עיילבון

מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון בישראל

עֵילַבּוּןערבית: عيلبون) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1973. עיילבון שוכנת מערבית לכנרת, דרומית למע'אר ומזרחית לעראבה. רוב תושבי עילבון הם ערבים-נוצרים, אך לה גם מיעוט ערבי-מוסלמי משמעותי.

עיילבון
הבתים בשכונה הצפונית של עיילבון נושקים לתוואי המוביל הארצי
שם בערבית عيلبون
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה סמיר אבו זייד
גובה ממוצע[1] ‎172 מטר
סוג יישוב יישוב 5,000‏–9,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף פברואר 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 5,839 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי[2] 222
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.5% בשנה
    - מאזן מפוני חרבות ברזל[3] ‎0.01 אלפי תושבים
  - צפיפות אוכלוסייה 1,041 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי[2] 170
תחום שיפוט[4] 5,610 דונם
    - דירוג ארצי[2] 188
32°50′12″N 35°24′05″E / 32.8365698605029°N 35.4015028185213°E / 32.8365698605029; 35.4015028185213
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2019[5]
5 מתוך 10
    - דירוג ארצי[2] 133
מדד ג'יני
לשנת 2019[4]
0.4057
    - דירוג ארצי[2] 119
לאום ודת[4]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
אוכלוסייה לפי גיל[4]
גילאי 0 - 4 7.3%
גילאי 5 - 9 8.8%
גילאי 10 - 14 7.9%
גילאי 15 - 19 8.0%
גילאי 20 - 29 16.0%
גילאי 30 - 44 21.9%
גילאי 45 - 59 15.9%
גילאי 60 - 64 4.6%
גילאי 65 ומעלה 9.6%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
חינוך[4]
סה"כ בתי ספר 3
–  יסודיים 1
–  על-יסודיים 2
תלמידים 1,112
 –  יסודי 561
 –  על-יסודי 551
מספר כיתות 40
ממוצע תלמידים לכיתה 28.7
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021)
פרופיל עיילבון נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
אתר המועצה
עבדאללה יוסוף, חרש נחושת, מספר סיפורים ונגן כינור מעילבון

היסטוריה

עריכה

לפי מסורת מקומית נוסד היישוב הנוכחי במאה ה-19 על ידי תושבים ערבים-נוצרים מהיישוב הסמוך דיר חנא[6], אולם כיום מתגוררים עימם מיעוט משמעותי של מוסלמים. עיילבון מופיעה במפת הקרן לחקר ארץ ישראל (1880). שם הכפר משמר כנראה את שמו של היישוב היהודי הקדום עיילבו, שבתקופת המשנה והתלמוד התגוררה בה משמרת הקוץ, אחת מ-24 משמרות כהונה. בתחומי היישוב נמצא ציונו של התנא רבי מתיא בן חרש.

ב-1879 הוקמה כנסייה קתולית בכפר ביוזמתו של הכומר בולוס אשקר. חדר הלימוד הראשון לבנים בכפר נבנה בשנת 1899 על ידי כמרים גרמנים קתולים. בשנת 1905 נבנה חדר לימוד דומה לבנות. במפקד האוכלוסין שערכו הבריטים ב-1931 נמנו בכפר 85 בתים מיושבים, אשר בהם 404 תושבים, מהם 372 נוצרים והשאר מוסלמים[7]. לפי דו"ח של משטרת ישראל משנת 1954, ערביי עילבון לא לקחו חלק במאורעות תרפ"ט, אולם במהלך המרד הערבי הגדול אירחו בני הכפר, במיוחד אנשי חמולת זריק, את אנשי הכנופיות. על פי הדו"ח, אנשי עילבון התייחסו אל אנשי הכנופיות באיבה, אך שיתפו איתם פעולה מתוך חשש[8]. בדצמבר 1937 התרחש בכפר קרב בין הצבא הבריטי וכנופיה ערבית גדולה[9]. בשנת 1943 הוקם בית ספר יסודי ממלכתי שמנה שני חדרים. חדרים אלה עדיין מהווים חלק מבית הספר כיום.

מלחמת העצמאות ותוצאותיה

עריכה

במלחמת העצמאות חנו בכפר כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י ואנשי הכפר שיתפו איתם פעולה, חפרו תעלות קשר, סיפקו מזון לחיילים והשתתפו בשמירה על הכפר[10].

במסגרת מבצע חירם לסילוק צבאו של קאוקג'י מהגליל, נכבש הכפר על ידי חטיבת גולני ב-30 באוקטובר 1948. בקרב, שנערך החל משעות אחר הצהריים של ה-29 באוקטובר 1948, נתקלו כוחות צה"ל בהתנגדות חזקה, ורק סמוך לחצות הצליחו להיכנס לכפר לאחר שכוחות צבא ההצלה נסוגו ממנו[11] על פי עדותו של משקיף או"ם השתתפו צעירי הכפר בלחימה לצד חייליו של קאוקג'י. כמרים של הכפר מסרו רשמית על כניעתו, אולם לאחר כיבוש הכפר נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב עם אנשי קאוקג'י נכרתו ונישאו בתהלוכה ברחובות הכפר. על פי הנטען תושבי הכפר השתתפו בתהלוכה או הריעו לה. לעומת זאת, תושבי הכפר טענו שהם הביעו מורת רוח אל מול התהלוכה והסתגרו בבתיהם בעת התרחשותה[10]. על פי מכתב ששלחו זקני הכפר לשר המיעוטים בכור-שלום שטרית, התושבים כונסו לכיכר המרכזית, ובמהלך הכינוס נהרג אחד התושבים. לאחר מכן בחר מפקד הכוח 12 צעירים מבין תושבי הכפר והם הוצאו להורג על ידי החיילים. שאר התושבים גורשו לכיוון גבול לבנון, ובמהלך הגירוש נהרג תושב נוסף[12].

בכפר נשארו רק מספר כמרים וזקנים וזמן קצר לאחר מכן, במפקד האוכלוסין בנובמבר 1948, על פיו נקבע אלו ערבים רשאים להישאר במדינת ישראל, הכפר היה ריק מאדם[13]. חלק מאנשי הכפר נשאר בסביבתו, וחלק אחר הפך לפליטים בלבנון. במשך השבועות הבאים הסתננו בחזרה אל הכפר מאות מתושביו, שנמלטו לערוצים ולמערות בסביבה או לכפרים אחרים.[14] אנשי הכפר החלו לפנות לגורמים שונים בבקשה לחזור אליו. ב-7 בדצמבר 1948 פנה יגאל ידין למשרד החוץ לבקש חוות דעת לגבי השבת אנשי עיילבון לכפרם. תשובת יעקב שמעוני הייתה שאין אפשרות להחזיר ערבים שברחו כל עוד המלחמה נמשכת, גם אם נגרם להם עוול[15]. כארבעה חודשים לאחר כיבוש הכפר שלח מוכתר הכפר ביחד עם מספר כמרים מכתב לשר לענייני מיעוטים, בכור-שלום שטרית, ובו בקשה להשיב את תושבי הכפר, מכיוון שהם לא ברחו אלא גורשו. אל שיטרית הגיעו גם לחצים מצד גורמים כנסייתיים בינלאומיים וגורמים פוליטיים בישראל, בהם אנשי מפ"ם. בתחילה הורשו תושבי הכפר ששהו בישראל לחזור לכפר, ובקיץ 1949 הושג הסכם בין המדינה והכנסייה היוונית קתולית, על פיו הורשו תושבי הכפר לחזור לישראל תמורת הבטחת הכנסייה לשתף פעולה עם ישראל[10][16]. עם זאת, תושבי הכפר נחשבו לנפקדים ונכסיהם נוהלו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים[17].

במדינת ישראל

עריכה

בנובמבר 1954 התגוררו בכפר כ-815 תושבים, כולם נוצרים, שבאותו זמן חנכו בכפר כנסייה חדשה. רוב תושבי הכפר, כ-700 תושבים, היו יוונים קתולים[18], והשאר היו אורתודוקסים.

בין הקתולים, שהפגינו יחס חיובי למדינת ישראל, לאורתודוקסים, שהיו מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שררה מתיחות רבה,[17] שהובילה למעשי אלימות. לדוגמה, הנער סוהיל זוריק, נשרף למות לאחר שביתו של אחיו, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בעילבון, הוצת.[19][20] באוגוסט 1953 הוגלו שבעה פעילים קומוניסטים מהכפר ליפו למשך שנה, לאחר שפקידים ממשלתיים הותקפו על ידי תושבי הכפר, ונטען שהסתה קומוניסטית הייתה הגורם לכך[21]. אולם, עם השנים המפלגה הקומוניסטית זכתה להשפעה רבה יותר בכפר[22].

ביוני 1968 התגוררו בכפר כ-1,600 תושבים, כולם נוצרים. באותו זמן טרם חובר הכפר לרשת החשמל וטרם נסללו בו כבישים פנימיים[23].

במהלך השנים נוספו לכפר תושבים מוסלמים שגרו קודם לכן בכפר חיטין, ובדואים שנדדו באזור.

בשנת 1965, במסגרת מדיניות של הקמת מועצות מקומיות ביישובי המיעוטים בגליל, הוחלט להפוך את עילבון למועצה מקומית,[24] אולם הדבר יצא אל הפועל רק בשנת 1973.

בעיית המים

עריכה

בראשית ימיו, היה מעיין קטן מקור המים היחיד של הכפר. בשנת 1933, קטנה ספיקת המעיין, והתושבים חפרו סביבותיו כדי להשיג מים נוספים[25]. שנת 1950 הייתה שנה שחונה, ותושבי הכפר נאלצו להביא מים במכוניות מיישובים סמוכים[17]. בשנת 1959 הוחלט לחבר את הכפר לאספקת מים של חברת מקורות[26].

אוכלוסייה

עריכה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים בעיילבון 5,839 תושבים (מקום 222 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.5%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 63.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 7,247 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).[27]

שנה אוכלוסייה
1899 150
1922 319
1931 404
1945 550
1950 675
1954 815
1961 1,100
1968 1,600
2002 4,040
2007 4,374
2010 4,900
2019 5,752

חינוך

עריכה

חדר לימוד ראשון, לבנים בלבד, הוקם בכפר בשנת 1899 על ידי כמרים קתוליים גרמניים. בשנת 1905 נפתח חדר לימוד דומה לבנות. בשנת 1943 בנו הבריטים במקום מבנה בן שני חדרים עבור בית ספר. בשנת הלימודים תשכ"ה זכה בית הספר בעילבון בפרס החינוך[28]. כיום בכפר שני בתי ספר (בית הספר היסודי חט"ב, נחשב על ידי משרד החינוך לשני בתי ספר, אולם הוא נמצא באותו מתחם ויש לו מנהל יחיד):

  • בית ספר יסודי וחט"ב עילבון – היסודי נוסד בשנת 1970 והחטיבה בשנת 1977. בית ספר ממלכתי בו לומדים תלמידים נוצרים ומוסלמים. זכה בפרס מחוזי בתחום החינוך הגופני בשנת 2009[29]
  • גמנסיה הגליל הנוצרית – תיכון שנוסד בשנת 1966[30]. בעבר שירת גם תלמידים מיישובי הסביבה. נחשב לאחד מהתיכונים הטובים במדינה עם שיעור זכאות לבגרות של מעל 85%[31].

מנהרת עיילבון

עריכה

סמוך לכפר נמצאת מנהרת המים הראשונה של המוביל הארצי, "מנהרת עילבון" שנחנכה ב-28 במרץ 1956[32]. העבודות על המנהרה הביאו לפריחה כלכלית לכפר, תעסוקה בעבודות וקשרי מסחר עם העובדים במנהרה[33]. בשנת 1993 פתחה המועצה במאבק משפטי כנגד חברת מקורות, בתביעה לתשלום ארנונה בגין השימוש בשטחה עבור המוביל הארצי. המועצה זכתה, והחל משנת 1998, החלה לגבות ארנונה ממקורות. בעקבות תקדים זה, גם מועצות אחרות החלו לגבות ארנונה ממקורות[34].

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  2. ^ 1 2 3 4 5 לטבלת הדירוג המלא.
  3. ^ מאזן מפוני מלחמת חרבות ברזל: מספר מפונים שנקלטו במועצה המקומית פחות מספר מפונים שפונו ממנה, מבוטא באלפי תושבים. מתוך אתר למ"ס, המתבסס על מערכת "יחד" (של מערך הדיגיטל הלאומי) נכון ל-סוף פברואר 2024 (אומדן).
  4. ^ 1 2 3 4 5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021
  5. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  6. ^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ-ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
  7. ^ זאב וילנאי, אריאל - אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמ' 5704
  8. ^ הלל כהן, ערבים טובים, הוצאה עברית, 2006, עמודים 62-63
  9. ^ המלחמה בכנופיות בצפון נמשכת, דבר, 26 בדצמבר 1937
  10. ^ 1 2 3 הלל כהן, ערבים טובים, הוצאה עברית, 2006, עמודים 63-64
  11. ^ גבריאל לוריא, ‏מבצע "חירם" - סיפור המערכה, מערכות 194, ינואר 1963, עמ' 14-13 .
  12. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 354
  13. ^ ש. בר נתן, מסתננים עליך ישראל, מעריב, 2 ביוני 1949.
  14. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 305–306
  15. ^ שמואל כהן שני, מבצע פריס, רמות 1994, עמ' 52
  16. ^ תיאור מפורט של השתלשלות האירועים, כולל המכתב שכתבו זקני הכפר לשר שטרית, נמצא בספרו של בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 305-306
  17. ^ 1 2 3 מ. טננבוים, מלחמת חידקים בכפר עילבון, מעריב, 22 ביולי 1952
  18. ^ נחנכה כנסייה בכפר עילבון, דבר, 8 בנובמבר 1954
  19. ^ בפלילים - שפכו עליהם בנזין והציתום, דבר, 31 באוקטובר 1952
  20. ^ עוד בית הוצת בעילבון, דבר, 2 בנובמבר 1952
  21. ^ לבן מסביר פרשת עילבון, מעריב, 8 בספטמבר 1953
  22. ^ Hillel Cohen, Good Arabs: the Israeli security agencies and the Israeli Arabs, 1948-1967, pages 50-52
  23. ^ אזרחות כבוד של עילבון לאבא חושי, דבר, 19 ביוני 1968
  24. ^ יואל דר, שבע מועצות מקומיות יוקמו בגליל, דבר, 9 בספטמבר 1965
  25. ^ יוסף ברסלבסקי, ונעו שתיים שלוש ערים, דבר, 9 באוקטובר 1933
  26. ^ מי "מקורות" לכפרים ערביים, דבר, 7 ביולי 1959
  27. ^ פרופיל עיילבון באתר הלמ"ס
  28. ^ יחיאל לקט, בתי"ס ערביים קיבלו פרסים גם בעבר - מכתב למערכת, מעריב, 26 בנובמבר 1967
  29. ^ אגרת מחוז הצפון, אתר משרד החינוך, עמוד 21
  30. ^ גמנסיה הגליל הנוצרית באתר (כמעט) הכל אודות מוסדות החינוך
  31. ^ ספר הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות בישראל, טליגרף־הפקה והוצאה לאור, 1998, הערך עילבון
  32. ^ שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973, ע' 31
  33. ^ רפאל בשן, 790 מטר פנים נקיות, מעריב, 12 בינואר 1956
  34. ^ ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, ניתן ב-29.5.2003