פתיחת התפריט הראשי

עת"מ אטוש מאג'ד מאנג'אן נגד עיריית אילת

עת"מ 29883-07-11 אטוש מאג'ד מאנג'אן ואח' נגד עיריית אילת ומשרד החינוך הוא פסק דין בעתירה מנהלית משנת 2012 שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע על ידי 22 מבקשי מקלט וילדיהם, שטענו כי הפרדת ילדיהם ממערכות החינוך המוכרות בעיר אילת, היא אפליה על בסיס צבע עורם, מוצאם ומעמדם.

השופטת רחל ברקאי קיבלה את העתירה וקבעה כי סירובם של המשיבים לאפשר לעותרים להשתלב במסגרות החינוך הרגילות בעיר הוא החלטה בלתי סבירה, בלתי מידתית ומהווה הפליה אסורה.

פסק הדין זה הוא חלק משרשרת פסקי דין משמעותיים[1][2] העוסקים בזכות הילד לחינוך הולם, כזכות בסיסית שאין לפגוע בה בדרך של אפליה על בסיס גזע, דת, מגדר, לאום או מעמד.

העתירהעריכה

בעשור הראשון של המאה ה-21 הגיעו לישראל מסתננים רבים מאפריקה, ובאילת התרכזה קהילה גדולה שלהם. בגלל המצב בסודאן ובאריתריאה ישראל נמנעה מלגרש אזרחים של מדינות אלו, מתוך חשש שמא יש בהם כאלו הזכאים למעמד של פליטים על פי אמנות בינלאומיות, אך מנגד קבעה כי מבחינה פרקטית אין באפשרותה לדון במספר כה רב של בקשות מקלט ולכן היא נוהגת במדיניות של "הגנה קבוצתית".

החל משנת 2008 ילדי מבקשי המקלט לא צורפו למסגרות החינוך הרגילות באילת, ובמקום זאת הוסעו מטעם עיריית אילת למסגרות חינוך בקיבוץ אילות שיועדו אך ורק לילדי מבקשי המקלט. ההורים פנו לעיריית אילת בבקשה לשלב את הילדים במסגרות החינוך בעיר, ומשרד החינוך תמך בדרישת ההורים אך לא כפה עמדה זאת על עיריית אילת. מנגד, הורים רבים מאילת התנגדו לשילוב הילדים, שלטענתם נעדרו כישורי שפה הנדרשים לשילוב בכיתה של הילדים הישראליים. בחודש יולי 2011 הגישו ההורים עתירה לבית המשפט המנהלי.

באותה העת, בעקבות הכרזת עצמאותה של דרום סודאן, מדינת ישראל הסירה את ההגנה הקבוצתית שניתנה לאורך השנים לאזרחי מדינה זו בשל הסכנה שבה היו מצויים וקראה להם לשוב אל מולדתם מרצון, בהתריעה שאם לא יעשו כן, ינקטו פעולות אכיפה נגדם. בעתירה טוענים המשיבים, כי משבוטלו הנסיבות שבגינן ניתן לפליטים מקלט זמני, הם אינם יכולים עוד שלא להיזקק להגנת ארץ אזרחותם ומאבדים את זכויותיהם בישראל ככל שהיו ולכן, ישנה הצדקה להסדרים נפרדים כלפי ילדי מבקשי המקלט מפני היותם שוהים בלתי חוקיים שאין להם כל זכות לקבל חינוך שווה כילדי ישראל.

הדיוןעריכה

טענות העותריםעריכה

  1. רישום הילדים לבית הספר בקיבוץ אילות מבוסס על מוצאם, גזעם, צבע עורם ומעמדם של הורי הילדים, ואין מאחורי הפרדה זו סיבה חינוכית המצדיקה מניעת שילובם במוסדות החינוך הרשמיים בדומה לשאר ילדי מבקשי המקלט בערים שונות בארץ, ומשמעותה של ההפרדה היא הפליה גרידא.
  2. זכויותיהם המשפטיות של הילדים מושתתות על חוק לימוד חובה,[3] הקובע את מסגרת חינוך החובה החלה על כל ילד הנמצא בישראל, על אמנת זכויות הילד הקובעת זכות לשוויון בחינוך ועל חוק זכויות התלמיד, הקובע כי כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות הדין.[4] השׂמת הילדים במסגרת חינוך לא מוכרת על ידי משרד החינוך, אף אם היא זמנית, נעשית בניגוד לדין הישראלי.
  3. עיריית אילת אינה מקיימת את הוראות משרד החינוך, ומשרד החינוך לא מפקח על התנהלותה של עיריית אילת. קיבוץ איילות מתנדב לסייע בהענקת חינוך לילדי מבקשי המקלט אך זהו אינו תפקידו. התעלמות עיריית אילת מהוראות משרד החינוך לפעול לשילוב ילדי מבקשי המקלט, גורמת לעותרים לתחושת עלבון שנועדה להפעיל עליהם לחץ לעזוב את העיר.

טענות המשיבים - משרד החינוך ועיריית אילתעריכה

  1. משרד החינוך לא חלק על העובדה כי יש למצוא פתרון לעותרים השוהים במדינה על פי היתר זמני וחובתו לדאוג לשירותי חינוך לילדי העותרים. אך לטענתו, אי שילוב ילדי מבקשי המקלט במסגרות החינוך בעיר אילת מיטיב עמם ועם ילדי מערכת החינוך הישראלית. בעקבות פערים משמעותיים בין הקבוצות, ועל מנת לפתח מיומנויות למידה אצל ילדי מבקשי המקלט ולתרום לקידומם, יש למצוא להם מסגרת לימוד ייחודית המתאימה לצרכיהם. פערים תרבותיים ומנטליים מקשים על השילוב ודווקא ההפרדה יוצרת הטבה ראויה לילדי מבקשי המקלט המביאה לידי ביטוי את יכולותיהם הלימודיות. עיריית אילת טוענת גם היא לחינוך שווה אך נפרד, עקב שהייתם הבלתי חוקית של מבקשי המקלט. לטענתה, השונות יוצרת אבחנה מותרת ולכן לא חלה עליהם כל חובה לשלב את ילדי מבקשי המקלט במסגרות החינוך הרגילות הקיימות בעיר.
  2. הבעיות הסוציו-אקונומיות של התושבים בעיר, והמתח השורר בפועל בין האוכלוסיות השונות מקשים על שילובם של ילדי העותרים במסגרות החינוך הרגילות בעיר. קליטת ילדים זרים תפגע ברמת הלימודים הקיימת במסגרות החינוך בעיר.
  3. נוכח העובדה כי ילדי העותרים עתידים לעזוב את הארץ אין לדרוש לשלבם מאחר שיש בכך משום הכבדה פדגוגית וכלכלית בלתי מוצדקת. התאמתם ושילובם של ילדי העותרים במסגרות החינוך הרגילות בעיר דורשת מעיריית אילת נטל כלכלי ותקציבי כבד שאינו בהכרח מוצדק עקב שהייתם הזמנית והעובדה כי עתידים הילדים והוריהם לעזוב.

תגובת העותריםעריכה

  1. החינוך הנפרד לא תואם את הוראות הדין, המציין מפורשות שרישום לבתי הספר יעשה על פי מקום מגוריו של הילד. חריגה מכך תעשה רק לגופו של עניין ובדיקה אינדיבידואלית לרמתו החינוכית של הילד, ואין לבצע הכללה גורפת לקבוצה כפי שנעשה במקרה זה.
  2. חוות דעת המראות על הצלחתם השתלבותם במערכת החינוך באילת של ארבעה ילדי מבקשי מקלט מלמדות כי הילדים בעתירה זו אכן מסוגלים להשתלב.

פסק הדיןעריכה

  1. תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי מסדירים את הליך הרישום והשיבוץ לבתי הספר. אזורי הרישום נקבעים לפי חלוקה גאוגרפית בכל רשות מקומית במדינת ישראל. החוק מאפשר לרשום ילד לבית ספר הנמצא בתחום אזורו בלבד, אלא אם ישנם שיקולים אינדיבידואליים הרלוונטיים לרישום ילד לבית ספר ספציפי התואם לו מתוך בתי הספר הנמצאים באזור הרישום. שיבוץ, שאינו באזור מגוריו של התלמיד, הבוחן ומבדיל קבוצת תלמידים בעלי אופי מסוים, נעשה בהיעדר סמכות ושלא כדין. קביעת נוהל מיוחד של חינוך נפרד כפי שנהגו המשיבים נוגד את הוראות החוק.
  2. אם חינוך נפרד לילדי מבקשי המקלט הוא כחלק מהמאבק הכללי בתופעת ההסתננות מן הראוי היה שתינקט דרך פעולה אחידה בכל רחבי הארץ ושעיריית אילת לא תבדיל עצמה ותנהג בניגוד להוראות הקיימות.
  3. הטענה כי ההפרדה בחינוך נעשתה על פי שיקולי ארעיות ילדי מבקשי המקלט והוריהם אינה מוצדקת, מפני שלפני עתירה זו ילדי מבקשי המקלט התגוררו בארץ כ-5 שנים ואף השתלבו במסגרות חינוך רגילות בצעירותם.
  4. מדינת ישראל מסוגלת להתמודד עם הבדלי התרבות והשפה ככל שיהיו קיימים אצל ילדי מבקשי המקלט שכן היא צברה ניסיון בקליטת עולים מתרבויות שונות במשך השנים.
  5. מדובר על 55 ילדים בלבד ובשילוב 5 ילדים לכל היותר בכל אחד מבתי הספר הקיימים בעיר אילת. אם ישולבו ילדי מבקשי המקלט במסגרות החינוך הרגילות בעיר, הדבר לא יביא לשינוי המרקם הדמוגרפי בעיר.

לאור האמנה בדבר זכויות הילד, שישראל צד לה, חייבת הרשות להבטיח את זכויות הילד הנמצא בתחום שיפוטה ואין לבצע כל הפליה על בסיס גזע, דת, מגדר, לאום או מעמד. מסגרת החינוך הנפרדת לילדי מבקשי המקלט היא בלתי סבירה, בלתי מידתית והפרדה זו אסורה ופסולה מיסודה. נפסק כי על המשיבים לקבל בקשת העותרים ולאפשר לילדי מבקשי המקלט להשתלב במסגרות החינוך בעיר באופן מיידי.

ערעור לבית המשפט העליוןעריכה

לאחר הגשת העתירה נסגרה מערכת החינוך בקיבוץ אילות ובפסק הדין נקבע מועד לשילוב הילדים במערכת החינוך העירונית החל מ-1 בספטמבר 2012. עיריית אילת הגישה ב-19 באוגוסט 2012 ערעור מטעמה ומטעם משרד החינוך לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין[5]. מיד עם קבלת פסק הדין הודיעו הורים מוועד ההורים באילת כי אם לא יבוטל פסק הדין, הם ישביתו את הלימודים בעיר, וכמעט מאתיים מהם חתמו על עצומה בנושא.[6]

הערעור של משרד החינוך ועיריית אילת לבית המשפט העליון לא נידון עקב הסכמה אליה הגיעו הצדדים[7] ב-26 באוגוסט 2012, המסדירה את שילוב ילדי מבקשי המקלט. מתחילת שנת הלימודים תשע"ג-2012 משולבים ילדי מבקשי מקלט באילת במסגרות חינוך ציבוריות בעיר אילת.

דיון ציבוריעריכה

בשיח הציבורי, הביעו ביקורת רבה על הפרשה. המצדדים בשילוב ילדי מבקשי המקלט טענו כי החינוך הציבורי הדוגל בחינוך נפרד אך שווה הוא פסול. בבסיסו עומדת תחושת השפלה, ניכור והדרה חברתית. עוד נטען, כי ישראל שהייתה מיוזמות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, העוסקת בין היתר בזכות לחינוך ציבורי, מפרה את אמנת הפליטים בכך שהיא מספקת להם מסגרת נחותה, שקשה אפילו להגדירה כמסגרת חינוכית.[8] מנגד, הושמעו דעות שמא הענקת זכות חינוך אין משמעה בהכרח זכות להיות משולב על בסיס שוויון במערכות החינוך, וייתכן שישנם דרכים נוספות לחינוכם של ילדי מבקשי המקלט.[9] מאוחר יותר הסתייגה האגודה לזכויות האזרח בישראל מאמירות אלו.[10]

סוגיית חינוך שווה אך נפרד נוגעת במגזרים שונים, ועולה לכותרות לעיתים קרובות. דוגמה לכך היא העתירה שהוגשה כנגד סמינר באלעד המקבל לשורותיו בעיקר בנות מהמגזר האשכנזי.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה