עלייה לתורה

הלכות עליה לתורה
עלייה לתורה

עלייה לתורה היא הזמנה לקרוא בתורה בזמן התפילה במניין. כל עולה לתורה קורא חלק מהפרשה הנקראת באותו יום (בימים רגילים - פרשת השבוע, במועדות - פרשה העוסקת בעניינים הקשורים ליום).

העליות לתורה מתקיימות בכל תפילה שבה מתקיימת קריאת התורה.

זמני הקריאות ומספר העוליםעריכה

קריאות בשבת יום טובעריכה

  • שחרית של שבת – בכל שבת אחר תפילת שחרית קוראים בתורה את פרשת השבוע. הקריאה מתחלקת לשבעה עולים, ועולה נוסף הנקרא מפטיר. כאשר לא חל באותה שבת אף מועד נוסף, חוזר המפטיר על כמה פסוקים מסוף הפרשה. בתלמוד הבבלי במסכת מגילה כתוב שמכיוון שעליית המפטיר חשובה פחות מהעליות הקודמות הוא מקבל כ'בונוס' את קריאת ההפטרה ואף מקבל את הזכות לגשת כחזן לתפילת מוסף.
  • מנחה של שבת – בתפילת מנחה של שבת קוראים בתורה את תחילת הפרשה של השבוע הבא. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, אין בה מפטיר ולא הפטרה.
  • שחרית של יום כיפור – ביום כיפור אחר תפילת שחרית קוראים את תחילת פרשת אחרי מות (ספר ויקרא, פרק ט"ז, שעוסק בענייני יום כיפור), קריאה זו מתחלקת לשישה עולים. אם יום כיפור חל בשבת הקריאה לא משתנה אך היא מתחלקת לשבעה עולים. לאחר הקריאה עולה המפטיר וקורא את פרשת קרבן מוסף של יום כיפור שבפרשת פינחס ואת ההפטרה.
  • מנחה של יום כיפור – במנחה של יום כיפור קוראים את פרשת העריות שבפרשת אחרי מות, קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, כאשר האחרון שבהם קורא את ההפטרה בספר יונה.
  • ימים טובים – בכל יום טוב אחרי תפילת שחרית קוראים בתורה מעניין היום טוב, קריאה זו מתחלקת לחמישה עולים (אם היום טוב חל בשבת הקריאה לא משתנה אך היא מתחלקת לשבעה עולים, ולפעמים צריכים להוסיף פוסקים לקריאה כדי שיהיו מספיק פסוקים לז' עולים). לאחר מכן עולה המפטיר הקורא את פרשת קרבן מוסף של אותו יום מתוך פרשת פינחס ואת ההפטרה. ביום טוב שלא חל בשבת לא קוראים בתורה בתפילת מנחה.
  • חול המועד – בחול המועד סוכות קוראים את פרשת קרבנות המוסף של סוכות. ברוב הקהילות בארץ, נוהגים לקרוא את הקרבן של אותו היום (כל יום יש קרבן אחר) ארבע פעמים – פעם אחת עבור כל עולה לתורה, ובחו"ל (וגם בקצת קהילות בארץ) נוהגים לקרוא את הקרבנות של כמה ימים.[1] בחול המועד פסח קוראים כל יום פרשה אחרת המתחלקת לשלושה עולים[2], והרביעי (בכל הימים) קורא את פרשת קרבן מוסף של פסח (בכל הימים יש קרבן זהה). בחול המועד אין הפטרה. בשבת חול המועד מדלגים על פרשת השבוע וקוראים בספר שמות מענייני החג. קריאה זו מתחלקת לשבעה עולים ולאחר מכן עולה מפטיר שקורא את פרשת קרבן מוסף של אותו חג ואת ההפטרה.

קריאות בימי חולעריכה

  • ראש חודש – בראש חודש שחל ביום חול קוראים בתפילת שחרית את פרשת קרבן התמיד ואת פרשת קרבן מוסף של שבת ושל ראש חודש. קריאה זו מתחלקת לארבעה עולים, אין בה מפטיר ואין הפטרה. כאשר חל ראש חודש בשבת, קוראים את פרשת השבוע כרגיל ובמפטיר (במקום חזרה על סוף הפרשה) קוראים את פרשת קרבן מוסף של שבת ושל ראש חודש. כמו כן, מפטירים ב"הפטרת ראש חודש" במקום בהפטרה הרגילה של השבת.
  • שני וחמישי – בימי חול רגילים בימי שני וחמישי (כשלא חל שום מועד אחר) קוראים בתפילת שחרית את תחילת הפרשה של שבת הבאה. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, אין בה מפטיר ולא הפטרה.ש
  • שחרית של תענית – בימי תענית (למעט יום כיפור ותשעה באב) קוראים בתפילת שחרית את פרשת י"ג מידות. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים, אין בה מפטיר ואין בה הפטרה. בנוסח איטליה נוהגים בי"ז בתמוז לקרוא את כל פרשת העגל (הסמוכה לפרשה הרגילה שקוראים) מפני שעניין שבירת הלוחות שייך ליום זה. בתשעה באב קוראים קטע מפרשת ואתחנן והפטרה מספר ירמיהו.
  • מנחה של תענית – בתפילת מנחה של התעניות קוראים את פרשת י"ג מידות, כמו בשחרית, והיא מתחלקת לשלושה עולים, אחרון העולים קורא את ההפטרה של התעניות. בתשעה באב קוראים את אותה פרשה כמו בתעניות הרגילות. לאחר קריאת התורה במנחה נהגו בני אשכנז לקרוא במנחה את הפטרת דרשו ה' בהמצאו, העוסקת בקריאת ה' אל העם (על ידי הנביא ישעיהו) לחזור בתשובה. אך בקרב בני עדות המזרח נחלקו הדעות, ישנם קהילות שלא נהגו להפטיר[3], וישנם קהילות שנהגו להפטיר, וקוראים את הפטרת 'שובה ישראל'[4] שבספר הושע, מלבד צום גדליה שבו קוראים את הפטרת 'דרשו ה' בהמצאו'. משום שבשבת הסמוכה לצום (שבת שובה) קוראים את הפטרת 'שובה ישראל' ולא רוצים שיקראו פעמיים בשבוע את אותה הפטרה.[5]
  • חנוכה – בחנוכה קוראים את פרשת קורבנות הנשיאים (שלפי המדרש היו אמורות להיות בתאריך של חנוכה[6]). קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים ואין בה מפטיר או הפטרה. בשבת חנוכה קוראים במפטיר את הקרבן של אותו יום ומפטירים בהפטרה מיוחדת לחנוכה.
  • פורים – בפורים קוראים בתורה את פרשת מלחמת עמלק. קריאה זו מתחלקת לשלושה עולים ואין בה מפטיר או הפטרה. כאשר חל פורים בשבת (יכול לצאת רק בערים מוקפות חומה בפורים משולש) קוראים במפטיר את פרשת מלחמת עמלק ומפטירים הפטרה מיוחדת.

סדר העלייה לתורהעריכה

 
ברכות התורה בעלייה לתורה

בעל קוראעריכה

  ערך מורחב – בעל קורא

בעבר היה העולה קורא בעצמו את קטע התורה, וילדים המתחלפים בתפקיד היו קוראים את ה"תרגום" לארמית (תרגום אונקלוס). מנהג זה השתמר בקהילות תימן וחלק מקהילות כורדיסטן, אך חלקים מהן ביטלו את קריאת התרגום.

כיום ברוב הקהילות יש "בעל קורא", אדם השולט בטעמי המקרא, וקורא בקול בשביל ה"עולה לתורה" הקורא בלחש עמו. עניין זה נקבע מפני שיש אנשים שאינם יודעים לקרוא בתורה, והיה חשש שהם יתביישו אם כשיעלו אותם לתורה הם יצטרכו לבקש מאחר שיקרא בשבילם. על כן קבעו שבעל הקורא יקרא עבור כולם, בין אם הם יודעים לקרוא ובין אם לא.

מנהגי העולה והברכותעריכה

נהוג שהעולה לתורה מתעטף בטלית לכבוד התורה. כמו כן נהגו שהעולה מנשק, בדרך כלל באמצעות הטלית, את המקום בספר התורה בו מתחילה עלייתו.

בחלק מהקהילות נהגו לומר פסוקים שונים קודם שהעולה מברך: בקהילות תימן נהגו כי הכהן העולה "ראשון" מברך "כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקינו" והציבור עונה לו "גדול ה׳ מאוד ולגדולתו אין חקר". בקהילות גאורגיה ובקהילות ספרדיות נוספות נהוג שהעולה מקדים ואומר: "ה' עמכם", והקהל עונה: "יברכך ה'.

לאחר מכן מברך העולה: "(רבנן) ברכו את ה' המבורך", הקהל עונה: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", העולה חוזר על קריאת הקהל וממשיך בברכת התורה: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה', נותן התורה". הקהל עונה אמן והבעל קורא פותח בקריאה.

בסיום הקריאה מברך העולה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן לנו (את תורתו) תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ברוך אתה ה', נותן התורה", והקהל עונה אמן. העולה אינו עוזב את מקום הקריאה עד לאחר קריאת העולה שלאחריו. בהרבה מהעדות הספרדיות, נהוג שהקהל עונה גם "ברוך הוא וברוך שמו". בקהילות גאורגיה נהוג בנוסף, בסיום הקריאה, שכל הקהל עונה: "חזק ברוך". וכשהעולה לתורה אומר: " אשר נתון לנו תורתו תורת אמת...", הקהל עונה בקול רם: "אמת".

מי שברךעריכה

  ערך מורחב – מי שברך

לאחר ה"עליות" מקובל שהחזן מברך את העולה בברכה המכונה "מי שברך", וכן מברך את מי שמבקש העולה. נהוג שבמהלך ברכה זו מתנדב העולה לתרום סכום כלשהו לבית הכנסת או לצדקה. כמו כן מקובל לעשות "מי שברך" לרפואת חולים, ולכבוד אשה שילדה. במקרה של לידת בת מקובל שהאב נותן לבתו את שמה במהלך ברכת "מי שברך" ליולדת לאחר עלייתו לתורה.

בבתי כנסת רבים אומרים גם "מי שברך" לשלום חיילי צה"ל ולהצלחת מדינת ישראל.

בעלי זכות העלייהעריכה

סדר העוליםעריכה

לפי ההלכה, העלייה הראשונה שמורה לכהן, השנייה ללוי, והעליות שאחריהן ל"ישראל". אם אין כהן בבית הכנסת, עולה לתורה לוי או ישראל[7], אך אם אין לוי בבית הכנסת עולה אותו הכהן שעלה בראשונה פעם נוספת לתורה במקומו[8]. לפי מנהג האשכנזים כהנים ולויים אינם מורשים לעלות לתורה בעליות אחרות, מלבד העלייה האחרונה (בתנאי שהיא לא שלישית) ועליית ה"מפטיר".

"חיובים"עריכה

המנהג ברוב הקהילות הוא שישנם אנשים בקהל שהם מחויבים לעלות לתורה, וקודמים לכל אחר בקהל. סדר הקדימויות בין ה"חיובים", וכן ה"חיובים" עצמם, משתנים לפי מנהגי הקהילות. ברוב הקהילות מקובל שמי שחל יום הזיכרון לאחד מהוריו או מבני משפחתו הקרובה באותו השבוע, הוא "חיוב". מנהגי "חיוב" נוספים הם ילד שנעשה "בר מצווה", חתן בשבת שלפני ואחרי חתונתו, מי שנולד לו בן או בת באותו השבוע ורבים נוספים.

סוגי העליותעריכה

כאמור ישנם מספר עליות שונה, ובשבת ישנו המספר הגדול ביותר, שבע עליות, לפחות. אך אם רוצים יכולים להוסיף עליהם עוד. לחלק מהעליות ישנה ייחודיות מיוחדת, מהם מההלכה, ומהם ממנהגים שונים שהשתרשו בחלק מהקהילות. (מלבד העליות הראשונה והשנייה השמורות לכהן ולוי, כפי שנכתב לעיל).

עליית שלישי - בהרבה קהילות, בעיקר ליטאיות, שמורה עלייה זה, לרב בית הכנסת וכדומה, והיא נחשבת העלייה החשובה ביותר מכל העליות (מלבד עליית חזק להלן).

עליות רביעי וחמישי - נחשבות כעליות רגילות בחשיבותם.

עליית שישי - בקרב קהילות החסידים, נחשבת עלייה זו כעלייה החשובה ביותר, ובדרך כלל מקבל אותה האדמו"ר וכדומה. יהודי תימן נוהגים לשמור אותה לילד אם הוא למד טוב את הפסוקים ולמכור אותה או להזמין אליה אדם בוגר רק אם אין ילד שהתכונן.

עליית שביעי, או עליית משלים - היא העלייה האחרונה בסדר הקריאה (מלבד הוספות, וכן עליית המפטיר שאחריה שבדרך כלל קורא שנית את מה שכבר קרא העולה שלפניו) ולכן נקרא 'משלים'. עלייה זו נחשבת בקרב בני ספרד ותימן כעלייה החשובה ביותר. בחלק מקהילות הספרדים נוהגים לעלות לעלייה זו, מי שיש לו יום השנה (יאר צייט) באותו שבוע, כסגולה לעליית נשמת הנפטר.

הוספה ואחרון - בשבת (ויש אומרים גם ביום טוב) מותר להוסיף על הקוראים. קוראים לעליות אלו הוספות, והעלייה האחרונה לפני המפטיר נקרא אחרון.

עליית מפטיר - עלייה האחרונה מסדר העליות, שבא חוזר העולה על חלק מקריאת 'עליית השביעי', בקהילות יוצאי אשכנז וחלק מקהילות יוצאי ספרד, נוהגים לעלות לעלייה זו, מי שיש לו יאר צייט (יום השנה) לעלייה זו, כסגולה לעליית נשמת הנפטר. בהרבה מהקהילות נהוג שחתן הבר מצווה או חתן בשבת שקודם נישואיו עולים לעלייה זו, יש מקומות שאף נוהגים שהחתן קורא בעצמו קריאה זו.

עליות מיוחדותעריכה

עליית חזק - היא עליית שביעי או ההוספה האחרונה, כאשר מסיימים בקריאה זו את קריאת אחד החומשים, ונקראת כך, מחמת מה שנוהגים לומר לאחר קריאה של עולה זה, 'חזק חזק ונתחזק'. עליה זה נחשבת עלייה 'חשובה', ונוהגים לעלות לעלייה זו את רב בית הכנסת או האדמו"ר וכדומה.

עליית חתן תורה- היא העלייה שנהוג היה לתת לתלמיד חכם ועליית חתן בראשית שנהוג היה לתת לעשיר. אלו הן העליות של סיום ותחילת פרשות השבוע שנקראות האחת אחרי השנייה בשמחת תורה.

עשרת הדיברות - יש מקומות שנהגו שהקהל עומד בעת קריאת פרשת "עשרת הדיברות".

שירת הים - יש מקומות שנהגו לעמוד בשעת קריאת פרשת 'אז ישיר' שבפרשת בשלח.

פרשת הקללות - בקריאת פרשות הקללות בפרשת בחוקותי וכי תבוא מקובל שרוב הציבור חושש לעלות לתורה, ובעבר היה נהוג לשלם סכום הגון לעני כדי שיתנדב לעלות בקריאות אלו.[דרוש מקור] כיום נהוג שבעל הקורא עולה בעצמו בפרשות אלה, שלא יראה כביכול שהקורא מקלל את העולה.

מנהגי העליותעריכה

מכירת העליותעריכה

בבתי כנסת רבים נוהגים למכור את ה"עליות" (ושאר המצוות והכיבודים) במכירה פומבית בבית הכנסת, לכל המרבה במחיר, והכסף נתרם לצורכי בית הכנסת. מחירי העליות הם בדרך כלל לפי מנהגי הקהילות השונות לפי דרגת העליות הנוהגות אצלם.

נשים וקטניםעריכה

מעיקר הדין מותר לאשה או לקטן שיודע למי מברכים לעלות לתורה, אך גזרו חכמים "אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור"[9]. ויש האוסרים עלייה של קטן שאינו בר מצווה. בבתי כנסת לא-אורתודוקסיים עולות נשים לתורה. בקהילות אותודוקסיות מודרניות מסוימות נערכים מניינים שוויוניים (כגון שירה חדשה), או מנייני נשים, שבהם הנשים עולות לתורה וקוראות בה, אם כי נוהג זה נאסר או גונה בתקיפות מצד רוב גדול של הרבנים מכל החוגים.

בר מצווה וחתןעריכה

בבר מצווה ובעליית חתן, נהוג שחתן השמחה עולה לתורה, ולאחר ברכת הסיום או לאחר קריאת ההפטרה, הנשים זורקות על חתן השמחה סוכריות, עוגות עטופות או אורז כמנהג העדה, והילדים רצים לאסוף את המאכלים. בחצרות חסידים הבנות הצעירות מוכנסות לצד דלת בית המדרש כדי להציץ ב'חתן'.

דיני העלייה לתורהעריכה

  • כל עולה חייב לקרוא לפחות שלושה פסוקים. בקריאת התורה בשבת ניתן להוסיף עולים אם יש צורך בכך, אך יש להקפיד שכל העולים יקראו קטע שכולל לפחות שלושה פסוקים.
  • קריאת התורה לעולם לא תהיה פחותה מעשרה פסוקים (מדובר בעיקר על קריאה של יום חול), חוץ מקריאת פורים ש"סליק ענינא".[10] ויש נוהגים גם בפורים לחזור על פסוק אחד.
  • נהוג לא לסיים את העלייה בדבר לא טוב (כגון תוכחה או צרה שקרתה).
  • אם ניתן לקרוא לוי במקום ישראל תלוי במחלוקת ראשונים. הרמ"א הכריע שלוי יכול לעלות במקום כהן,[11] ולגבי דעת השולחן ערוך ראו מגן אברהם[12] וערוך השלחן[13] שנחלקו בדעתו.[14]
  • לדעת המחבר, אחרי שקוראים כהן, לוי וישראל, מותר לקרוא לכל אדם לרביעי ולשאר העליות בשבת, ואילו לדעת הרמ"א, ניתן לתת לכהן וללוי רק את העליות שלהם, אחרון ומפטיר.[15]
  • אם אין לוי, קוראים לאותו כהן שקראו לכהן לעלות גם לעליית לוי.[16]
  • לדעת השו"ע, אסור להעלות סומא לעליה כיון שאינו יכול לקרוא, ולדעת הרמ"א מותר.[17]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חלק מהמנהג הוא בגלל ספיקא דיומא, אבל במנהג האשכנזים בחו"ל, ביום ראשון של חול המועד (שהוא בפועל יום השלישי של סוכות), קוראים ביום השני, ביום השלישי, וביום הרביעי, לג' העליות הראשונות (ואז חוזרים וקוראים ביום השני וביום השלישי לעלייה הרביעית) למרות שביום הרביעי לא שייך ביום זה, ולכן יש שהצביעו על זה וכתבו שיש לקרוא ככה גם בארץ, ורק את העלייה הרביעית יש לשנות. ראו מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תש"ף, בתוך ירושתנו יא, עמ' 20.
  2. ^ לוח דינים ומנהגים כמנהג אשכנזים, תשס"ט: ניסן, באתר "דעת".(הקישור אינו פעיל, 30.07.2018)
  3. ^ > סעיף כ"ג
  4. ^ ספר הושע, פרק י"ד, פסוק ב'
  5. ^ הרב חננאל זייני, ‏צום גדליה: תזכורת להלכות התענית, באתר "סרוגים", 8 בספטמבר 2013
  6. ^ פסיקתא רבתי, פרשה ו.
  7. ^ אולם, לפי המובא בשולחן ערוך הרב אם נותנים את העלייה הראשונה ללוי, אף שאין חיוב הלכתי בדבר, זוכים לאריכות ימים[דרוש מקור]
  8. ^ עלייה כפולה זו תוקנה מפני שלא ניתן להעלות ישראל אחר כהן, וכהן אחר גם אי אפשר להעלות מפני שאז עלולים לחשוב שהחליפו את הכהן הראשון מפני שלא היה ראוי.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ג, עמוד א'
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ז, סעיף א'.
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ה, סעיף ו'
  12. ^ ס"ק י.
  13. ^ ס"ק יא.
  14. ^ מה שכתב בשם שו"ע הרב לא מצאתי ולכאו' הוא מוטעה.
  15. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ה, סעיף י'
  16. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ה, סעיף ח'
  17. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"ט, סעיף ג'