על השחיטה

על השחיטה הוא שיר מאת חיים נחמן ביאליק משנת 1903, שנכתב מיד לאחר פרעות קישינב.

על השחיטה
מאת חיים נחמן ביאליק
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי! אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו – הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי! אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי, וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד – עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי? הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם, וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם – וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט! דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח, דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ – וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח. וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד! אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד! וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ; אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ. וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

כתיבת השיר

השיר נכתב על ידי ביאליק בה' באייר תרס"ג כתגובה רגשית ספונטנית, לאחר ששמע על פוגרום קישינב שהחל כשבועיים קודם לכן. לאחר מכן שהה במשך כשבועיים באזור כחלק מוועדה היסטורית שהוקמה לשם איסוף עדויות על מנת לברר את שאירע. לנוכח הטבח חש ביאליק תדהמה, אך גם כעס בשל אי הצדק שנעשה, דבר שבא לידי ביטוי גם בשיר עצמו.

בעקבות הטבח ובזמן שהותו בקישינב כתב ביאליק גם את הפואמה "בעיר ההרגה".

פרסום השיר

כשהתקבל השיר לפרסום בכתב העת "השילוח", חשש הצנזור בוורשה – נחמיה זק"ש – לאשר את פרסומו. עורך "השילוח", יוסף קלוזנר, שלח את השיר, בצירוף שטר של 25 רובל, לאישורו של הצנזור הראשי בסנקט פטרבורג, ישראל לנדא, שהיה חסיד חב"ד שהמיר את דתו כדי לקבל היתר לגור בסנקט פטרבורג. פרסומו של השיר התעכב במשך חודשיים, ולבסוף אושר לפרסום תוך שינוי הכותרת: "על השחיטה" והמילים: "דמי מותר", משום שהביעו ביקורת כנגד המשטר. השיר פורסם תחת הכותרת: "שמים בקשו רחמים עלי", והמילים: "דמי מותר" הוחלפו למילים: "הנף גרזן". ביאליק נאלץ לאשר את השינויים, בלית ברירה, אך עם כינוס שיריו בספר הוחזרו המילים המקוריות.

תוכן השיר

כותרת

ניתן לראות בכותרת ובשיר כולו יותר משמץ של האשמה כלפי מעלה. השמיים מוצגים כמרחב שהוא ספק ריק מנוכחות אלוהית, ספק אפוף רשע נצחי. אופיים הסיסמתי העז של משפטי הקריאה הממלאים את השיר גרם לכך ששורות לא מעטות מתוכו (כגון: 'ואם יש צדק - יופע מיד! או 'נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן') נחרתו בזיכרונם הקולקטיבי של קוראי העברית ודובריה, וחוזרות ומצוטטות עד היום בהקשרים אקטואליים שונים בפי רבים, שאף אינם מודעים למקורן.

ההרוגים בטבח מדומים בשיר לחיות המובאות לשחיטה, מבלי כל יכולת להתנגד. ההֶרְמֵז של ביאליק בכותרת השיר לברכת השחיטה ("בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה") מחזק דימוי זה.

הבית הראשון

השיר מורכב מארבעה בתים. בארבע השורות הראשונות של רוב הבתים ניתן למצוא חריזה חובקת, והשורה שלאחר מכן מתחרזת עם האחרונה.

בשורה הראשונה - ”שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!”, הדובר מתייחס לעצמו כמעין קורבן נוסף של פוגרום זה, תוך שהוא פונה לשמים דווקא ולא לאל עצמו. כמו כן, ניתן לראות מעט אירוניה בחריזה שבין השמיים והרחמים בשורה זו: גם השמיים, מקום משכנו של אלוהים, וגם מידת הרחמים, שכה מאפיינת את אלוהים, נמצאות ריקות מתוכן בשורה הראשונה. יש בכך ביקורת על החמלה והנוכחות של אלוהים לאחר הפוגרום. במילים ”אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב”, הוא מטיל ספק בשנית בקיומו של אלוהים.

בהמשך בית זה, עם השורה ”אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי”, ניתן לראות כי למרות פניית הדובר אל השמיים, הוא סבור כי הפתרון תלוי אך ורק בו, באמצעות הדגש במשפט על המילה "אני" ושימוש בצורת ניסוח שניתן למצוא גם בתלמוד.

הבית השני

בדומה לתיאור היהודים כחיות שצווארן נמצא סמוך לסכין, הדובר מציע ל"תליינים" (הכוונה בכך היא לאלוהים, שגרם להופעת הספקות שלו) את צווארו (”הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!”).

מעשה ההקרבה לשחיטה שלא מטוהר לב (בניגוד לעקדת יצחק) מתואר בתנ"ך, גם על ידי אלוהים, כמעשה אסור שאף מזכה את מבצעו בעונש מוות. אם כן, נראה כי ישנה אצבע מאשימה כאן כלפי אלוהים. הדבר אכן מתברר כך בשורה שלאחר מכן - ”לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם”, כשהכוונה כאן יכולה להיות לכוחו האדיר של אלוהים, שלקיים צדק הוא חלק ממנו.

הבית השלישי

בתקווה לנקמה שתתבצע על שנעשה, הדובר מחכה ל"צדק" שיעשה מידי שמיים (כביכול על ידי ישות אלוהית, זו שכאמור הוא הטיל בה ספק בתחילת השיר).

הבית הרביעי

בבית זה מראה הדובר את כמיהתו לצדק לאחר הפוגרום, אך בניגוד לספק באל שמביע בתחילת השיר, הוא שוב תומך דווקא בצדק "מלמעלה", מידי שמיים, שלא דורש הפעלת כוח מצד היהודים כדי לבצעו. לקראת סוף הבית הוא טוען שדם הקורבנות המכסה את האדמה יהפוך לחרפה וכסמל למעשה מביש זה (במילים ”וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם”). הבית והשיר כולו מסתיימים בכך שמתואר כיצד דם הקורבנות מחלחל לתחתית האדמה.

הרמזים מן המקורות

ש"י עגנון היטיב לתאר, במילים ששם בפי אחד מגיבורי הרומן "שירה", את התופעה של קישורים אינטרטקסטואלים בין היצירה לבין ארון הספרים היהודי, שהרבו להופיע בתקופת ההשכלה והתחייה.

לא כשאר כל הלשונות לשון עברי ולא כשירה הלועזית השירה העברית. אילו מצאנו בשיר לועז צירוף של שלוש ארבע תיבות שהן ידועות לנו ממקום אחר, מה היינו אומרים? יוצא הוא בכלים שאולים ואילו בעברית כל המרבה בצירופים ידועים הרי זה משובח. לפי שאין העברית לשון מדוברת וכל קנייניה משוקעים בספרים, בהכרח מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים שמולידים והולכים בצלמם ובדמותם . [...] יום אחד נזדמן לידי השיר שמים בקשו רחמים עלי. קראתי ועמדתי מרעיד ומשתומם, שכל כך יש בידו של המשורר, שפונה לשמים שהם יבקשו רחמים עליו שרואה את עצמו כראוי והגון להטריח שמים עליו. פעמים הרבה חזרתי על אותן ארבע המלים וכל אימת שחזרתי עליהן דממה עלי נפשי מחמת תפארת כחן.

— ש"י עגנון, שירה, הוצאת שוקן, 1999, עמ' 257

נחיצותם של ההרמזים מן המקורות מתפרשת בדברי עגנון בשני אופנים: ראשית, עקב דלותה של העברית המדוברת בתקופה הנדונה, יש צורך להיעזר במילים הידועות מהמקורות, ושנית, מילים אלו מעשירות את היצירה ומעניקים לה ממד נוסף. לא פלא, אפוא, שגם בשיר זה, כברוב שיריו האחרים, נעזר ביאליק בטקסטים נרמזים מתוך המקורות היהודיים.

למעלה, הוזכר כבר ההרמז לברכת השחיטה בכותרת של השיר, אך השורה הראשונה של השיר היא זו שנקלטה היטב אצל הקוראים, ואף היא מגיעה משני מקורות עיקריים: מהמדרש ומהתלמוד. מסופר במדרש תנחומא על משה רבנו, שניסה לשנות את רוע הגזרה על מותו הקרוב. "כיון שראה משה שאין משגיחין בו, הלך אצל שמים וארץ. אמר להם: בקשו עלי רחמים. ואילו בתלמוד מסופר על מקרהו של אלעזר בן דורדיא, שסירבו לקבל את תשובתו על חטא חמור שחטא. "אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים" .

ביאליק מעניק למילים "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!" תוספת של עצמה, לא רק עקב הקריאה התקיפה לרחמים בשמיים ובארץ, אלא גם בגלל הערך המוסף של פנייה שכזו מסיפורי המדרש והתלמוד, שמעניקה להם את "תפארת כוחם" כלשונו של עגנון.

"אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר" אומרת השולמית משיר השירים בתקווה נרגשת, לעומת לבו המת והמתאבל של המשורר: "אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי"

הצירופים: "עד מתי?" "עד אנה?"כחלק מנוסח של תלונה שגורות במקרא, "עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? מטיח עלי בפני חנה; "עַד-אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי" שואל משורר תהילים (תהילים י"ג). ביאליק צירף את שתי התלונות הללו בשורה אחת: "עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי".

"לְךָ זְרוֹעַ עִם-גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ" מתפעל מחבר תהילים מעוצמתו של אלוהים, ואילו ביאליק משנה את הנמען ביותר משמץ של התרסה כלפי מעלה במילים: לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם, וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם. גם הסייפא של המשפט מרמז במצלול על הפסוק של ישעיהו: "כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה': הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י".

"וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" אומר המקרא בפרשת המבול, וביאליק כאילו משווה את כל היקום לדם של תינוק ושב "דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ - וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח".

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" מתנבא יחזקאל על תקומת ירושלים, ואילו ביאליק מטיל קללה על הזדים ו"מתנבא עליהם": אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, שולח את הקורא להיזכר בשורת המקור של הביטוי החזק הזה מהתלמוד: יקוב הדין את ההר, שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". במקור, המשפט הוא לאלוהים, אך ההתרשמות מתחזקת בשיר שהמשורר עורך משפט נגד אלוהים בעקבות מראות הפוגרום בקישינב.

הרמזים אלו ואחרים משמשים צורה של התכתבות הטקסט עם המקורות הספרותיים של היהדות, לעיתים מתוך הזדהות עם המקור, לעיתים מתוך ניגוד ופרדוקס שלו, כדי להשליך על מילות השיר משמעויות נוספות המוכרות לקורא היהודי, ולהעצים את תחושת הכאב והזעקה.

אריה לודוויג שטראוס הרבה לעמוד על חשיבותם של ההרמזים מן המקורות בשיר "על השחיטה". ניתן להבין את השיר גם ללא ההרמזים מהמקורות הוא כותב, אבל אלו יפקחו את עיני הקורא לאופק רחב יותר ורקע מגוון יותר. הוא מביא שורה של מקורות יהודיים עליהם מרמז ביאליק בשיר ומסכם: "ביאליק היה ראשון ואחרון. ראשון לשירתנו החדשה, ואחרון בשרשרת השירה שיסודה המסורת: כמוהו ידע גם יהודה הלוי להשתמש ברמז המקראי לא לשם מליצה וקישוט, אלא לשם מתן אופק רחב ודמות שנייה רוחנית לשירו" .

לחנים וביצועים

השיר הולחן ובוצע, באופן חלקי (שני הבתים הראשונים בלבד), על ידי לייב גלנץ. לחן נוסף חיבר המלחין גבריאל גראד.

במקרים אחדים שימשה הקראת השיר לצורך רטורי:

• ועידת "העובד הציוני" שנערכה בסוף 1942, לאחר שהגיעו הידיעות הראשונות על השואה, החלה בהקראת השיר "על השחיטה".
• במשפט רצח ילדי משפחת ארויו, שנערך בשנת 1971, הקריא התובע את השיר "על השחיטה" בשלמותו, כחלק מהטיעון לעונש.

מיד עם מינויו של יוסף לפיד לשר המשפטים הוא הורה שבכל המשרדים השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה": "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!".

לקריאה נוספת

• פישל לחובר, ביאליק חייו ויצירותיו, דביר, תש"ד, עמ' 424–426
• אריה לודוויג שטראוס, בדרכי הספרות, מוסד ביאליק, תשי"ט, עמ' 105–111
• דן מירון, חיים נחמן ביאליק, שירים תרנ"ט-תרצ"ד, מהדורה מדעית, מכון כץ, דביר, 155-154
• מרדכי פנחסי, ניגודים וסינתזה, אור-עם, עמ' 84–93
• משה אונגרפלד, "מכתבי קלוזנר אל ביאליק", מאזנים כח/ב, ינואר 1969. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ישראל לוין, "ביאליק על הנקמה ב'על השחיטה' ו'ידעתי בליל ערפל', בתוך ספרו: תנים וכנור, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 192–195
• רלה קושלבסקי, 'שמים בקשו רחמים עלי' : מקונוונציה מדרשית לעיצוב ספרותי מודרני. בתוך: מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך י״ז (תשנ״ט 1999), עמ' 59–75 <על ״על השחיטה״> (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצוניים

• "על השחיטה" / ח.נ. ביאליק (1903), כפר הנוער אלוני יצחק
• דוד ארן, שלושה שירים של ח. נ. ביאליק באספקלריות שונות, על המשמר, 20 באפריל 1956
• משה שמיר, מחריד השלוה, מעריב, 23 בפברואר 1973