ד לז ג