פתיחת התפריט הראשי

עיתונות חרדית

עיתונים חרדיים בחנות בירושלים

המונח עיתונות חרדית מתייחס לעיתונים וכתבי עת המיועדים לציבורים חרדיים. העיתונות החרדית מופקת על ידי עיתונאים חרדים וכפופה לכללי צנזורה והוראות מרבנים.

היסטוריהעריכה

עיתונות חרדית קיימת כבר מן המאה ה-19. ב-1868 נתנה הממשלה האוסטרו-הונגרית אישור לארגון "מחזיקי הדת" להוציא עיתון דו-שבועי לאור (מכיוון שהחסידים היו מעוניינים להוציא עיתון פעם בשבוע ולא פעם בשבועיים, הם שינו לסירוגין את שם העיתון מ"קול מחזיקי הדת" ל"מחזיקי הדת").

בישראלעריכה

בתקופת המנדט הבריטי הופיעה בארץ ישראל עיתונות חרדית מגוונת. כמו רוב העיתונות היומית בישראל, גם העיתונות החרדית לאחר קום המדינה הייתה בדרך כלל עיתונות מפלגתית, אולם בניגוד לרוב העיתונות כיום, ששינתה פניה, ממשיכים היומונים החרדיים להיות מפלגתיים גם כיום.

בנוסף לעיתונות המפלגתית, בשנות ה-80 החלו להופיע גם שבועונים על מפלגתיים. הראשון בהם היה "יום השישי", שבועון ומסחרי שהוקם ב-1983. לאחר פשיטת הרגל של המו"ל הוצא לאור תחת השם "ערב שבת". לאחר מכן חזרו עורכיו, יצחק נחשוני וישראל קצובר, לערוך את העיתון תחת השם "יום השישי" עד לסגירתו. שבועונים בולטים אחרים הם משפחה, בקהילה, שעה טובה, קו עיתונות דתית ומרכז העניינים.

רבנים וגורמים בממסד החרדי נאבקים בשבועונים החרדיים בנימוק שיש בהם לשון הרע ופתיחות מסוכנת.

קיים גם שבועון בשם מרווה לצמא, שבו מדורי חינוך, השקפה סיפורי צדיקים וסיפורת לכל הגילאים ואין בו ידיעות חדשותיות ופרסומות, וכן עיתון ילדים בשם זרקור היוצא לאור מדי שבוע, ומכיל סיפורים, דברי הגות ודברי תורה, שירים, מדורי יצירה, חידונים ועוד. עיתונות בשפת היידיש שייכת ברובה לפלגי העדה החרדית, כגון "מעלות" "דאס אידישע ליכט", "דער אידישער שטראל".

בנוסף קיימת עיתונות חרדית אינטרנטית, כדוגמת בחדרי חרדים, כיכר השבת, חרדים10 וJDN.

בארצות הבריתעריכה

עיתונות חרדית בארצות הברית נפוצה ביידיש ובאנגלית.

ביידיש יוצא השבועון "דער איד" המזוהה עם חסידות סאטמאר. השבועון הוקם בשנת 1955 וכיום נשלט בידי חצר האדמו"ר רבי זלמן לייב טייטלבוים. עם התפצלותה של החסידות נוסף גם השבועון "דער בלאט" המזוהה עם הרב אהרן טייטלבוים. שניהם מאופיינים בקו אנטי ציוני. משנות ה-80 יוצא יתד-נאמן במהדורה שבועית באנגלית בעריכת פנחס (פיני) ליפשיץ. גם השבועון "משפחה" מוציא מהדורה באנגלית. משנת 2004 מוציא המודיע עיתון יומי באנגלית בעריכת רות ליכטנשטיין-לוין.[1]

מטרת העיתונים החרדייםעריכה

מטרתם המוצהרת של העיתונים החרדיים היא להוות אלטרנטיבה חרדית לעיתונות החילונית. כך, למשל, בישר העיתון "המבשר" על מטרתו:

... מן המפורסמות הוא שיסודו והתהוותו של 'עתון חרדי', הוא פרי תוצאה של 'בדיעבד', והופעתו של עתון לציבור החרדי אינה 'מטרה' כשלעצמה, אלא אך ורק 'אמצעי' אשר בדורות קדמונים לא היה צורך בכגון דא, כאשר יהודים עבדו את ה' בשמחה ובתמימות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והשתדלו לא לצאת מד' אמותיה של תורה ותפילה, ולא חשו צורך לשום עינם בדברים שחוץ לזמנם ולמקומם.
בדורות האחרונים, עם התפתחות עולם הדפוס ואחריו עולם התקשורת הכללי, מצאו רבותינו גדולי התורה והחסידות לחובה לקיים מקרא שכתוב: "ויגזל את החנית מיד המצרי" ולייסד כלי תקשורת המתנהלים על פי רוח התורה ומצוותיה, למען אשר לא יגיעו הרוחות העזות הנושבות ברחוב אל תוך ביתו של הירא והשלם.
מול כלי התקשורת המפותחים והמשוכללים הנמצאים בצד השני, מול גל המידע והאינפורמציה הבלתי מבוקרת הזורם באשדות אדירים מכל עבר, שומה עלינו לדאוג לקיומם של כלי תקשורת הנאמנים לה' ולתורתו, שיספקו את הצורך במידע חדשותי וקהילתי לציבור הנזקק לכך, באופן ראוי, רהוט, נקי ומכובד...

"לדרכו של עתון", המבשר, 14 בינואר 2009

מאפייני העיתונות החרדיתעריכה

 
צנזורה בעיתונות החרדית: המודעה התחתונה פורסמה ב"המבשר" בטקסט המקורי. המודעה העליונה פורסמה ב"המודיע", שם התחלפו המורים והמורות למונח הרשמי עובדי הוראה, והפוני של הילד קוצץ.

העיתונות החרדית שונה במאפייניה משאר העיתונות בארץ. ראשית, מרבית העיתונים החרדיים מזוהים עם זרם מסוים בציבור החרדי, ואינם טוענים לנייטרליות או להיעדר משוא פנים. ידיעות עיתונאיות ומאמרים "פובלציסטיים" (במשמעות הישנה של המושג) מוצגים בצורה התואמת את המסרים שמנהיגי הזרם רוצים להעביר לציבור הקוראים ותוקפים בדרך כלל את החילונים ואת תרבות המערב.

העיתונות החרדית מעסיקה גם "משגיחים", שתפקידם לנטר את המידע ולצנזר מתוכו מינוחים או נושאים אשר חורגים מה"קו" שנקבע על ידי הרבנים. כך למשל:

  • לא מופיעים בעיתונות החרדית דיווחים על נושאים הקשורים לתרבות הפופולרית (מפורסמים, ספורט, בידור, תרבות) או התרבות הגבוהה הלא-חרדית (ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית וכיוצא באלה). דיווחים שכן נכתבים על התרבות הלא-חרדית מתמקדים בדרך כלל בהיבטיה השליליים: (חילול שבת, אכילת לא-כשר, עבריינות וכו') או במאמרים פובליציסטיים הלועגים לתרבות הלא-חרדית.
  • מקרי פשיעה פליליים כמו מעשי שוד וגניבה מוזכרים במקרים חריגים בלבד. כמו כן נמנעים מדיווח על אלימות מינית.
  • לא מופיעות בה תמונות או איורים של נשים. דוגמה קיצונית לכך היא הגרסה המעובדת של תמונת ממשלת ישראל ה-34, שבחלק מאמצעי התקשורת החרדיים הוסרו ממנה פני השׂרות, ובאחרים היא לא פורסמה.[2] לעיתים אף נמנעים מלהשתמש במילה "אישה", וכך הוועדה לקידום מעמד האישה נקראה בעיתון "המודיע" בשם "הוועדה לקידום מעמד".[3]
  • שמן הפרטי של נשים הכותבות בעיתון מופיע בחלק מהעיתונים כאות ראשונה בלבד. הן גברים והן נשים כותבים פעמים רבות בשמות עט, אולם בין הגברים הכותבים בשמם האמיתי מופיע בדרך כלל השם הפרטי במלואו.
  • העיתונים נמנעים מאיזכור כל דבר הקשור למין אפילו בעקיפין (סרטן השד למשל נקרא "סרטן נשים"). דיווחים חדשותיים הקשורים למין מועלמים או מעורפלים. כך למשל בפרשת מוניקה לוינסקי דווח רק אלמנט עדות השקר של ביל קלינטון, ומצעד הגאווה בירושלים נקרא בשם הקוד "אירוע תועבה חמור".
  • מערכות העיתונים מצנזרות פרסומות בלתי צנועות ועובדות רק עם פרסומאים שמכירים את ההוראות של הוועדות הרוחניות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יוסף פונד, מתווי דרכים: עתונות אגודת ישראל, בני ברק: הקבוץ המאוחד, תש"ע, 2010

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה