עמק קטמנדו
עמק קטמנדו (בנפאלית: काठमाडौं उपत्यका) הוא עמק גדול בנפאל בו שוכנת העיר קטמנדו, בירת נפאל, וכן הערים לליטפור, בהקטפור וכפרים רבים. העמק נמצא בחלקו הדרומי של רכס ההימלאיה, ומהווה שטח רחב ופורה שבו מתקיימת התיישבות עירונית מזה מאות רבות של שנים, על רקע סביבת ההימלאיה ההררית והכפרית. לאורך ההיסטוריה היווה המקום נקודת צומת בין עמים ותרבויות מהודו, מטיבט ומהרי ההימלאיה, ובין הדת ההינדית לדת הבודהיזם. בשל כך התפתחו באזור צורות אמנות ייחודיות, הידועה בהן היא הארכיטקטורה הנווארית ששיאה ניכר בעשרות ארמונות ומקדשים. בשנת 1979 עמק קטמנדו הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
 | |||||
| העיר קטמנדו בתוך עמק קטמנדו | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
עמק  | ||||
| על שם |
קטמנדו | ||||
| נתונים ומידות | |||||
| שטח |
167.37 הקטאר | ||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
 נפאל | ||||
| מיקום |
בגמטי | ||||
| קואורדינטות | 27°42′14″N 85°18′31″E / 27.703944444444°N 85.308583333333°E | ||||
 | |||||
  | |||||
נופי העמק הם שילוב של מונומנטים דתיים והיסטוריים עם נוף חקלאי ועירוני. את העמק חוצה נהר הבגמטי אליו מתנקזים יובלים רבים, ומעליו מתנשאות כמה מפסגות הרי ההימלאיה.
גאוגרפיה עריכה
העמק נמצא מדרום לרכס ההימלאיה, בגובה ממוצע של כ-1,350 מטרים מעל פני הים, ושטחו כ-560 קמ"ר. הוא ממוקם בתוך רצועה של גבעות בגובה 4,000-1,000 מטרים הנמשכת מדרום לרכס לכל אורכו, רצועה שהייתה תמיד האזור המיושב ביותר בנפאל.
כמות המשקעים הממוצעת בעמק היא 1,400 מ"מ, רובם יורדים בעונת המונסונים בקיץ (יוני עד ספטמבר), בגלל האוויר החם והלח המגיע ממפרץ בנגל ונחסם על ידי ההרים. בחורף ישנה עונה גשומה שנייה (דצמבר עד מרץ), אז לעיתים רחוקות גם יורד שלג בעמק.
העמק הוא אגן היקוות לשטח גדול. מי גשמים ומי הפשרת שלגים מגיעים אל העמק בדמות מספר נהרות ומתנקזים לנהר הבגמטי הזורם מהעמק דרומה. עובדה זו הפכה את העמק לשטח חקלאי מרכזי.
העיר קטמנדו נמצאת במפגש הנהרות בישנומטי ובגמטי. העיר פטן צמודה אליה, מצידו השני של הבגמטי. שתי הערים הן הגדולות ביותר באזור והן מוקפות בכביש טבעת אחד (תרומת ממשלת סין). רשת של כבישים סלולים נוספים מקשרת בין היישובים העיקריים (בניגוד למצב במרבית שטח מדינת נפאל הענייה, בה מרבית הדרכים הן דרכי עפר).
היסטוריה עריכה
חשיבותו התרבותית והמסחרית של עמק קטמנדו קודמת בהרבה לגבולות המודרניים ולהיותה של נפאל ישות מדינית. עד המאה ה-19, התייחס השם "נפאל" רק לעמק עצמו[1]. תרבויות הודו היו הגורם המשפיע ביותר, הן על תרבות העמק והן על השלטון בו. עם זאת, מסורות שמקורן בהודו השתנו והשתמרו בנפאל בצורה שונה. מצב זה הגיע לשיאו בתקופת השלטון האסלאמי בהודו החל מהמאה ה-13. השלטון המוסלמי (שלא הגיע לנפאל) השפיע רבות על פניה של הודו, כך שבמקרים מסוימים מסורות אמנותיות וארכיטקטוניות קדומות שמקורן בהודו נשתמרו טוב יותר דווקא בנפאל.
מיתולוגיה עריכה
מיתוסים רווחים מספרים כי בעבר היה העמק אגם גדול, מקום מרבצם של נחשי נאגה (נחש קדוש דמוי קוברה ענקית במיתולוגיה ההודית), עד שנוקזו המים דרך הערוץ שהיום הוא נהר הבגמטי. גרסה בודהיסטית של המיתוס מתוארת בסווַיאמבהוּ פּוּראנה, טקסט בודהיסטי מהמאה ה-16 המתאר ככל הנראה מיתוס עתיק בהרבה. על פי מיתוס זה, הופיע פרח לוטוס על פני האגם (במקום הידוע כיום כסוויאמבהונאת), כאות של סוויאמבהו, התגלמות קדומה של בודהה שקדמה אף לגאוטמה בודהה עצמו. הגיבור הבודהיסטי הבודיסאטווא מנג'ושרי פתח פתח בדרום העמק בעזרת חרבו, כדי לנקז את מי האגם ולאפשר לבני האדם להגיע למקום ולעבוד את סוויאמבהו. קיימים גם מיתוסים הינדים המייחסים את ייבוש האגם לוישנו, לאל קרישנה או לבנו פראדיומנה.
ממצאים גאולוגיים מעידים כי אכן היה בעמק אגם בתקופת הפלייסטוקן, עובדה שתרמה רבות לפוריות הקרקע.
היסטוריה קדומה עריכה
על היסטוריית העמק הקדומה כמעט ולא קיימות עדויות כתובות, והרבה מהידוע מבוסס על מסורות שהועברו בעל פה, ומידת ודאותן מוטלת בספק. תיארוכם של אתרים שונים מראה כי העמק היה מיושב כבר במאות הראשונות לפני הספירה. על ממצאים אלו נמנות ארבע סטופות בעיר פטן לגביהן נטען כי נבנו על ידי אשוקה הגדול, קיסר מאורי ששלט במאה השלישית לפני הספירה. המסורת מיחסת לו את ייסודה של פטן, בניית הסטופות והבאתו של הבודהיזם לעמק. אף על פי שלסיפור זה לא קיימות עדויות, בירת האימפריה המאורית שכנה במרחק של כמאתיים ק"מ בלבד מהעמק (בעיר שכיום שמה פַּאטנה), ובהחלט ייתכן שהעמק הושפע משלטונו של אשוקה.
שליטיו הידועים הראשונים של העמק הם הקיראטים, אוסף קבוצות אתניות ממוצא צפון אסיאתי שהתיישבו בשטחים נרחבים ברכס ההימלאיה, ובין השאר במזרח נפאל. מעט ידוע על מקורם או על תקופת שלטונם. קיימת סברה לפיה בני אחת מקאסטות הנווארים הם צאצאיהם. תל שמאמינים כי הוא שרידיו של ארמון המלוכה הקיראטי נמצא בפַּטוּקוֹ סמוך למרכז העיר פטן.
מלכי הליקצ'בי ותקופת טקורי עריכה
היסטוריה כתובה קיימת בעמק רק החל מהמאה החמישית לספירה. בתקופה זו שלטה שושלת ליקצָ'בּי, שליטים שהגיעו מצפון-מזרח הודו והביסו את הקיראטים במאה הרביעית או החמישית. שלטונם נמשך עד אמצע המאה השמינית. בראש הממלכה עמד מהראג'ה, ומרכזה היה ככל הנראה באזור הערים קטמנדו או פטן של ימינו. כלכלת הממלכה התבססה על חקלאות (בעיקר אורז) עם מערכת מיסוי מסודרת. כמו כן התקיים סחר עם טיבט ועם הודו תוך ניצול מיקומו של העמק על נתיב הסחר ביניהן. המבנה החברתי התבסס על אצולה, וראשי כפרים שהיו אחראיים על מנהל מקומי.
מלכי הליקצ'בי בנו מקדשים במקומות קדושים ברחבי העמק, ביניהם מקדש שיווה בפשופטינאת, סטופות בבודנאת ובסוויאמבהונאת, ומקדש וישנו בצ'אנגו נראיאן. למעט האחרון, המבנים המקוריים לא שרדו (המבנים העומדים במקומות אלו כיום הם מתקופה מאוחרת יותר), אולם פסלי אבן רבים נותרו ברחבי העמק. הבודהיזם וההינדואיזם היו כבר אז שתי הדתות העיקריות. הן התקיימו לרוב בסובלנות דתית ומקומות מסוימים אף שמשו לפולחן שתי הדתות.
על תקופת טקורי, הנחשבת כשנים 879 עד 1200 לספירה, ידוע מעט מאוד. בתקופה זו השלטון הריכוזי נחלש או אף התפרק. חלק ממלכי תקופה זו היו ממשיכי הליקצ'בי, ואחרים היו בני אצולה שונים. בתקופה זו התחזקה ההשפעה התרבותית של אסכולת הוג'ריאנה בבודהיזם ושיטות טנטרה, בעקבות קשרים עם ביהר שבהודו ועם בנגל. פטן נהפכה למרכז לימודים בתחום, והסטופה בסוויאמבהונאת התפתחה. הבודהיזם הטנטרי קסם גם למאמינים הינדים שפנו אליו באופן שחיזק את שילובן של שתי הדתות.
שלטון שושלת מאלה עריכה
בין המאות ה-12 וה-18 נשלט העמק בידי מלכים ממוצא נווארי הידועים כשושלות מאלה. שליטים אלו הנהיגו מבנה חברתי פיאודלי, והתקינו את שיטת הקאסטות בקרב הנווארים. בתקופה זו נבנו רוב הארמונות והמקדשים בהם מפורסם העמק. חשיבותה של תרבות הנווארים ושפתם גדלה, דבר שבא לידי ביטוי בשירה ובדרמה[2]. התפתחו גם צורות אמנות ייחודיות: העמק נודע בחרשות המתכת שהשפעתה הגיעה עד סין וטיבט, והתפתח סגנון ציור נווארי שמצא מקומו בעיקר על קירות ארמונות התקופה.
שלטון הממלכה התחזק בימי שלטונו של סְטהִיטִי מאלה שהחלו בשנת 1370. סטיהיטי מאלה נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של נפאל: הוא חיזק את הממלכה, הפך את השלטון לריכוזי יותר ובנה ותיקן ברחבי העמק. הבירה בתקופה זו הייתה בהקטפור.
החל מסוף המאה ה-15, מאבקי ירושה בין בני השושלת גרמו לפיצול הממלכה לשלוש ערי-מדינה נפרדות, שבראשה של כל אחת מהן עמד שליט מהשושלת: בהקטפור, קטמנדו ולליטפור (פטן). גבולותיהן של שלוש הממלכות השתנו בהתמדה עקב מאבקים פוליטיים ומזוינים. לעומת זאת, התחרות בין שלוש הממלכות יצרה את המקדשים והארמונות המפוארים בעמק, הניצבים ברובם עד ימים אלו.
שושלת שאה ותקופת ראנה עריכה
החל מסוף המאה ה-17 היו ממלכות העמק נתונות להתקפות מצד שושלת שאה, ששלטה על נסיכות זעירה באזור גורקה כשישים קילומטרים ממערב לעמק. בשנים 1744 עד 1769, פריטוי נראיאן שאה, שליט גורקה ניצל את פיצול השלטון בעמק כדי להשתלט בהדרגה על השטחים הסובבים את העמק ולבסוף כבש אותו כליל. כיבוש קטמנדו אירע בעיצומו של חג האינדרה-ג'טרה, שבמרכזו הקומארי המלכותית והמלך, ובו תפס שאה את השלטון וקיבל את ברכת הקומארי. במהלך השנים הבאות נמשכו כיבושיו מזרחה עד ששלט על שטח של כשליש מנפאל המודרנית. נראיאן שאה נחשב כיום למאחד נפאל, ויום הולדתו הוא יום חג בה.
תרבות הגורקה, שמוצאם מהגבעות, הייתה שונה מתרבות העמק העירונית יותר, ונראיאן שאה אף תיאר את ערי העמק כ"אבן קרה"[3]. למרות זאת, פרשו מלכי השושלת את חסותם על התרבות הנווארית שקדמה להם, לקחו חלק בחגיהם ושימרו את המבנים, גם אם כמעט ולא תרמו להם. השפעתם העיקרית של שליטי השושלת הייתה בהרחבת גבולות ממלכת נפאל, ובהבטחת עצמאותה מהשלטון הבריטי ששלט בהודו.
בשנת 1846 נרצחו למעלה מחמישים בני אצולה בארמון הנומן דהוקה בקטמנדו באירוע הידוע כטבח קוֹט על ידי כמה אצילים ממשפחת ראנה. כוחו של המלך נפגע אנושות, ואת השלטון תפס ג'אנג בהאדוּר קוּנוָואר, פוליטיקאי למשפחת ראנה שהעביר מרבי חייו כאיש צבא. מלכי שושלת שאה המשיכו למלוך באופן רשמי אך ללא סמכויות, והשלטון נותר עד שנת 1951 בידי משפחת ראנה. בתקופה זו נכרתו בריתות עם השלטון הבריטי בהודו, והשפעה חזקה של תרבות אירופה החלה לתת אותותיה באדריכלות ובאומנות. פסלי ברונזה של המנהיגים הוצבו במקומות מרכזיים ונבנו ארמונות בסגנון אירופאי. לרבים בנפאל זכורה תקופה זו כתקופה של עוני ועריצות שלטונית[4], וסיומה נחשב נקודת המפנה שיצרה את נפאל המודרנית.
נפאל המודרנית עריכה
ערך מורחב – היסטוריה של נפאל
בשנת 1951 הפיכה נוספת, בתמיכתה של הודו, סיימה את שלטון ראנה ועיקר הכוח חזר לבית המלוכה. השנים הבאות התאפיינו בניסיונות לגבש מבנה שלטוני המשלב דמוקרטיה עם שלטון מלוכני. שיטת הקאסטות איבדה את מקומה המעוגן בחוק (אם כי היא עדיין משמעותית תרבותית וסוציו-אקונומית). עד שנת 1990 עברה נפאל שינויים דרמטיים שנתנו את אותותיהם על פני העמק: מערכת כבישים נסללה וקישרה את העמק לחלקים שונים של נפאל ולהודו. מערכת חינוך חדשה העלתה את אחוז יודעי הקרוא וכתוב מ-2% בשנות ה-50 ל-40%[5]. בנוסף, התיירות לנפאל מהודו וממדינות המערב התפתחה וארגוני סיוע בינלאומיים החלו לפעול בה. השפעת המערב ביחד עם גידול האוכלוסייה שינו באופן דרמטי את אופיו של עמק קטמנדו. מבני בטון נבנו באופן נרחב, השימוש ברכבים ממונעים גדל במהירות, יוצר מערכת תחבורה עמוסה, מזהמת ורועשת.
דמוגרפיה עריכה
אוכלוסיית העמק מוערכת בכמיליון וחצי נפשות[6], כ-5% מאוכלוסיית נפאל. חלקה הגדול של האוכלוסייה חי באחת משלוש הערים. צפיפות האוכלוסין באחדים מהחלקים האורבניים היא מהגבוהות בעולם. בנוסף לשלוש הערים בעמק נמצאים היישובים קירטיפור, טהימי, בנֶפָה ופנאוטי, כפרים רבים קטנים יותר, שעיקר יושביהם נווארים, והתיישבויות חקלאיות קטנות של אחרים.
העמק מגוון מאוד מבחינה אתנית ולשונית, בגלל מיקומה של נפאל בין הודו לבין טיבט וסין, ובגלל גלי הגירה מאזורים שונים לאורך ההיסטוריה. הקבוצה הדומיננטית כיום מבחינה מספרית ופוליטית הם ממוצא אתני הודו-ארי הידועים בשם פַּרְבָּטִייָא. השלטון המלוכני היה נתון בידי בני קבוצה זו מאז כיבוש העמק על ידי נאראיאן שאה. דתה של אוכלוסייה זו היא הדת ההינדית, והיא מחולקת לווארנות המחולקות בעצמן לקאסטות שונות. הווראנות הדומיננטיות הן הברהמינים והקשטרייה (המכונים בנפאל צֶ'טְרִי). שפתם של בני פרבטייא היא השפה הנפאלית המשמשת במדינה כלינגואה פרנקה.
קבוצה חשובה אחרת הם הנווארים, קבוצה ממוצא אתני טיבטו-בורמזי שהעמק הוא מקום מושבה העיקרי והם נחשבים כתושביו המקוריים. שפתם נקראת נפאל בהאסה (או נווארית). בתקופת שלטון שושלת מאלה בה נבנו המקדשים והארמונות בכיכרות דורבר, התרבות הנווארית הייתה הדומיננטית בעמק. בתרבות הנווארים מקום חשוב גם לדת הבודהיסטית וגם להינדית.
בעמק מתגוררת אוכלוסייה לא מבוטלת של מהגרים מטיבט, מרביתם באזורי המנזרים. ניתן לפגוש בעמק גם בניהן של קבוצות אתניות נפאליות אחרות שמושבן בדרך כלל בגבעות נפאל, כמו בני המגאר, הגורונג והטמאנג. לשונותיהם המקוריות הן לשונות סינו-טיבטיות או טיבטו-בורמזיות, ודתם היא בדרך כלל בודהיזם.
דתות עריכה
הדתות המרכזיות של תושבי העמק הם הינדואיזם ובודהיזם. הפולחן בעמק מגוון ביותר: קיימים עשרות אלים ודמויות פולחניות חשובות. מאפיין ייחודי לאזור הוא בכך שבמקרים רבים הגבולות בין שתי הדתות אינם ברורים ומוגדרים: שתי הדתות התקיימו זו לצד זו במשך אלפי שנים, לאורכן התפתחה השראה הדדית ולפעמים גם שילוב של שתיהן (סינקרטיזם). מאמינים רבים, בעיקר נווארים מקיימים מנהגים שמקורם בשתי הדתות, וישנם גם מנהגים אחרים המבוססים על שילוב דתות אלו עם אמונות קדומות יותר שמקורן בעמק עצמו.
הינדואיזם עריכה
הדת ההינדית בעמק קטמנדו נפוצה בקרב הפרבטייא, הנווארים ואחרים. כמו במקומות רבים, גם בעמק קטמנדו לדת אופי מקומי ייחודי.
עבור מרבית המאמינים ביטויה העיקרי של הדת הוא הקדשת מנחות וקורבנות לאלים ולדמויות המיתיות. טקסים אלו מתבצעים בעיקר במקומות קדושים מסוימים ובימים מיוחדים של השנה.
האל ההינדי הדומיננטי הוא שיווה, יחד עם זוגתו פרוואטי. במעמד דומה גם וישנו (שכינויו השכיח בעמק הוא נראיאן) וזוגתו לאקשמי. בגלל מעמדם הרם, אלים אלו מקבלים רק מנחות טהורות שאינן כרוכות בהקרבת קורבנות, כמו חלב, פירות ופרחים. פולחנם של אלים אלו מתבצע בדרך כלל בחגים או אירועים מיוחדים, ואין פונים אליהם בענייני היום-יום. אלים מדרגה פחותה הם גאנש בעל ראש הפיל, סקאנדה אל המלחמה, באיראב, התגשמותו האימתנית של שיווה, והאלה דורגה, התגשמותה הלוחמת של פרוואטי. אלים אלו טהורים פחות, ועל כן מקריבים להם קורבנות (גם לגאנש, בניגוד לנהוג בהודו) וגם מנחות אלכוהוליות. הַנוּמָן, האל בעל ראש הקוף, הוא אל חשוב נוסף בעמק. דמותו של הנומן בדרך כלל מכוסה בד אדום, והוא נחשב פטרונם של נסיכים ולוחמים, כמו גם של שושלת מאלה.
פולחן לאלים נוספים נהוג במקומות שונים. ישנם אלים רבים הקשורים למקומות מסוימים או לתחום מסוים, כמו ריפוי כאבים באזורים שונים של הגוף. בנוסף לאלים קיימות דמויות חשובות אחרות, כמו נחשי נאגה ואבות קדמונים שפולחנם שונה ממקום למקום, וכן רוחות ושדים להם מגישים מנחות של שאריות מזון וכדומה כדי שימנעו מפגיעה.
בודהיזם עריכה
מאמיניו של הבודהיזם בעמק קטמנדו הם בעיקר נווארים, מהגרים ופליטים טיבטים ובני שבטי הגבעות הסובבות. עמק קטמנדו הוא המקום העיקרי בדרום אסיה בו עדיין מתקיימת קהילה גדולה החיה במסורת ענף המהיינה[7].
הבסיס לכל ענפי הבודהיזם הוא האמונה כי התורה והטכניקה שלימד גאוטמה בודהה שחי בסביבות המאה השישית לפני הספירה הן הדרך להשיג הארה, ולהיחלץ ממעגל הסבל והלידה מחדש. המסורות המשתייכות לזרם המהיינה, הזרם המקובל בנפאל, כוללות אלמנטים פולחניים רבים. מטרתם היא בדרך כלל צבירת קארמה חיובית וחיזוק מצבים נפשיים של המאמין שיובילו אותו אל ההארה. מושג מרכזי בזרם זה הוא בוֹדִהיסתוַוא: ישות מוארת או קרובה להארה הנמנעת ממצב נירוואנה כדי להשתמש בחכמתה כדי לסייע לאחרים להשיג הארה. במהייאנה ישנן מספר ישויות אשר קיבלו מעמד של בוֹדִהיסתוַוא עם מעמד פולחני. הבודהיסטווה החשוב ביותר בתרבות נפאל הוא אוולוקיטשוורה, התגלמות החמלה, אותו ניתן לזהות על פי פרח הלוטוס שבידו והכתר שלראשו. פסטיבל מוקדש לו בקטמנדו ובפטן, ומעמדו רם בעיקר בקרב הטיבטים, המאמינים כי הוא מגינה של טיבט וכי הדלאי לאמה הוא גלגול שלו. בודהיסתווא חשוב אחר הוא מנג'ושרי, התגלמות החוכמה המתואר כשהוא אוחז בספר ובחרב (ראו תמונתו בפרק המיתולוגיה). בודהיסתווא שלישית היא טארה, הגואלת, הפופולרית בעיקר בקרב הנווארים.
זרם בודהיסטי אחר שהתפתח מהמייאנה הוא הוג'ריאנה, הידוע גם כבודהיזם טנטרי, והוא נפוץ בעיקר בטיבט ונפאל. תורה זו מלמדת טכניקות לימוד מדיטציה אינטנסיביות שתכליתן הגעה להארה בגלגול הנוכחי. לזרם זה שורשים גם בפולחן הטנטרי ההינדי, וחלק מהדמויות הקדושות משותפות לשתי הדתות.
שילוב הינדואיזם ובודהיזם עריכה
הבודהיזם הנווארי משלב בתוכו יסודות הינדים (מעבר לעובדה כי חלק מהנווארים הם הינדים). כך למשל שיטת הקאסטות קובעת את מעמדו של האדם (בניגוד לענפים אחרים של הבודהיזם) וכוהנים באים תמיד מקאסטה מסוימת. דמויות נוואריות הנחשבות לאחד מסמלי העמק, הן האלות החיות — קומארי — ילדות בנות הקאסטות הבודהיסטיות העליונות הנבחרות לשמש כאלות, ומשמשות בתפקיד זה עד הגיען לבגרות. מאמיני הקומארי, נמנים עם בני שתי הדתות, לאו דווקא נווארים. הקומארי המלכותית של קטמנדו היא הידועה והחשובה שבהן.
ישנם אלים נוספים הייחודיים לעמק קטמנדו, המשלבים מוטיבים הינדים ובודהיסטים ומאמינים בהם בני שתי הדתות. כך האל לוֹקֶשווארה הוא שילוב שיווה ההינדי עם אוולוקיטשוורה הבודהיסטי. טַלֶג'וּ, האלה הפטרונית של שושלת המאלה גם משותפת לנווארים כולם. אלת הפריון גוּהֶסוָרי אף היא משותפת לשתי הדתות, כאשר ההינדים רואים בה התגלמות אחת של האלה קאלי, והבודהיסטים רואים בה את בסיס השורש של פרח הלוטוס של סווימבהו, שבישר את ראשית העמק (ראו בפרק המיתולוגיה).
חגים ופסטיבלים עריכה
לוח השנה הנפאלי המסורתי משופע בפסטיבלים. חלק מהחגים נחגגים בנפאל כולה, אחדים מקומיים לאזור העמק ורבים מקומיים לעיירה או כפר מסוימים. החגיגות כוללות מקורם של פסטיבלים רבים הוא במסורת הנווארית, והגדולים שבהם אומצו גם על ידי שאר האוכלוסייה. מרבית החגים מוקדשים לאל מסוים, והחגיגות כוללות עלייה לרגל למקומות קדושים, ולעיתים גם פסטיבלים המוניים של ריקודים, תחפושות ותהלוכות מרכבות ברחובות ובאתרים מרכזיים. חגים אחרים נחגגים בימי הולדתם של מלכי עבר חשובים, ביניהם פריטווי נראיאן שאה, מאחד נפאל והמלך טריבהוואן ששחרר את המדינה משלטון שושלת ראנה.
בקטמנדו, החג המקומי הגדול ביותר הוא חג האינדרה-ג'טרה (יאניה-פונהי בנווארית) הנחגג בדרך כלל בסוף ספטמבר. עיקר החג הוא הודיה לאלים על הגשמים שירדו בעונת המונסונים שנסתיימה, והוא מוקדש לאל הגשם אינדרה. החגיגה כוללת יציאה של הקומארי המלכותית ממשכנה במרכבה גדולה (בעבר היא הייתה נותנת ברכתה לשלטון המלך) והופעת רקדנים מחופשים המתארים את מיתוס החג.
בפטן, הפסטיבל הגדול ביותר הוא פסטיבל המוקדש למטסינדרנאת, אחד משמותיו של אוולוקיטשוורה, הנחשב גם לאל התורם לפוריות ולגשמים[8]. פסטיבל זה אורך חודש שלם בתקופת האביב. חלקו העיקרי הוא מעבר של מרכבה עם גג גבוה ומחודד דרך רחובות העיירה.
בנוסף לחגים המקומיים, נחגגים החגים הנפאליים, המקושרים לעיתים קרובות לחגים מקבילים בהודו. החג הנפאלי העיקרי הוא חג הדסֵין, הנחגג בכל נפאל בדרך כלל בתחילת אוקטובר ונמשך חמישה-עשר יום. החגיגות כוללות פסטיבלים ברחובות, הקרבת קורבנות וחגיגות במשפחה[9]. מעט אחריו נחוג ברחבי המדינה חג הטיהאר (דיוואלי בהודו, סְוַונטי בנווארית)[10], הנחגג במשך חמישה ימים.
אדריכלות עריכה
רוב המבנים הבולטים בעמק משמשים לצורכי דת. הנפוצים ביותר הם מקדשי הפגודה ההינדים והסטופות הבודהיסטיות.
רוב המקדשים נמצאים בכיכר דורבר של כל אחת משלוש הערים. סגנון הפגודה הגיע לעמק מהודו במאות הרביעית או החמישית, והשתנה והתפתח בו. בהודו הסגנון נעלם במאות השנים שחלפו ונותר דומיננטי בנפאל בלבד. מרבית המבנים העומדים כיום הם מהמאות ה-16 וה-17, אך מבוססים על מבנים קדומים יותר[11].הפגודות מאופיינות במבנה של טראסות מדורגות, עם מדרגות המובילות לכניסה שבטראסה העליונה. הגג נתמך על ידי עמודים, והוא בנוי קומות-קומות, שמספרן גדול יותר ככל שגדולה חשיבותו של המבנה. על עמודי העץ מגולפים דמויות אלים הודים, במקרים רבים בתנוחות ארוטיות.
מול מקדשים לאל מסוים, בדרך כלל יש פסל של דמות החיה עליה נוהג האל לרכב: הציפור גארודה מול מקדשי וישנו, ודמות השור ננדין מול מקדשי שיווה. מקדשי שיווה מתאפיינים גם בפסלי לינגם, סמל פאלי עתיק המייצג את שיווה.
המונומנטים הבודהיסטים הנפוצים ביותר הן הסטופות, שצורתן ייחודית לאזור ושונה מאוד מסטופות באזורים שונים של אסיה. הסטופות בעמק בנויות כמבנה סגור, הבנוי ככיפה לבנה גדולה על בסיס מרובע. בראש הכיפה צריח ממנו נשקפות עיני בודהה אל ארבע רוחות השמים, ובקצהו שלוש-עשרה טבעות המסמלות את שלושה-עשר שלבי ההטהרות במהאיינה. הסטופות מוקפות בגלגלי תפילה בודהיסטים, בהתאם למסורת הבודהיזם הטיבטי, ובראשן הן מעוטרות בדגלי תפילה צבעוניים אותם ניתן לראות ממרחקים. חלק גדול מהפוקדים אותן הם טיבטים. הסטופות החשובות ביותר נמצאות בסוויאמבהונאת ובבודנאת, ותשע סטופות גדולות ממדים אחרות קיימות בעמק[12].
בתי מגורים נווארים בדרך כלל בנויים בצורה בסיסית אחידה של מבנה לבנים מלבני מאורך, עם גג רחב שוליים הבנוי על תמוכות עץ. אצל משפחות עשירות, הרחבת המבנה במקרה הצורך נעשית על ידי הוספת יחידות דומות עד להיווצרות חצר פנימית הכלואה בין ארבעה מבנים.
מרבית הארמונות שבעמק נבנו בארכיטורה נווארית בתקופת המאלה, וצורתם דומה לבתי עשירים עם ארבעה חלקים (או חיבור מספר מתחמים כאלה בארמונות גדולים) כאשר בנוסף הם כוללים מקדשים פרטיים. אלמנטים ארכיטקטוניים נוספים שאולים ממקדשים כמו צריחים בפינות ושימוש רחב בעץ מעוטר בגילופים. הארמונות הידועים ביותר נבנו בכיכרות דורבר של שלוש הערים הגדולות, אך ארמונות עתיקים נוספים של משפחות אצולה קיימים גם בכפרים.
ארמונות נוספים הם אלו שנבנו בתקופת שלטון ראנה, ומזכירים באופיים ארמונות אירופאיים. גם אם חלק ממבנים אלו עדיין עומדים על תלם, לא מושקעים בהם כמעט מאמצי שימור. חלקם משמשים כבתי מלון, ואחרים כמבני ממשל וחינוך.
אמנות עריכה
עד תקופת המאלה, מקור ההשראה העיקרי של אמנות עמק קטמנדו היה אסכולות אמנותיות הודיות שונות. דרך עמק קטמנדו עברה ההשפעה גם לטיבט. החל מהמאה ה-14 האמנות בעמק החלה להיות בעצמה מושפעת מאמנות טיבט, וביצירות רבות מופיעות דמויות מפנתיאון הבודהיזם הטיבטי. לאורך כל התקופות וגם כיום האמנות היא בעיקרה דתית: מטרת היצירה היא בדרך כלל להוות השראה למאמין.
היצירות הבולטות ביותר בעמק הם פסלים של אלים ודמויות מיתולוגיות אחרות, הנמצאים בשפע במקדשים וסביבותיהם. פסלי האבן העתיקים ביותר נמצאים במוזיאון הלאומי בו ניתן להתרשם מסגנונות התקופות השונות. פסלים עתיקים נוספים נמצאים במקדש צ'אנגו נראיאן ובאזור פשופטינאת. החל מתקופת שושלת מאלה חלה ירידה בחשיבותה של אומנות הפיסול באבן לטובת חומרים אחרים, והפסלים מהתקופות המאוחרות יותר מרשימים פחות.
_embracing_his_consort_Vajra_Vetali,_in_the_corners_are_the_Red,_Green_White_and_Yellow_Yamari.jpg)
מקורן של יצירות רבות הוא בבודהיזם הטנטרי, שנתן אותותיו בעיקר בתחום הציור. ליצירה במסורת זו יכולים להיות מספר רבדים: דמות אל או בודהיסתווא בפילוסופיה הטנטרית יכולה לייצג רעיון מופשט המובן לעיתים רק ליודעי דבר ההולכים בדרך שמתווה הטכניקה. עם זאת, עבור מרבית המאמינים מייצגות הדמויות ישויות אמיתיות בהן תלוי גורלו של האדם[13]. סגנון הציור הנקרא טהאנג-קא[14], המזוהה עם הבודהיזם הטיבטי, הוא סגנון הציור החשוב ביותר בתרבות העמק. הטכניקה, שלה שורשים הן בהודו והן בסין, היא טכניקת ציור בצבעים עזים וחוטי זהב. הנושאים הנפוצים הם חמש בודהות החוכמה, דמויות בודהיסטווא, מנדלות וגלגל הקיום. בסגנון זה תמיד תהיה דמות מרכזית, אותה סובבות דמויות וסצינות אחרות ערוכות בצורה מדויקת וסימטרית. סגנון זה הגיע לדרגת אמנותית גבוהה כבר במאה העשירית, אז פרחה האמנות בפטן ואמנים נפאלים הוזמנו לטיבט לעטר את מקדשיה.
בגלריית האמנות של בהקטפור ניתן להתרשם ממגילות מהמאות התשע-עשרה והעשרים, ובבתי ספר לאומנות בעיר ניתן לראות את תהליך ציור המגילות. התהליך הוא תהליך מסודר הנעשה בשלבים, כאשר מספר ציירים שונים בדרך כלל עובדים לפי הסדר על כל מגילה.
נושא בולט באומנות זו הוא ארוטיקה ומיניות. בניגוד לדתות רבות אחרות, במסורת הטנטרית (ההינדית והבודהיסטית כאחת), הדחף המיני אינו מודחק אלא משמש כאמצעי להגשמת האמונה ולהתקרבות אל ההארה. לאיחוד המיני משמעות סימבולית של איחוד בין צדדים זכריים ונקביים של האלוהות, ושל פולחן פוריות. לכן, בדומה להודו, שכיח לראות סצנות ארוטיות מצוירות על מגילות דתיות ומגולפות על קירות מקדשים.
האמנות הנווארית של תגליפי עץ היא אמנות המהווה מזה מאות שנים מקור גאווה ייחודי לעמק קטמנדו. באופן מסורתי העץ הוא חומר בנייה מרכזי המשמש לעמודים, לקורות תומכות, לדלתות ועוד. מאז המאה ה-12 עיטורי עץ מגולף מופיעים במקדשים, ארמונות ובתים. עיטורים אלו בדרך כלל עשויים באופן עדין ביותר. הם כוללים ברובן דמויות אלים, אך בניגוד לצורות אמנות אחרות, מופיעים גם תגליפים של נושאים שאינם דתיים כמו חיות וצורות גאומטריות.
אתרים חשובים עריכה
בטבורה של כל אחת מהערים קטמנדו פטן ובהקטפור נמצא ארמון שהיווה את מרכז השלטון בתקופה שהן היו ערי מדינה נפרדות. מחוץ לכל אחד מן הארמונות ישנה תמיד כיכר עם מקדשים ומונומנטים רבים שנועדו להדגיש את אדיקותם של השליטים מחד ולפאר כל אחת מהערים לעומת האחרות מאידך. כל אחת משלוש הכיכרות קרויה כיכר דוּרבַּר (מילה שמקורה פרסי ומשמעותה ארמון). בנוסף לשלושה מתחמים אלו, גם מקדש צ'נגו נריאן, מקדש פשופטינאת, והסטופות בבודנאת ובסוויאמבהונאת והאזורים שסביבן מוכרזים כאתרי המורשת העולמית של העמק על ידי אונסק"ו. אתר חשוב נוסף הוא מנזר קווה בהא בפטן, המנזר החשוב ביותר לנווארים.
כיכר דורבר בקטמנדו וארמון הנומן דהוקה עריכה
- ערך מורחב – כיכר דורבר בקטמנדו
הארמון והכיכר שמחוצה לו משתרעים על שטח של כ-40 דונם במרכז קטמנדו, וניצבים בהם כ-60 מבנים היסטוריים. עדויות כתובות וארכאולוגיות מראות כי ארמונות קדומים היו קיימים במקום כבר בתקופת מלכי שושלת ליקצ'בי במאה השביעית, אך המבנים הקדומים ביותר העומדים כיום על תלם הם מהמאה ה-11 או ה-12, מראשית תקופת המאלה. מרבית המונומנטים הגדולים נבנו בתקופת שלטונו של פראטאפ מאלה ששלט בקטמנדו בשנים 1641–1674, ואף דאג לשימורם של פסלים מתקופת שושלת ליקצ'בי שהעביר לארמונו.
הארמון, הנומן דהוקה, קיבל את שמו מהאל הנומן, האל בעל פני הקוף, שדמותו מתנוססת מעל השער הראשי (משמעות המילה דהוקה היא דלת). הוא היווה את משכנם של המלכים לשושלת מאלה ובהמשך לשושלת שאה עד 1896. בתקופה המלוכנית בנפאל המודרנית הארמון שימש בעיקר לצרכים טקסיים ודתיים. מתחם הארמון כולל עשרות מבנים ומקדשים שכל אחד מהמלכים ששלטו לאורך מאות השנים הותיר בהם חותם בבנייה או בשיפוץ.
כיכר דורבר בפטן עריכה
- ערך מורחב – פטן
הארמון העתיק בפַּטַן ממוקם במרכזה הגאוגרפי של פטן הקדומה, ומולו נמצאת כיכר דורבר. מתחם הארמון והמקדשים שבכיכר נבנו ברובם במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, בעת שפטן הייתה עיר-מדינה עצמאית תחת שלטון בני שושלת מאלה. המבנים הבולטים בכיכר הם מספר מקדשים הינדים בסגנון פגודה. שני מקדשים חריגים בדמותם הם צָ'יסינג דֶוַואל — המקדש המתומן — המוקדש לאל קרישנה, ומקדש בהאי דוואל, שנבנה בשנת 1678 כהעתק של מקדש וישוונאת בעיר ורנאסי בהודו. בישראל התפרסמו מספר מונומנטים מהכיכר שבעקבותיהם נכתב "נפאל", שירה של רחל שפירא המבוצע על ידי גלי עטרי (ראו בערך המורחב).
בהקטפור עריכה
העיירה בהקטפור שמרה על צביון עיירה נווארית מסורתית: בנויה ברובה לבנים אדומות, ללא בנייה מודרנית וללא עומס כלי רכב. כיום היא שונה מאוד באופייה משתי ערי העמק האחרות. בהקטפור הייתה הבירה הראשונה של מלכי שושלת מאלה, עוד בטרם פיצול הממלכה, ולכן הארמון וחלק מהמקדשים בה עתיקים יותר מאלו שבקטמנדו ופטן. בהקטפור גם הייתה העיר הנווארית הקרובה ביותר לסין בנתיב הסחר העתיק מהודו, ולכן ניתן להבחין בה גם בהשפעות אמנותיות סיניות. מתחם כיכר דורבר מוכרז כאתר מורשת עולמית לשימור, ובעיירה אתרים היסטוריים נוספים.
הארמון בבהקטפור נבנה במאה ה-12 והתפתח במהלך שלטון שושלת מאלה. ידוע כי בעבר הוא היה גדול בהרבה מגודלו הנוכחי[15]. הוא כולל אגף קטן המשמש כמוזיאון, ואגף אחר משמש כמקדש ומקום מגוריה של הקומארי של בהקטפור. חצר המקדשים שמחוץ לארמון נקראת גם בבהקטפור כיכר דורבר. חצר מקדשים גדולה וחשובה ממנה בשם טאומדהי טוֹל נמצאת כמאתיים מטרים דרומית מזרחית אליה. כיכר טצ'פאל טוֹל היא כיכר גדולה מוקפת מקדשים ומבנים מרשימים נוספים הנמצאת בצפון מזרח העיירה, כקילומטר מהארמון.
המקדש הגדול ביותר בעיר הוא מקדש נְיָאטפּוֹלָה מקדש בן חמישה גגות השוכן בטאומדהי טוֹל, (ראו תמונתו בפרק האדריכלות). באופן מסתורי, מקדש זה מוקדש לאלה בהַגַוַאתי, אלה זניחה יחסית לאלים אחרים שזכו למקדשים קטנים יותר. בהגואתי מזוהה עם האלה טלג'ו, פטרונית שושלת מאלה. מסורת מקומית אומרת שיש לה השפעה מרגיעה על בהאירב, האל צמא הדם לו מוקדש המקדש שממול.
מקדש פשופטינאת בדאופטן עריכה
המקדש ההינדי הקדוש והחשוב ביותר בנפאל (ראו תמונת הפתיחה בראש הערך) נמצא כ-3 ק"מ מצפון-מערב לקטמנדו ביישוב קטן בשם דאופטן. פאשופטי - אדון החיות, נחשב כיום לאחד מכינוייו של שיווה, לו מוקדש המקדש, אך יש חוקרים המאמינים כי מדובר באל מקומי קדום יותר. פאשופטי מוזכר בטקסטים מהמאות הראשונות, ועל פי האמונה הרווחת באזור המקדש נבנה כבר במאה השלישית, אם כי אין ממצאים התומכים בכך. המקדש נבנה ושופץ פעמים רבות במהלך השנים, כאשר מבנהו הנוכחי הוא משנת 1697.
על פי האגדות המופיעות בטקסטים מקומיים[16]מספרת ששיווה נמלט למקום זה מאלים אחרים, מחופשׂ בדמות צבי. האלים, שזיהו אותו, תפסו אותו בקרנו שנשברה ונותרה במקום כסימנו של שיווה (לינגם). המקום מהווה מוקד עלייה לרגל למאמינים מרחבי המדינה, והכניסה למקדש עצמו מותרת להינדים בלבד. המקדש נמצא לגדת נהר הבגמטי (נהר), לו מיחסים ההינדים קדושה (בדומה לגנגס בהודו), ולמרגלותיו נמצא אתר שריפת הגופות המרכזי בעמק.
באזור מקדשים אחרים, ביניהם מקדש ואטסלה לאלה פרוואטי, הידוע בשל קורבנות האדם שהקורבו בו בעבר הרחוק. בסמוך נמצאת הסטופה של צ'באהיל, הנחשבת על פי המסורת לסטופה העתיקה בעמק יחד עם ארבע הסטופות המקיפות את פטן.
בודנאת עריכה
זוהי הסטופה הגדולה ביותר בנפאל, ידועה גם בשם בַּאוּדהַה. מיתוס טיבטי מיחס את הקמתה לגורו רימפוצ'ה במאה השמינית. המבנה הנוכחי ככל הנראה נבנה על בסיס סטופה עתיקה ממאה החמישית לספירה. אך מאז עברה שינויים ושיפוצים רבים. כיום הסטופה מהווה בעיקר מוקד של בודהיזם טיבטי ובסביבתה הוקמו מנזרים בודהיסטים רבים.
צ'אנגו נראיאן עריכה
מקדש צ'אנגו נראיאן ממוקם על ראש גבעה בולטת בשולי העמק. מיתוסים מספרים כי במקום זה שהה האל וישנו (נראיאן), ראשו נערף אך הוא חזר לחיים. הבודהיסטים מזהים את דמותו עם אוולוקיטשוורה. הסברה היא כי זוהי נקודת ההתיישבות הקדומה ביותר בעמק[17].
המקדש נבנה לראשונה במאה השלישית או הרביעית. מאז הוא נפגע פעמים רבות ברעידות אדמה ושריפות. כיום יש בו שרידים מכל התקופות, החל מתקופת הליקצ'בי. מבנה המקדש עצמו מעוטר בעיטורי נחושת ועץ מורכבים, והוא מוקף בפסלים מהעתיקים והמרשימים בעמק.
סוויאמבהונאת עריכה
סוויאמבהונאת, הידוע גם כמקדש הקופים, הוא אתר מרכזי לבודהיסטים, ואחד האתרים החשובים לנווארים. המקום, הנמצא בראש גבעה המתנשאת לגובה של שלוש-מאות מטרים מתחתית העמק, מקודש כבר לפחות 1600 שנים. המקום הוא מקום מרכזי במיתוס הבודהיסטי על ייבוש האגם שבעמק (ראו בפרק המיתולוגיה).
המונומנט המרכזי הוא סטופה גדולה, ובסביבתה מתחם גדול של סטופות קטנות יותר ומקדשים וגם מוזיאון וספריה. הסמלים העיקריים בסטופה ובסביבתה הם סמלים שמקורם בוג'ריאנה. פגודה קטנה בסמוך מוקדשת להַריטי, שֶׁדה שנהפכה לבודהיסטית, ונחשבת לישות המגוננת מפני מגפת האבעבועות השחורות, מגפה שהפילה אלפי קורבנות באזור בהתפרצויותיה בימי הביניים.
מרבית הזמן האתר הומה מנזירים החיים באזור, עולים לרגל, תיירים וגם קופים רבים.
בעת רעידת האדמה בנפאל בשנת 2015, נחרבו כ-70% מהמקדש[18].
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, Kiscadale Publications, 1994
- David N. Gellner, Monk, Householder, and Tantric Priest, Cambridge University Press, 1992
- Lydia Aran, The Art of Nepal, Sahayogi Prakashan, 1978
- Fran P. Hosken, The kathmandu Valley Towns, John Weatherhill inc., 1974
- K.R. Van Kooij, Iconography of Religions XIII, 15: Religion in Nepal, Leiden, E. J. Brill, 1978
- Mary M. Anderson, The festivals of Nepal, Allen and Unwin, 1971
קישורים חיצוניים עריכה
- על פסטיבל יום ההולדת של הבודהה בעמק, כתבה באתר מסע אחר.
- פניו הזועמות של הבודהה, כתבה באתר מסע אחר.
- "מארצם של האלים"(הקישור אינו פעיל) — מצגת Flash מפורטת על האמנות בעמק קטמנדו. (באנגלית)
- על האמנות בעמק קטמנדו באתר Asian Arts. (באנגלית)
- על האגדות האופפות את העמק באתר Explore Himalaya. (באנגלית)
- מדריך לאתרי העמק, באתר Visit Nepal. (באנגלית)
- אונסק"ו - עמק קטמנדו. (באנגלית)
- על קטמנדו והמונומטים באזורה באתר Visiting Nepal. (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו David N. Gellner, Monk, Householder, and Tantric Priest, עמ' 16.
- ^ על פי Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, עמ' 22.
- ^ על פי Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, עמ' 27.
- ^ ראו David N. Gellner, Monk, Householder, and Tantric Priest, עמ' 18.
- ^ על פי Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, עמ' 29.
- ^ לפי ארגון GeoHazards International.
- ^ בהודו הבודהיזם כמעט ונעלם בקרב ההודים והוא מקובל רק בקרב מהגרים טיבטים ובני מיעוטים אחרים בהימלאיה. הבודהיזם בסרי לנקה משתייך לזרם הטהרוודה. ראו David N. Gellner, Monk, Householder, and Tantric Priest, עמ' 1.
- ^ יומן מצולם של הפסטיבל בפטן
- ^ על חג הדסין
- ^ על חג הטיהאר.
- ^ על פי K.R. Van Kooij, Iconography of Religions XIII, 15: Religion in Nepal, עמ' 12.
- ^ ראו Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, עמ' 170.
- ^ ראו Lydia Aran, The Art of Nepal, עמ' 20.
- ^ טהאנג-קא הוא השם הטיבטי, והידוע ביותר. השם הנפאלי הוא פאובהא.
- ^ על פי Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, עמ' 121.
- ^ בעיקר הטקסטים נפאלאמהתמיה והימאווהתקהנדה, ראו פירוט על המקום באתר Colorfulnepal.com, ובספר Michael Hutt, Nepal: A guide to the Art and Architecture of the Kathmandu Valley, עמ' 182.
- ^ על פי דו"ח אונסק"ו.
- ^ ynet, "כשראיתי, בכיתי": מקדש הקופים בנפאל חרב, באתר ynet, 4 במאי 2015